אבי הנחל ל

אומרים לו לאדם חוץ כו' מג"ע וש"ד דאמרינן לאו דוקא הני אלא ה"ה באביזרא דידהו, וראי' מההיא דפ' בן סורר מאותו שנתן עיניו באשה וחלה בחולי גדול ואמרו הרופאים כו' אלמא לאו דווקא ג"ע בלבד אמרו אלא אפי' בפנוי' ואפי' בדיבור בעלמא כו' שאין בכל אלו איסור הניית פנוי' בלבד משום דאביזרא דידהו כ"ש בנ"ד שהיא איסור ביאה דרבנן כו ועיין מה שכתב הר"ן בפ' בתרא דיומא אהא דאמרינן התם אין לך דבר שעומד כו' דלאו דווקא אינהו גופייהו דכל אבזריי' אסורי והביא ראי' לדבריו מסוגי' דפ' ב"ס שהביא הרא"ם. אלא דצריך לעיין במ"ש הר"ן בסוף דברי' כו' הבא על ב"י לאו בכלל ג"ע הוא דאי בזנות גזירת ד"ד של שם הוא ואי אמרת דאפי' באיסורי ביאה דרבנן עומד בפני פיקוח נפש כדברי הרא"מ וכי גרע גזירת כו' מאיסורי חליצה עכ"ל וא"כ מוכח מהרא"מ דג"ע הוי אפי' חייבי לאוין לא מח"כ דהא דחליצה אינו אסורה מדרבנן רק משום גרושה והרי גרושה היא רק לאו ולא חייבי כריתות ואפ"ה הוי בכלל ג"ע, ואלולי דברי הרא"מ הי' איפשר לפרש דהא דקאמר דלאו דווקא אינהו גופייהו דכל אביזריי' נמי אסורי זהו דווקא באיסור של חייבי כריתות, כגון בא"א שתעמוד לפניו ערומה, והא דאמרינן בס"פ ב"ס (דף ע"ה) דאפי' בפנוי' היינו למיגדר מילתא שלא יהי' בנות ישראל פרוצות בעריות, וכן איתא ברמב"ם (פ"ה מה יסודי התורה) עיי"ש אבל ממה שכתב הרא"מ משמע שאפי' עצם האיסור הוא מחייבי לאוין נמי אמרינן יהרג וא"י

ע"כ נראה לי דהטעם הוא כמו שביארתי דג"ע הוא עבירה שיש בה טומאה ע"כ אפי' באונס נפגם הנפש, דכל טומאה הוא אפיי באונס וכמו שהבאתי לעיל מהא דיבמות (דף י"ח) דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה, אבל לא משום זונה דבאונס לא הוי זונה וע"כ בכל הג' דברים דכתיב גביי' טומאה, וכמו דאמרינן פ"ק דשבועות (דף ז) יש לי בענין זה להביא שלש טומאות כו' וטומאות ג"ע וטומאות ש"ד כו', ע"כ אינו נדחה בפני פיקוח נפש, דאעפ"י שהוא באונס, מ"מ מטמא להנפש וכמו דכתיב גם בלא דעת נפש לא טוב כמו שהארכתי בזה במ"א, זהו דווקא אם הוא עובר עבירה, אבל במקום שעשה דוחה ל"ת הרי הוא מצוה וא"כ המצוה מטהרת ענין הטומאה, וליכא טומאה כלל, וע"כ יבום הי' דוחה ל"ת דכריתות לא הוי טומאה כלל, משא"כ אם אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כריתות, ומעתה לא קשה קושי' הח"ש דאיך ס"ד דעשה דוחה ל"ת דחייבי כריתות דנימא ק"ו דמה יבום נדחה מפני פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה עריות מכש"כ שיהא עריות דוחה מצות יבום, דזה אינו דהא דפיקוח נפש נדחה מפני עריות היינו משום שבעריות יש בה טומאה ע"כ מזיק להאדם אפי' באונס ג"כ דמ"מ נטמא הנפש אבל אי הוי יבום דוחה כיון שהוא מצוה ממילא ליכא טומאה כלל

