אבי הנחל לו

מפני שבבית שני לא הי' אש של מעלה כמו דאמרינן ביומא (דף כ"ב) וארצה בו ואכבד חסר ה' דברים וע"כ סברו דהא דאין להקריב בעלי מומין ע"ג מזבח היינו בביהמ"ק ראשון שהי' בו אש של מעלה והי' לחמי לאישי שהי' בבחי' אכילה כביכול, וע"כ אסור להקריב בעלי מומין, אבל בבית שני שחסר אש של מעלה וכמו דאמרינן ביומא (דף כ"א) אין מיהוי הוי סיוע לא מסייע, וע"כ כיון שאין אש של מעלה מסייעתו, ע"כ לא הוי בבחי' אכילה כמו דכתיב לחמי לאישי ריח ניחוחי, וע"כ הוי רק בבחי' שריפה ואע"ג שהוא על המזבח, ועיין תוס' מנחות (דף יז) בד"ה דלא כו' דאפי' השתא נמי דרבי קרא כו' אי חישב באימורים שתאכלם אש של הדיוט למחר לא הוי פיגול כו' עיי"ש, וע"כ התחילו להקריב בעלי מומין ג"כ שסברו שאינם בבחי' אכילה, ואינם בבחי' ריח ניחוח, (וכה"ג אמרינן בזבחים (דף ע"ז) על מה נחלקו על איברי תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום שר"א אומר יקרבו ורואה אני למעלה כאלו הן עצים (פי' לאו להקטרה) ואמרינן (שם) לדידכו אודי לי מיהת בשר בעלת מום דכעצים דמי ושרי ע"י תערובות מידי דהוי אבשר חטאת ורבנן הכא מאיסי התם לא מאיסי) וע"כ טעו ואמרו שאין זה בבחי' אכילה ואין בזה ריח ניחוח כיון דלא הוי לחמי לאישי, וע"כ התחילו להקריב בעלי מומין. וע"ז אמר להם אפי' לפי טעותם שאין זה בבחי' אכילה והקטרה, עכ"ז הקריבהו נא לפתחך דמ"מ מאיסי, וע"כ כיון שאמרו דכיון דחסר אש של מעלה אין זה בבחי' אכילה, וכבר ביארתי דכל שאינו בבחי' אכילה רק בבחי' שריפה לא אמרינן בזה שיהא חיבת הקודש משוי להו אוכל, וע"כ טעו בתרתי הא' כיון שאין חיבת הקודש כ"כ ע"כ אפי' באוכלי אדם ליכא רביעי בקודש, וע"כ אשתבוש כהני ואמרו לא יקדש, וכן על הא ששאל או אל כל מאכל דהיינו אכילת מזבח ג"כ כגון עצים ולבונה אי מהני לזה חיבת הקודש אמרו ג"כ כיון דחסר אש של מעלה ע"כ לא הוי בבחי' אכילה וע"כ לא מהני להו חיבת הקודש להיות אוכל לקבל טומאה וע"כ אמרו דלא יקדש ולא מהני להו חיבת הקודש, והי' הכל מפני שחסרו אש של מעלה וכבר הארכתי בזה בארוכה בספרי נ"י (בא"כ) עיי"ש, וע"ז אמר חגי כן העם הזה וכן הגוי הזה פי העם הזה קאי על הכהנים כמו שכתב הרד"ק וכן הגוי הזה קאי על ישראל, פי' כמו שהכהנים טועים דבבית שני לא הוי חיבת הקודש גדול כל כך שיהי' רביעי טמא בקידש וכן עצים ולבונה לא מקבלי טומאה כלל שאינם עומדים רק לשריפה ולא בבחי' אכילה שיהי' חיבת הקודש מהני להו שע"ז הי' השאלה דואל כל מאכל, וכן העם טועים בזה שמקריבים על המזבח את הגזול ואת הפסח שאומרים שולחן ה' מגואל הוא וניבו נבזה אכלו פי' שאין זה שולחן ה' כמו שהי' בבית ראשון שהי' לחמי לאישי והי' כביכול בבחי' אכילה, וכעת מגואל הוא וניבו נבזה אכלו פי' שאין זה נק' בחי' אכילה וע"כ מקריבים בעלי מומים ע"ז אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני ואשר יקריבו שם טמא הוא

