אבי הנחל לד

הקודש, (ועיין בהקדמת פי' המשניות להרמב"ם על סדר טהרות שמפרש דרבינא פליג ואמר דגם בטומאת מת טעו עיי"ש) וע"ז אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה וכל אשר יקריבו שם טמא הוא כיון שאינם יודעים מחובת הקודש דע"י חיבת הקודש מקבל טומאה אפי' בכל שהוא, וכן מוכח במנחות (דף ק"ב) א"ל רב אשי לרב כהנא מדאמר ר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא א"ל חיבת הקודש מכשרתן כו', וא"כ כיון דכל העומד לשרוף כשרוף דמי א"כ הוי כמו דליתא לשיעורא, וכבר ביארתי (במ"א) דאפי' לרבנן דלא ס"ל כר' שמעון דכל העומד לשרוף כשרוף דמי אעפ"כ ס"ל באיסורי הנאה דכתותי מיכתת שיעורא במידי דבעי שיעורא והוי כמו דליתא לשיעורא כמו שכתב הר"ן פ"ב דגיטין ולר' שמעון דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי הוי כמו דליתא ואפי' במידי דלא בעי שיעורא ואעפ"כ אמרינן דחיבת הקודש מכשרתן לטמא טומאת אוכלין, וא"כ מכש"כ אם ליכא שיעורא דכביצה חיבת הקודש מכשרתו לקבל טומאה בכל שהוא וע"כ אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה כו', ואשר יקריבו שם טמא הוא שאינם יודעים דחיבת הקודש מכשרת לקבל טומאה אפי' בכל שהוא, וכמו שביארתי שזה הי' הענין של השאלה דואל כל מאכל

אך עדיין צריך לבאר מה שכתב הרמב"ם הלכות פרה אדומה (פ"ה ה' ו') הנוגע בפרים ובשעירים הנשרפים עצמן אפי' אחר שיצאו בין אדם בין כלים בין אוכלין בין משקין הכל טהור, וכתב הכ"מ בפ"ח דפרה השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים כו' והם עצמם אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר"מ וחכ"א פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים כו', ויש לתמוה על דברי רבינו שהם דלא כר"מ ודלא כחכמים ובתוספתא דפרה ר"ש אומר פרה מטמא טומאת אוכלים שהיה לו שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאין טומאת אוכלים שלא היה לו שעת הכושר, ונראה שרבינו פסק כמותו, ולפי"ז לדעת רבינו פרה מטמא טומאת אוכלים וכמו שנראה ממ"ש לעיל ופרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים משמע הא אוכלים ומשקים מטמאה, אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר"ש, וכתב הרי"ק שאיפשר שטעמו מפני שדברי ר"ש הוזכרו בכמה מקומות בש"ס כו' ואין זה כדאי לפסוק כמותו עכ"ל, ותמיהני על הכ"מ והרי"ק שאיך כתבו שהרמב"ם סובר דהלכה כר"ש דפרה מטמא טומאת אוכלים שהיה לו שעת הכושר אבל פרים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלין, הא אמרינן במנחות (דף ק"א) דתנן ערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה כו' כולם מטמאים טומאת אוכלים ר"ש אומר כלם אין מטמאים טומאת אוכלים כו' אר"י מאי טעמא דר"ש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל, (פי' דכיון דהוי איסורי הנאה ע"כ הוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, ע"כ אינו מטמא טומאת אוכלים), והרמב"ם פסק (רפ"א מה טו"א ה' כ"ה) דערלה וכלאי הכרם כו' ובשר פרה אדומה והפיגול והנותר אעפ"י שכל אילו אסורין בהנאה כולם מתטמאים טומאת אוכלים, אלמא שפוסק כת"ק דאיסורי הנאה מטמאים טומאת אוכלים אעפ"י שאינו יכול להחכילו לאחרים דלא כר"ש, ועוד דאיך כתב הכ"מ שסובר כר"ש, וע"כ פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלים חוץ מפרה והא טעמא דר"ש ש דס"ל דרק פרה מטמא טומאת אוכלים הוא מפני שהיה לה שעת הכושר, וכמו דאיתא בב"ק נדף ע"ז) ובכמה דוכתי ר' שמעון אומר פרה מטמא טומאת אוכלים הואיל יהי' לה שעת הכושר ואמר ר"ל אומר היה ר' שמעין פרה נפדית ע"ג מערכתה וא"כ כיון דהרמב"ם פסק כחכמים דר"ש דשחטה ע"ג מערכתה אין לה פדי' עולמית כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מה' פרה ה' ט) דנשחטה ע"ג מערכתה אין לה פדי' עולמית א"כ מ"ש פרה מפרים ושעירים הנשרפים : ע"כ נ"ל שאע"ג שהרמב"ם פסק ספ"א מה' טומ"א דאיסורי הנאה מטמאים טו"א כגון ערלה וכלאי הכרם וכן פרה ונותר הייני דויקא שיהיה בעצמם טמאים טומאת אוכלים ולחייב עליהם משום טומאה ג"כ וכן כתב השעה"מ בפ"ד מה' גירושין שע"כ דייק הרמב"ם וכתב וכולן מתטמאים טומאת אוכלים ולא מטמאין היינו משום דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, וע"כ כתב מתטמאים, אבל אינם מטמאים אחרים כיון דעומדים לשרוף כמאן דשרוף דמי או משום דכתותי מיכתת שיעורא, וע"כ כתב דשעירים ופרים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלים

