אבי הנחל כה

בחמין ג' פעמים ודיו א"ר בא ואין למידין ממנה לענין נבילה א"ר יוסי קשיתי' קופי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בל"ת ואת אמר אחרת הכין, א"ל כמאן דאמר מאליהם קבלו עליהם אח המעשרות]

וכן ראיתי להנ"ב שם שכתב לתרץ על קושי' המהרש"א ביומא (דף פ"ג) שהקשה דהא הוי מצי למימר דהא דרבה לאו תנאי היא אלא דפליגי בלא איפשר בחולין ובפלוגתא דהני תנאי דלעיל עיי"ש שנדחק הנ"ב, ולי נראה ליישב בפשיטות דאי הוה פליגי בפלוגתא דהני תנאי דלעיל ואיזהו חמור, לא הוי למיתני פלוגתייהו במעשר כמו דאמרינן התם ומאכילין אותו וא"צ לעשר דהא טבל ודאי חמור ממעשר, דהא מעשר ראשון מותר לזרים כמו שפסק הרמב"ם פ"א מהל' מעשר ואפי' אם אסור לזרים כמו דפליגי בזה ביבמות (דף פ"ו) אעפ"כ אינו במיתה ואי משום שהוא טבול לתרומת מעשר טבל, א"כ הוה לי' למתני' פלוגתיי' בטבל ותרומה גופא, ע"כ לא רצה הש"ס לאוקמי פלוגתיי' בפלוגתא דתנאי דת"ק וב"ת בדלא איפשר ומהו חמור, ועוד דע"כ הקושי' הוא לשיטת רש"י דבדלא איפשר היינו שלא יספיק לו אלא א"כ יאכל כולו, דלדעת הר"ן דבדלא איפשר היינו דאין הבעלים בעיר, א"כ איך ישנו בדלא איפשר כגון שאין הבעלים בעיר א"כ איך אמרינן שם ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר, א"כ ודאי דקושי' המהרש"א אינו אלא לשיטת רש"י והנה לשיטת רש"י קשה קושי' הפר"ד דאמאי לא יבטל ותירצתי דרש"י לטעמי' שפוסק כר' יהודה דמין במינו אפי' באלף לא בטיל, וא"כ איך יתרץ בהא דמעשר דתקשה ג"כ דיעשר ויבטל ולא יעבור כלל, וכ"ת דרבי לטעמי' שפוסק כר' יהודה דמין במינו אפי' באלף לא בטיל כמו דאמרינן בחולין (דף ק"ט), וא"כ לא יועיל הביטול, זה אינו דהא אמרינן בחולין (דף צ"ט) והאמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל שאני ציר דזיעה בעלמא היא, וא"כ בדרבנן סובר ר' יהודה דמין במינו לא בטיל, וא"כ תקשה דאי פליגי בפלוגתא דתנאי דלעיל דאיזהו חמור, א"כ יעשר ויבטל, דהא כל דבר שהוא מדרבנן מודה ר"י דמין במינו בטיל, וכ"ת דא"כ איך אמרינן ביומא (שם) אמר רבה היכא דאיפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנין לי' ומספינן לי' כי פליגי בדלא איפשר בחולין מר סבר טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה, וא"כ משמע דבכה"ג פליגי נמי בדלא איפשר דהיינו בעציץ שאינו נקוב, וא"כ כיון שהוא מדרבנן תיקשה דהא יכול לבטל, דבדרבנן מודה ר"י דמין במינו בטל, אך לפי שאר פוסקים דלא בכל איסורי דרבנן אמר ר' יהודה דמין במינו בטל רק בציר דהוי זיעה בעלמא וקיל איסורא, וע"כ איפשר לומר דבעציץ שאינו נקוב דהוא חמיר טפי ס"ל לר"י ג"כ דמין במינו אפי' באלף לא בטיל, וע"כ אינו מועיל הביטול משא"כ במעשר ירק דקיל איסורא ע"כ ודאי דמהני ביטול אפי' לר' יהודה, וע"כ לא משני הש"ס דפליגי בפלוגת' דתנאי דלעיל בדלא איפשר דבמעשר ירק ודאי תקשה דלמה לא יבטל אפילו לר' יהודה, וכמו שביארתי

ומזה שביארתי לכאורה תקשה טובא על המג"א שפי' בדעת הרמב"ם דהא דלא איפשר הוא כפירש"י דהיינו שאינו די לו בהנותר, וא"כ לפי מה דמוקי רבה בדלא איפשר היינו דאפי' בעציץ שאינו נקוב צריך לעשר כי פליגי בדאיפשר משמע דהפלוגתא נמי בדרבנן, א"כ תקשה לדעת הרמב"ם דאמאי לא יבטל, ואי איפשר לתרץ כמו שכתב הפר"ד דמוטב להאכיל איסור החמור להחולה מלבטל מאחר שאין בזה גופא תועלת להחול', דהא הרמב"ם ס"ל דאיסור דרבנן מותר לבטל אותו לכתחילה, כמו שכתב הרמב"ם (בפ' ט"ו מה' מ"א ה' כ"ו) וא"כ אפי' איסור דרבנן ליכא שהוא מפרש כפשוטו בהא דאמרינן בביצה (דף ד') גבי עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים, ופריך והא קא מבטל איסור לכתחילה ומשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין, וא"כ תקשה לדעת הרמב"ם אמאי לא יבטל, (רק אם נפרש בדברי הרמב"ם כמו שכתבו שאר הפוסקים דלאו בכל איסורי דרבנן אין מבטלין אתי שפיר), וא"כ מוכח מזה דהרמב"ם מפרש כפי' הר"ן דבדלא איפשר היינו דאין הבעלים בעיר

