אבי הנחל לז

שיטמא מחמת זה האימורין, אך הק"ע רצה לומר דקאי על אימורים שיתטמאו מפרים ושעירים הנשרפים וע"כ משני כיון דקא מטמו מחמת האימורין, ע"כ אין האימורים מקבלים טומאה מהם, ולכאורה הוא תמוה שכתב דמטמו מחמת האימורים, דהא קייל"ן דהקטרת אימורים לא מעכבא, וא"כ איך אמרינן דהא דמטמאים הוא מחמת האימורים, ואיפשר לומר דשאני הכא דאע"ג דבכל מקום הקטרת אימורים לא מעכבא, אעפ"כ בפרים ושעירים הנשרפים הקטרת אימורים מעכבין, כמו דאמרינן שם בירושלמי ר' שמיי בעי אבדו האימורים מהו לזרוק את הדם על הבשר, ולא שמיע דא"ר אלעזר שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח פי' וע"כ אין זורקין עליהם את הדם, כמו דאמרינן בפסחים (דף ע"ט) כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק עליהם את הדם היינו משום דזורק על הבשר שהוא אכילת אדם או על החלב שהוא אכילת מזבח, משא"כ בפרים ושעירים הנשרפים אם אבדו האימורין אין זורקין עליהם הדם משום דאינו עומדים לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח וע"כ כיון שהאימורים גורמים לזרוק עליהם הדם, ועי"ז הוי פרים ושעירים הנשרפים ע"כ אין חוזרין ומטמאין את האימורים אע"ג שסופן לטמא טומאה חמורה

אמנם לפי מה שביארתי איפשר לומר דהא דאמרינן בזבחים (דף ק"ד) דפרים ושעירים מטמאין אוכלים ומשקים מפני שסופן לטמא טומאה חמורה אע"ג דבעינן שיהי' אוכל כמו שהוכחתי מכריתות (דף כ"א) הוא מחמת האימורים שעומדים לאכילת מזבח, אע"ג דהבשר עצמו אינו עומד לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח אעפ"כ סובר הש"ס דע"י האימורים הוי חיבת הקודש אפי' לגבי הבשר נמי וע"כ מטמאים טומאת אוכלים מפני שסופן לטמא טומאה חמורה, א"כ כל הענין שמטמאים אוכלים ומשקים הוא מפני האימורים, וע"כ אין האימורים מקבלים טומאה מן הבשר, וע"כ משני בירושלמי ואפי' תימא עד שלא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו, והכא נמי כיון שכל הטומאה באה מחמת האימורים שזה עושה חיבת הקודש להיות מקרי אוכל, ע"כ אין האימורים מתטמאין מהבשר דאין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו (רק דהרמב"ם סובר להלכה כיון דהבשר עצמו אינו עומד לאכילה ע"כ לא מהני להו חיבת הקודש וכמו שאבאר, אבל לשיטת הש"ס סובר דמהני חיבת הקודש של האימורים לגבי הבשר, אך דאין האימורים מתטמאים מהבשר דאינו מטמא לחזור ולהטמאות ממנו

אעפ"כ לכאורה יש לפקפק על הכלל הזה דאין הדבר מטמא לחזור ולטמאות ממנו וכמו שביארתי כיון דכל עיקר הגרם של הטומאה הוא מפני האימורים שעושה חיבת הקודש. ע"כ אינו מתטמא מחמת זה, הא לפי מה שביארתי כל הטומאת דעצים ולבונה הוא מפני חיבת הקודש, וע"כ מקבלים טומאה, וזה הוא גרעון לענין הקודש, אלמא דחיבת הקודש גורם לקבל טומאה ממנו, ועוד דמצינו בתוספתא הביאה המ"ל (פ"ד מה' טומאת אוכלים ה' א') והביאה הר"ש (פ"ח דפרה מ"ו) והיא בתוספתא סמוך למה שאמר תחילה שם ופ"ו דתוספתא דפרה) ופרים הנשרפים מטמאים טומאת אוכלים ואח"כ בפ"ז יש כאן שהוא אומר טימאני וטמאתיו טבול יום שהי' בידו קמח של תרומה ומשקין של חולין טהורים ובללן זה טמא ה"ז אומר טימאני וטמאתיו (פי' דהטבול יום אינו מטמא משקין של חולין דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין חוץ מטבול יום והקמח לא הוכשר, אך כיון שבללן טמא שנעשה תרומה שהוכשרו ואז מקבל טומאה. קדרה שהיא מלאה משקין טהורין ותורמסין טמאין פחותין מכביצה נתונים בתוכה נתונים ונעשו כביצה ה"ז אומר טומאני וטימאתיו, (ועיין במ"ל (פ"ד מה' טו"א) שהוכיח מזה דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, דאלו"ה הרי הי' מתחילה נמי טמא) טהור שנפל על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובים אפי' הוא טהור והם טהורים נטמא וטמאן, אלמא דאיפשר לומר שגורם טומאה לאחרים והוא נטמא ג"כ מאותו טומאה אעפ"י שכל א' לבדו הוא טהור