ובזה הוא מתיישב קצת מה שכתב הרמב"ם (פ"ק מה' אבות הטומאה ה' ג') הפיגול והנותר וצריד של שנחות הרי הם כראשון לטוטאה ומוני' בהם ראשון ושני לפיכך מטמאין את הידים כביצה, וכתב עליו הראב"ד כמה דבריו מבולבלין ומה ענין ערבוב של צריד של מנחות עם פיגול ונותר שהם מטמאים מעצמם וצריד של מנחות אינו מטמא עד שיקבל טומאה ממקום אחר כו', ובאמת קשה דמאי ענין הוא זה דהא צריד של מנחות הטעם טשום דחיבת הקודש שכפרתן, והפיגול והנותר גזרו עליהם טומאה משום חשדי כהונה ועצלי כהונה, וכמו דאמרינן בפסחים (ד' פ"ה), אבל לפי מה שכתבתי הי' איפשר דלכאורה קשה דאיך אמרינן דהפיגול והנותר מטמאים בכביצה הא כיון דעומדים לשרוף כשרוף דמי לר"ש ולרבנן הוי כמו דמיכתת שיעורו, וא"כ ליכא שיעור כביצה, אלא ודאי דהטעם הוא משום חיבת הקודש כמו דמשני הש"ס במנחות (ד' ק"ב) גבי נותר ופרה דמטמאים טומאת אוכלים משום דחיבת הקודש מכשרתן, וה"כ הא דמטמאים הפיגול והנותר בכביצה היינו טעמא ג"כ משום דחיבת הקודש שכשרפן דאלו"ה הוי כמה דליתא לשיעורא או משום דכתותי מיכתת או מטעם דעומד לשרוף, [אך דלכאורה קשה קצת הא דקאמר התם מנחות (ד' ק"א) ר"ש אומר יש נותר שהוא מטמא טומאת אוכלים ויש נותר שאין מטמא טומאת אוכלים כיצד לן לפני זריקה אינו מטמא טומאת אוכלים לאחר זריקה מטמא טומאת אוכלים ופיגול בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינו מטמא טומאת אוכלים, תיפוק לי' דפיגול נמי מטמא טומאח אוכלים אפי' לא כגעו בטומאה משום דנותר ופיגול מטפמין את הידים ומטמאין אוכלין ג"כ, וכ"ח זהו רק מדרבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהוכה, אבל הא קאמר דנותר מטמא טומאת אוכלים אם לן לאחר זריקה ולא פיגול הוא מדאורייתא, הא אמריכן במנחות (ד' ק"ב) א"ל ר"א לר"כ מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמו וכל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלים עפרא בעלמא נינהו א"ל חובת הקודש מכשרתן א"ל רבינא לרב אשי נהי דמהני להו חיבת הקודש לאיפסולי גופיי' לאקרוי' טמא טיפשות דבעי ר"ל צריד של מנחות מונים בו ראשון ושני כו' כי קא מיבעי לר"ל דאורייתא כי קאמרינן דרבנן, וא"כ כיון דהא דמטמא הוא מדרבנן, א"כ תיפוק לי' דבלאו"ה פיגול ונותר מטמא ויש ליישב ואין כאן מקום להאריך בזה, עכ"פ מה דחשיב הרמב"ם פיגול ונותר עם צריד של מנחות הוא מטעם דהא דפיגול ונוחר מטמאים בכביצה היינו ג"כ משים חיבת הקודש דבלאו"ה ליכא שיעורא דכביצה]

ובזה יש לבאר הא שאמר להם חגי הנביא כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני כו' וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא דלכאורה צריך להבין מה שאמר וכן כל מעשה ידיהם, הא קאמר אח"כ ואשר יקריבו שם טמא הוא, אך הענין הוא כמו שביארתי דאישתבש כהני ולא ידעו מענין חיבת הקודש, וא"כ כיין דלא ידעו מענין חיבת הקודש, א"כ פיגול ונותר אין מטמאים את הידים אפי' מדרבנן דהא עומד לשרוף אי דכתיתי מיכתת שיעורי', וא"כ ליכא שיעור דכביצה, וכן אינו מטמא אוכלים אחרים משום דליכא שיעורא (וכמו שביארתי דע"כ חשיב הרמב"ם פיגול וניתר וצריד של מנחות דבכולם הטעם משום חיבת הקודש) וע"ז אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא היא דכיון דאינם יודעים מחיבת הקודש א"כ לדידהו הפיגול והנותר אין מטמאים את הידים משום דליתא לשיעורא וא"כ שמקריבין אח"כ במעשה ידיהם הוי טמא ע"ז אמר כן העם הזה וכן הגוי הזה וכן כל מעשה ידיהם, ואשר יקריבו שם טמא הוא דודאי מקריבין בידים טמאות

אך אעפ"כ תקשה מהרמב"ם שהבאתי לעיל דפרים ושעירים הנשרפים אין מטמאים טומאת אוכלים דאם הטעם הוא משום דעומד לשרוף או משום דכתותי מיכתת א"כ אמאי לא מהני להו חיבת הקודש, ע"כ נ"ל שהרמב"ם סובר דאע"ג דמשני הש"ס דמהני חיבת הקודש