והנה לכאורה לפי מה שביארתי לדעת הרא"מ שאפי' בחייבי לאוין נמי יהרג וא"י וא"כ שייך טומאה אפי' בחייבי לאוין לפי מה שביארתי וע"כ צריך למסור נפשו לדעת הרא"מ, אעפ"כ רמי ליבום מדאורייתא אלא דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני', והא דאמרינן ביבמות (דף י"א) אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות, אלמא היכא דאיכא טומאה פטור לגמרי מחליצה ויבום, זה אינו דהתם כתיב האיסור בלשון טומאה והוא טומאה ממש, וע"כ ספק סוטה אסור וגמרינן מזה ספק טומאה ברה"י, אע"ג דהתם איסורא הוא, ועיין בתוס' ב"ק (דף י"א) בד"ה דאין כו', אך בסוטה כתיב האיסור בלשון טומאה, וע"כ כיון דכתיב האיסור בלשון טומאה, ע"כ חמור כחייבי כריתות, אבל ודאי הא דכתיב ולא תטמאו בהם היינו עריות דחייבי לאוין ופוגם את הנפש בבחי טומאה עכ"ז משמעות רוב הפוסקים דיהרג וא"י הוא רק בג"ע של חייבי כריתות ואביזרייהו, וכן משמע בר"ן וברמב"ן ובנימוקי יוסף עיי"ש ודו"ק

וא"כ נתבאר שבעריות יש בה ענין טומאה ע"כ צריך למסור נפשו, ודווקא בזה אמר אבא שאול שכיון שהטומאה הוא אפי' באונס, והא דמצות יבום הוא דוחה ערוה דאשת אח הוא משום דהוי במקום מצוה ואפי' לפי המסקנא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אך במקום מצות יבום הוא בתורת היתר, אך אעפ"כ ה"מ דווקא במקום מצוה, ע"כ ליתא לטומאה, אבל בלאו"ה איכא טומאה, וע"כ אמר אבא שאול הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר, משא"כ בסתם מצות א"צ כונה וכמו שביארתי, אך זהו דווקא לאחר שנתקדשו ישראל בשעת מ"ת, אבל קודם מ"ת לא הי' הענין של טומאה כלל, ואע"ג דכתיב אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם היינו שנטמאו ברצון אבל אין להם קודם מ"ת ענין הטומאה שתטמא הנפש, וע"כ אמרינן בסנהדרין (דף ע"ד) שב"נ אינן מצווין על קידוש השם שלהם ואין פגם בנפש', וכמו שביארתי שזה היה במתן תורה שנאמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובכהנים יש שאפי' באונס נמי הוי טומאה להם וכן אמר וגוי קדוש, וכמו שביארתי שכל שהקדושה יותר ע"כ פוגם הטומאה כמו דאמרינן בחולין (דף ל"ו) חיבת הקודש מכשרתן לקבל טומאה, וכמו שביארתי במ"א על הא דאמרינן ביומא (דף מ) השוכן אתם בתוך טומאותם אפי' בשעה שהם טמאים השכינה שרוי' ביניהן א"ל ההוא צדוקי לר' חנינא השתא ברי טמאים אתם דכתיב טומאתה בשולי', א"ל תא חזי מה כתיב בהו השוכן אתם בתוך טומאותם, אפי' בשעה שהם טמאים השכינה שרוי' ביניהן והענין הוא שכל הטומאה הוא מצד שהם גבוהים במעלה וקדושה, וכמו שאבאר לקמן בענין מה שחיבת הקודש מכשרת, ע"ז אומר השוכן אתם בתוך טומאותם שמוכח שהקב"ה שוכן אתם, דאל"ה לא הי' טמאים דכל עיקר הטומאה הוא משום חיבת הקודש