ועפי"ז ביארתי במ"א על המדרש שאל גוי א' את ריב"ז אילן עובדין דאתון עבדין נראין כמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפין אותה כו' ונוטלין את אפרה וא' מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת א"ל לא נכנס בך רוח חזזית כו' כך הרוח הזה רוח טומאה דכתיב ואת רוח הטומאה אעבור מן הארץ מזין עליו מי הנדה והוא בורח לאחר שיצא א"ל תלמידיו רבינו לזה דחית בקנה לנו מה אתה משיב א"ל חייכם לא המת מטמא, ולא המים מטהרים אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי כו' ולכאורה צריך להבין מה שאמר דאין המת מטמא דאיזה חידוש הוא שהמת יטמא. אך יתבאר עפ"י מה שכתב בעל העקידה כי ענין טומאת המת הוא מפני שתכלית האדם וסוף שלימותו הוא שלעת קיצו יופרדו שני חלקיו אלה זה מזה הפרדה גמורה כל א' לעצמו מבלי השאיר א' מהם שום שארית אצל חבירו, ובאופן זה לא הי' המת מטמא, אך מפני שקשה הוא מאוד אצל כלל אנשים מחמת שבחייהם הי' להם התקשרות עצומה הנפש עם הגוף, וע"כ במותם לא נפרדו ונשאר מענין הנפש אצל הגוף ומזה הוא ענין טומאת המת, אבל בלא"ה לא הי' גוף המת מטמא מחמת שהוא עפר כמו דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהי', אך ענין הטומאה מחמת התדבקות הנפש עם הגוף, ומזה נדבקים בזה רוחות הטומאה וע"ש שכתב על הא דאמרינן כתובות (דף ק"ד) אותו היום שמת רבי בטלה קדושה כי לא הי' לו שום טומאה מצד התאחדות הנפש או חלק מחלקים שיבואו צד טומאה בגופו עיי"ש, ועיין בירושלמי דנזיר ובכתובות (דף ק"ג) ובב"מ (דף קי"ד) בתוס' שם ובמ"א יתבאר

וא"כ הא שהמת מטמא הוא משום חלקי הנפש הנדבק בגוף וא"כ הוא ג"כ חידוש אחרי שהנפש בעצמו הוא טהור כמו דאמרינן בנדה (דף ל' ) והוי יודע שהקב"ה טהור ונשמה טהורה, והגוף בעצמו ג"כ אינו מטמא מאחר שהוא, עפר אך ע"י התדבקות מחלקי הנפש בגוף ע"כ מטמא, והוא כמו שהבאתי התוספתא (פ"ו דפרה) ה"ז אומר טימאני וטימאתיו פי' אף שהמשקין לבדם הם טהורים והתורמוסים ג"כ טהורים. אך אם נבלע המשקין בהתורמוסין ע"כ נטמאו התורמוסין ע"י הרכבתן ונטמאים המשקין, וע"ז אומר טימאני וטמאתיו, (ואף שזהו חידוש, וכמו שהבאתי תחילה לענין האימורים שאין הדבר מטמא אחרים להיות חוזרין ומתטמאים), וע"ז אמרו לזה דחית בקנה לנו מה את משיב פי' שהוא שאל כפשוטו דאמאי יטהר משום ב' או ג' טיפין וע"ז השיב לו מרוח תזזית אבל לנו מה את משיב פי' שבפרה הוא ענין חידוש שהנוגע בה טמא והמזה ומזין עליו טהור ואיך איפשר שמטומאה יהי' טהרה, וע"ז השיב שאין המת מטמא ולא הפרה מטהר אלא חוקה חקקתי פי' שאף בטומאת המת יש ג"כ חידוש שהנפש בעצמו טהור והגוף לאחר מיתה הוא עפר וא"כ מנין הוא הטומאה, אך ע"י התדבקות חלקי הנפש בחלקי הגוף מזה הוא ענין הטומאה והוא כמו שביארתי על ענין התוספתא דה"ז אומר טימאני וטימאתיו פי' שע"י הנפש מטמא חלקי הגוף ואז יש גרם טומאה אפי' בחלקי הנפש, וא"כ כיון שהטומאה הוא ע"י חידוש הטהרה הוא נמי ע"י אפר הפרה שהוא ג"כ ענין חידוש כמו דכתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני

ובזה יתבאר שהוכיח להם ענין חיבת הקודש ושע"י חיבת הקודש מטמא אף מה שאינו אוכל כלל, וכמו שע"י הנפש גורם טומאה לגוף, וע"ז אמר להם חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה, וע"כ לא אמר טמא מת אלא טמא נפש פי' שהוא ע"י הנפש ע"כ גורם טומאה להגוף וכן ע"י חיבת הקודש גורם טומאה, וע"כ כיון דאשתבש כהני ע"ז אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני, וכמו שביארתי שע"י הקדושה שבישראל מזה הוא ענין הטומאה, וכמו שביארתי במ"א על הירושלמי (רפ"ה דכתובות) אבדן שאל לרבי כמה מעלות בקודש והוא אמר לו ד' וכמה מעלו' בתרומה והוא אמר לו שלש וקאים ומצלי, ולכאורה קשה דהא תנן בפ' חומר בקודש (דף כ"א) דעשר מעלות שנו כאן מה שקודש חמור מתרומה, אך איפשר לומר דקאי על מעלות דהיינו הטומאות שהקודש מטמא וקרי לי' מעלות כמו דאמרינן בחגיגה עשר מעלות כו' וקא חשיב רביעי