אבי הנחל לה

לפרה ונותר, אעפ"כ להלכה לא אמרינן דמהני חיבת הקודש רק במידי דעומד לאכילת אדם או לאכילת מזבח אבל דבר שאינו עומד לאכילת אדם או לאכילת מזבח לא אמרינן בזה חיבת הקודש, והא דמרבינן עצים ולבונה היינו משום דעומדים להקטירם או לשורפם ע"ג המזבח, אבל לא בפרים ושעירים הנשרפים או בפרה שאינה עומדת לשרוף ע"ג המזבח לא אמרינן בזה דחיבת הקודש מכשרתן, וכה"ג כתבו התוס' במנחות (דף ק"א) בד"ה פיגול כו' וא"ת א"כ עולה לר"ש אינו מטמא טומאת אוכלים דאוכל שאי אתה יכול להאכילה לאחרים כו' וי"ל דאכילת מזבח שמה אכילה כדאשכחן בחולין (דף פ"א) לענין אוכל שאתה יכול להאכילה לאחרים בהיא חולין ובנה עולה כו' ותדע דהא עצים ולבונה מקבלים טומאה לר"ש ע"כ משום אכילת מזבח דאי משום חיבת הקודש לחודי' הא לא מהני חיבת הקודש לשוי' אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאי לא פיגול במנחה יטמא לר"ש הואיל והיה לו שעת הכושר קודם פיגול מיד שנתקדש בכלי דחיבת הקודש מכשרתה ועוד כמו שמדקדק מפרה עכ"ל פי' דאי מהני חיבת הקודש א"כ אפי' פיגול יטמא לר"ש דאע"ג דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילה לאחרים אעפ"כ הא היה לו שעת הכושר קודם שפיגל ואע"ג דאקדשינהו במחובר, אעפ"כ מטמא משום חיבת הקודש, וכן בפרה אומר הטעם משום שהי' לו שעת הכושר ואמאי לא נימא דחיבת הקודש מכשיר אעפ"י שאינו יכול להאכילו לאחרים, אלא ודאי דחיבת הקודש אינו מכשיר את מה שאינו אוכל כאוכל ודווקא בעצים ולבונה שעומדים לאכילת מזבח, ע"כ אמרינן בהו חיבת הקודש, משא"כ בדבר שאינו עומד לאכילת מזבח אין חיבת הקודש מכשיר את מה שאינו אוכל להיות כאוכל ולפי"ז איפשר לומר דזהו דווקא בדבר שעומד לאכילת מזבח דהוי אכילה כמו דאמרינן רפ"ג דמנחות (דף י"ז) ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר א' אכילת אדם וא' אכילת מזבח כו' וא"כ בפרה ושעירים הנשרפים שאינם עומדים לאכילת מזבח רק עומדים לשרוף בחוץ, ע"כ לא מהני להו חיבת הקודש, וכמו דאמרינן בירושלמי יומא (פ"ו ה' ו) א"ר אלעזר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים ששחטן לזרוק את דמן למחר להקטיר אימורין למחר פיגול לשרוף את בשרו למחר לא פיגול שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח ר' שמי בעי אבדו האימורין מהו לזרוק את הדם על הבשר, ולא שמיע לי' דא"ר אלעזר שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח, אלמא דפרים ושעירים הנשרפים מה שנשרפים בחוץ לא הוי לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח, וע"כ לא מהני פיגול אם חשב לשרוף את בשרו למחר וע"כ אין זורקין ע"ז הדם, וכה"ג איתא (בירושלמי דסוטה) הבאתיו בספרי נ"י (בא"כ) איכול בראש המזבח ואין שריפה בראש המזבח פי' דלא שייך למימר בראש המזבח אלא הקרבה ואיכול אבל אין שייך לומר נשרפות על דבר שקרב בראש המזבח כו' עיי"ש, וע"כ הוי פרה ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים כמאן דעומדים לשרוף וכתותי מיכתת שיעורא, וא"כ ליכא כביצה, וע"כ אינם מטמאים והש"ס משני רק לר"ש דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף וא"כ הוי כעפרא ע"כ מוכרח לומר דחיבת הקודש, אבל לדידן דלא ס"ל כר"ש א"כ איפשר לומר דלא מהני בזה חיבת הקודש ורק מתטמאין טומאת אוכלים דלטומאת עצמם לא בעי שיעורא ובאמת אינם מטמאים אחרים משום דלא מהני בזה חיבת הקודש (והא דפיגול ונותר מטמאים אחרים בכביצה היינו משום דבפי' גזרו עליהם טומאה והראי' דהא מטמאים את הידים ג"כ)