והנה יש להביא קצת ראי' למה שביארתי שכל שאינו ראוי לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח לא אמרינן דחיבת הקודש מכשרתו, דהא אמרינן ספ"ג דזבחים (דף לו) אמר רב חסדא מרגלא בפומי' דרב דימי ב"ח בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו חייבין עליו משום טומאה אמר רבא תדע דתני' אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה אלמא אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ה"נ אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה, ולא היא התם אימורי קדשים קלים חזו לגבוה לאפוקי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו דלא חזי לא לגבוה ולא להדיוט ובזה יתיישב קושי' התוס' בפסחים (דף כ"ד) דלמאי צריך רבות אימורים וכתבו התוס' דסד"א דאין חייבין עליהם משים טומאה הואיל ואין, נתרים לטהורים ור"ש תירץ דאיצטריך לריבוי דסד"א דלא יבא איסור טומאה ויחול על איסור חלב, ולפי מאי דאמרינן בזבחים שהוכיחו מזה דאע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה א"כ איכא למימר דלהא גופא איצטריך לריבוי' דלא נימא כיון דלאו בני אכילה נינהו אינו חייב ואיפשר לומר משים דלזה לא צריך קרא דכיון דמרבינן עצים ולבונה, א"כ מכש"כ לאימורים דחייב, אך איפשר לומר דאע"ג דעל עצים ולבונה אינו עובר בלאו כמו שכתבו התוס' בחולין (דף ל"ה) אבל גבי אימורים איכא לאו] עכ"פ חזינן דס"ד דעל בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו דאין חייבין עליהם משום טומאה דלא חזי לאכילה, ואע"ג דחייב על אימורין (וכן על עצים ולבונה) אך הני ראוי לאכילת מזבח, ע"כ חייב משום חיבת הקודש משא"כ בהני דלא חזו אין חייב כיון דלא חזו לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח ואע"ג דמסיק דחייב היינו משום דהפסח לאחר צלי' יהיה ראוי לאכילת אדם וכן לחמי תודה לאחר שיורם יהי' ראוי לאכילה משא"כ בדבר שאינו ראוי לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח לא אמרינן בזה חיבת הקודש (אך איפשר לומר דרב חסדא סובר דחיבת הקודש דרבנן או לפי' התוס' אין לוקין משום חיבת הקודש, ובזה יתיישב נמי מה שכתבו התוס' ביומא (דף מ"ח) דאפר חטאת אין לו טומאה דאורייתא לאו משום חיבת הקודש הא לא שייכא בה כשנעשה אפר, וכבר הביא הט"א בחגיגה (דף כ"ג) מה שכתב ע"ז הרשב"א בתשובה מהא דמנחות (דף ק"ב) דלר"ש נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלים וקאמר משום חיבת הקודש, עכ"פ מהתוס' מוכח דס"ל דלא אמרינן בזה חיבת הקודש, והוא כמו שביארתי דכל שאינו ראוי לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח לא אמרינן בזה חיבת הקודש, וכמו שביארתי שע"כ פסק הרמב"ם דפרים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלים אע"פ שסופן לטמא טומאה חמורה, משום דלא אמרינן בזה דחיבת הקודש מכשרתן וכל העומד לשרוף כשרוף דמי, ועוד כיון דאינם עומדים לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח לא הוי אוכל, ואעפ"י שסופן לטמא טומאה חמורה אפ"ה בעינן שיהא אוכל כמו דמוכח בכריתות (דף כ"א) לא נצרכה אלא לכדתנן נבילת בהמה טמאה בכל מקים כו' צריך מחשבה ואין צריך הכשר כו' וא"ל רב לר"ח מחשבה ל"ל לטומאה קלה היא גופה טמאה היא א"ל כגון דאיכא פחות מכזית נבילה וצרפה לכפחות מכביצה דהאי והאי הוי כביצה אי הכי ליבעי נמי הכשר כו' כיון דאילו מצרף לי' כזית לא בעי הכשר אלמא אע"ג דסופן לטמא טומאה חמורה אפ"ה בעינן שיהי' אוכל, וע"כ בפרים ושעירים הנשרפים כיון שאינם עומדים לאכילה ע"כ פסק הרמב"ם דאינם מטמאים טומאת אוכלים אע"ג שסופן לטמא טומאה חמורה]

ועפי"ז יתבאר הירושלמי (ספ"ו דיומא) ר' אלעזר שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמא בגדים בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמא טומאה חמורה (והוא ט"ס וצ"ל מהו שיטמא אוכלים, וכן מה שהעתיקו התוס' ספ"יב דזבחים (דף ק"ה) הירושלמי ר' אלעזר שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמא בגדים כו' הוא נמי ט"ס וצ"ל אוכלים) התיב שמואל קפודקי' מעתה יטמאו את אימוריהן אלא בשפירשו (וכתב הק"ע מעתה שהם עצמם מטמאים מחיים א"כ יטמאו אימוריהן כשנוטלים מהם ואיך יקרבו, אלא בשפירשו דהיינו לאחר שחיטה כו', ושגה בזה דמחיים ודאי אין מטמאין כמו דאמרינן בזבחים (דף ק"ה) וחכ"א פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין, אלא דתחילה הוי סבר הירושלמי דמטמא טומאה חמורה אפי' קודם שפירשו האימורים וע"ז קאמר דקודם שפירשו האימורים אינם עומדים עדיין לצאת, וע"כ אינם מטמאים האימורים אלא לאחר שפירשו עומרים לצאת, וע"כ מטמאים אוכלים ומשקין מפני שסופן לטמא טומאה חמורה ואפי' תימר, לא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו והתוס' זבחים (ד' ק"ה) הביאו לזה הירושלמי, וכתב הק"ע לעולם בשלא פירשו ודקשי' ליטמאו אימוריהן שאני אימורים כיון שטומאת הפרים באה מחמת האימורין אין אימורים מתטמאים מהם כהא דאמרינן גבי מי חטאת דאעפ"י שהם מטמאים אחרים אין מתטמאים מאותן שנטמא מהם, ולכאורה איפשר לפרש בפשיטות דאעפ"י שסופן לטמא טומאה חמורה, אעפ"כ לא אמרינן שיהי' זה גרעון לגבי פרים ושעירים הנשרפים