ומעתה נבוא לבאר המדרש שהתחלנו וימאן ויאמר אל אשת אדוניו יהודה ב"ר אמר בדבר מצוה ממאנים, מאן יבמי. ובדבר עבירה אין ממאנים והענין הוא שהיא אמרה לו כיון שהיא אונסת אותו, וכמו דאמרינן ביומא (דף ל"ה) שאמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה ה' מתיר אסורים, הריני כופפת קומתך כו' הריני מסמא את עיניך כו' וא"כ כיון שהוא אנוס בדבר, ע"כ אין בידו עון אשר חטא, וע"ז הוכיח יוסף שענין ג' עבירות אלו פוגמים את הנפש בבחי' טומאה, וע"כ אין נ"מ אעפ"י שהוא אונס, וע"ז אומר וימאן יוסף אם לדבר מצוה ממאנים, אעפ"י שמצות א"צ כונה, ובכל מקום שעשה דוחה ל"ת ג"כ לא בעינן כונה שאפי' אינו מתכוין לשום מצוה אפ"ה מקיים העשה, אך גבי יבום כיון שהוא ענין עריות, ועריות מזיק אפי' באונס, וא"כ לא עדיפא מאונס שאעפ"כ הוא מטמא את הנפש ופוגמו, וע"כ יכול היבם למאן, והטעם דהא דנסתלק הטומאה של עריות הוא רק דווקא אם מתכוון למצוה, אבל בלאו"ה הרי נפגם הנפש, אעפ"י שהתורה התירתו, ועדיף יותר מתורת דיחוי שעשה דוחה כו', וע"כ כיון דאשתרי אשתרי, אפ"ה אם אינו מכוין לשום מצוה הרי פוגמו ומטמאו, וא"כ מהו הפעולה שאתה אונסני, אעפ"כ הרי הנפש נפגם ונטמא, מכש"כ לענין עבירה שפוגם אפי' באונס

אך עכ"ז אי אמרינן דהאבות יצאו מב"נ קודם מ"ת [כמו שהאריך בזה הפר"ד שבזה הי' מחולק יוסף עם אחי' שיוסף אמר שאין לאכול מפרכסת, והם אכלו מפרכסת משום שהם סוברים שיצאו מכלל ב"כ ויוסף אמר שעוד לא יצאו מכלל ב"כ, (ועוד האריך שם הפר"ד שאפי' קודם מ"ת נמי הותר אם נשחטה כראוי שלא מצינו דלישראל שרי ולכו' אסור ואפי' קודם מ"ת, דאלו"ה הרי באו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ובזה ביארתי הא דאמרינן בחולין (דף צא) וא"ר יוסי בר"ח מאי דכתיב טבח טבח והכן פרע להם בית השחיטה והכן טול ג"ה בפניהם, והקשו התוס' דילמא לא נאסר ואפ"ה מקיימין כמו שחיטה דקאמר פרע להם בית השחיטה כו' עיי"ש שתירצו התוס' דפרע להם בית השחיטה היינו נחירה קשה לי ע"ז מהא דאמרינן בחולין (דף פה) ור"ש מ"ט אמר ר' מני בר פטוש גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראוי' אף כאן שחיטה ראוי', ופירש"י כדכתיב אתו יאכלו, וא"כ משמע שהי' שחיטה ראוי' ולא נחירה, ודוחק לומר כמו שנחירה הוי היתר להם, כך צריך שחיטה ראוי' לדידן, ע"כ נראה לי שהמעשה הי' שנתן להם בשר מהבהמה שהיא ממרכסת עדיין והטעם שלא מצינו דבר דלעובדי כוכבים אסור ולישראל שרי, וע"כ פי' קודם מ"ת נמי שרי, אך זהו דווקא בשחיטה כשירה, אבל אם לא נשחטה הרי מפרכסת אסור וע"ז אמר