ובמה שביארתי יתיישב בזה הא דאמרינן במנחות (דף ק"ב) א"ל רב אשי לרב כהנא מדאמר ר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאים טומאת אוכלים עפרא בעלמא הוא לכאורה למה פריך על נותר ופרה ואמאי לא פריך דאיך אמרינן דוהבשר לרבות ענים ולבונה דמקבלים טומאה, דהא עצים ולבונה כיון דעומדים לשרוף א"כ אמאי מטמאים, וכ"ת דלא מצי להקשות לר"ש מעצים ולבונה דהא ר"ש לטעמי' דאמרינן בזבחים (דף מ"ו) ר' שמעון מחייב בדבר שדרכן לאכול אבל העצים ולבונה והקטורת אין חייבין עליהם משום טומאה, דהא אעפ"כ ס"ל דמטמא דאמרינן שם בזבחים (דף מ"ו) אמר רבא מסתברא כמאן דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ"ט כיון דלא קרינן בי' וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והאפר מר והבשר לרבות עצים ולבונה לפוסלה בעלמא, אלמא דס"ל לר' שמעון כמי הא דוהבשר לרבות עצים ולבונה, וא"כ ליקשי דאיך מטמאים הא עומדים לשרוף, ועוד רלמה לי' להש"ס בזבחים (דף מ"ו) לומר דטעמי' דר"ש הוא משום דכל דקרינן בי' וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, הא איפשר לומר דר"ש לטעמי' דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי, אלא ודאי דבחידי דעומד לאכילת מזבח א"כ עומד לאכילה כמו באכילת אדם, ולא עקרי דעומל לשריפה כלל, דאכילת מזבח הוקשה לאכילת אדם, ובודאי דמהני בזה קיבת הקודש ג"כ, ומה שמקשה הש"ס אינו אלא מנותר ופרה שעומדים לשרוף ע"ז פריך על ר"ש איך מטמא דהא כל העומד לשרוף כשרוף דמי, וע"ז משני הש"ס דלר"ש הוא משום חיבת הקודש, אבל הרמב"ם ס"ל דלרבנן לא אמרינן חיבת הקודש רק במידי דאכילת מזבח, ולא בדבר העומד לשרוף, והראי' דהא אמרינן דוהבשר לרבות עצים ולבונה, וא"כ עצים ולבונה מקבלים טומאת אוכלים, א"כ אמאי אמרינן במנחות (דף צ"ה) א"ר יוחנן לדברי האומר מסגרתו למטה הי' טבלא המתהפכת טמאה לדברי האומר מסגרתו למעלה הי' טבלא המתהפכת תבעי לך מכלל דשולחן בר קבולי טומאה הוא כלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת אין מקבל טומאה דומי' דשק בעינן כו' כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב על השולחן הטהור טהור מכלל דאיכא טמא אלא מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים כו', ולכאורה קשה דלמה לר"ל לומר הטעם משום שמגביהין אותו (וכן הא דמוכיח דאי אמרינן דמסגרתו למטה הי' טבלא המתהפכת טמאה) דאימא הא דהשולחן מקבל טומאה הוא משום חיבת הקדש ולא גרע מעצים ולבונה, ואע"ג דהתוס' כתבו בזבחים (דף ל"ד) דעצים מקבלים טומאה היינו דווקא אם נתקדש בכלי הא שולחן נמי כיון שמקדש הלחם הפנים כמו דאמרינן במנחות (דף צ"ה) מידי תנור הוא דמקדש שולחן הוא דמקדש ות"כ כיון דמקדש אחרים א"כ בודאי לא גרע מעצים, וכ"ת דתיבת הקודש לא הוי רק מדרבנן, וכמו שכתב רש"י והרמב"ם והא דקאמר דשולחן טמא הוא מדאורייתא משום דהוי כלי הא ר"ל ס"ל דחובת הקודש דאורייתא, וכמו דאמרינן במנחות (דף ק"נ) תפשוט דבעי ר"ל צריד של מנחות מונים בו ראשון ושני או אין מונים בו ראשון ושני כי קא מיבעי לר"ל דאורייתא כי קאמרינן דרבנן, אלמא דר"ל ס"ל דהוי דאורייתא אלא ודאי דחיבת הקודש לא מהני רק במידי דאכילה שעומד לאכילת אדם או לאכילת מזבח כגון עצים ולבונה אבל בשולחן שאינו עומד לאכילת מזבח בזה לא מהני חיבת הקודש רק שהוא טמא מפני שמגביהין אותו לעולי רגלים ומראים כו' ולא הוי כלי עץ העשוי לנחת]

ועפי"ז יתבאר קצת באופן אחר הא דכתיב כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמור הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל היקדש כו' וכבר דקדקתי לעיל דלפירוש רש"י למה הי' לו לומר ואל כל מאכל דלרב שאומר דרביעי בקודש בעא מינייהו א"כ ונגע בכנפו אל הלחם דהיינו שהשרץ נגע אל הלחם והלחם אל הנזיד והנזיד אל היין והיין אל השמן, וא"כ הוי רביעי וכן לשמואל דקאמר חמישי בקודש בעא מינייהו ומפרש דבמה שנגע בכנפו, א"כ מה הי' השאלה דואל כל מאכל, וביארתי דאל כל מאכל דהיינו אם הוא פחות מכביצה, ואפשר לבאר באופן אחר והוא שיש ב' מיני מאכל, וכמו דאמרינן במנחות (דף י"ז) וכן בחולין (דף כ"א) ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר כו' וע"כ שאל אותם ג"כ ואל כל מאכל פי' כל מאכל היינו כל האכילות דהיינו אכילת אדם ואכילת מזבח ויש בכלל זה לבונה ועצים וכן אימורים שהם עומדים לאכילת מזבח. וע"כ שאלם דאם נגע אל כל מאכל דהיינו מה שעומד לאכילת מזבח, ואע"ג שאינם ראוי' למאכל אדם אם מהני להו חיבת הקודש שיהי' מקבלים טומאה, וע"ז אמרו שלא יקדש, וכבר ביארתי שלא ידעו מענין חיבת הקודש, ועוד איפשר לבאר עפ"י מה שביארתי דאם עומד לאכילת מזבח מהני להו חיבת הקודש, אבל בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים וכן פרה דעומדים לשריפה ואינם עומדים לאכילת מזבח, ע"כ לא מהני להו חיבת הקודש וכל העומד לשרוף כשרוף דמי או דכתותי מיכתת שיעורא

והנה כבר ביארתי בספרי נ"י (בא"כ) דהא דהוכיחם מלאכי והבאתם את הגזול ואת הפסח כו' הוא