אך לכאורה הי' איפשר לומר דהרמב"ם לא כתב רק בדבר שאין אסור מדרבנן רק באכילה, וכמו שכתב שם הרמב"ם (פ"ט ה' כ"ו) אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחילה כיצד חלב שנפל לקדירה שיש בהם בשר עוף ונתן טעם בקדירה מרבה עליו בשר עוף עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה אינו רק דווקא בבשר עוף בחלב דאינו אסור רק באכילה ולא בהנאה ואעפ"י שהתחיל בערלה שכתב כיצד הרי שנפלה סאה ערלה כו', וא"כ עשמע דמיירי באיסורי הנאה עכ"ז הא שכתב דבאיסורין של דבריהם מבטלין לכתחילה אינו רק דווקא באיסור אכילה אבל לא באיסור הנאה, דאלו"ה אמאי אמריכן בפסחים (דף ז') המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחוטי קורדיניית' אין חוששין לקדושיו הא יש לו דמים דהא יכול לבטל דהא הוי חמץ דרבנן וחמץ בע"פ בטל בס' וביבש ברוב, ועוד דא"כ איך כתב (פט"ז מה' מכירה ה' יד) וכל איסורי הנאה בין של תורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל ואמאי הא יכול לבטל, אלא ודאי שלא כתב הרמב"ם דמותר לבטל אלא דווקא באיסורי אכילה של דבריהם, אבל לא באיסור הכאה דאיך נתיר לו לבטל הא ע"י זה מתהני, ומהו הפעולה שאסרו בהכאה, דכיון שיכול לבטל, וא"כ בתרומה דאסור בהנאה של כילוי, א"כ אם יבטל התרומה, הוי הביטול כמו הנאה של כילוי, ועוד דאסור לאבד תרומה וכמו דתנן (רפי"א דתרומות אין נותנים דבילה וגרוגרות לתוך המוריס מפני שהוא מאבדן, וא"כ אפי' בתרומת פירות דרבנן נמי אין להאביד, וע"כ הא שמבטל התרומה הוי כמו שמאבדן בידים, ובזה יתיישב קושי' התוס' בפ"ק דביצה (דף ד') דא"כ מאי פליגי ר"א ור"י בעיגול בעיגולין אם עולה אמאי יוסיף עליו ויבטל, אלא ודאי דבתרומה כיון שאסור בהכאה של כילוי, ועוד שאסור לאבדן ע"כ אין לבטל לכתחילה, ומה שכתב הרמב"ם אינו רק דווקא באיסור אכילה, (וכמו שאמר רב מתנא גבי עצי דקל שנשרו לתוך התנור דהיינו עוקצה שאינו אסור רק לענין טלטול או אכילה אבל לא לענין הנאה, וכמו שכתבו התוס' בפסקים (דף כ"ו) דאמאי: כיטא דיש שבח עצים בפת, ואומר ר"י דלא שייך אלא באיסורי הכאה דווקא, וא"כ מוקצה לא הוי איסור הכאה) אבל לא באיסורי הכאה, ובתרומה מפני שאסור בהכאה של כילוי או מפכי שאסור לאבדן בידים, ע"כ אסור לבטל, וא"כ הי' איפשר לפרש לדעת רמב"ם כמו שפירש"י

אך אעפ"כ לא משמע ברמב"ם הכי (פי"ג שה' תרומות ה' י") סאה תרומה שנפלה לפחות טמאה חולין, ונפלו חולין אחרים עד שהוסיפו עד מאה אם בשוגג ה"ז עולה במאה ואחד, ואם במזיד הכל מדומע שאין מבטלין איסור תורה לכתחילה, אלמא דבתרומה נמי כתב דדווקא באיסורי תורה אך אעפ"כ צ"ע דאיך כתב הרמב"ם שאין מבטלין איסורי תורה לכתחילה הא הר הרמב"ם סובר דתרומה בזה"ז דרבנן, ועיי' במ"ל (פ"ז מה' תרומות) שהבית חבילות ראיות מהרמב"ם דתרומה בזמן הזה עשו אות' כשל תורה, וצ"ע אם לדין זה ג"כ דאין מבטלין תרומה בזה"ז לכתחילה, או שסמך על מה שכתב במ"א שתרומה בזה"ז דרבנן, וכמו שהבאתי לעיל הא שהקשה הנ"ב על הרמב"ם שכתב דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה דהא תרומה בזמן הזה דרבנן, ומה שתירץ שם דבתרומה פשיטא לי' להרמב"ם דתרומה בזה"ז דרבנן ובמעשרות מספקא לי' ע"כ לא פירש בזה הרמב"ם, וצ"ע דא"כ איך פסק דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל, וא"כ אמאי מאכילין אותו טבל הא טבל הטבול למעשרות הוא מדאורייתא, ותרומה הוא מדרבנן וא"כ איך יאכילו אותו טבל, ולפי"ז מוכרחין אבו ג"כ לומר דהרמב"ם סתם וכתב דינא דגמ' משום דמספקא לי') ועוד אם מעשרות הוא מדאורייתא א"כ איך יתקנו תרומה מדרבנן הא מפקיעין אותו ממעשרות, וכה"ג אמרינן בירושלמי (פ"ד דחלה) ר' אבין ור' חייא בעא כמה דאת אמר שתי חלות בסורי', ודכוותה שתי תרומות בסורי', א"ר תני חלה אין אחריה כלום, תרומה יש אחרי' כלום, וע"כ לא גזרו שתי תרומות שא"כ יפקיעו ממעשרות, ועיין ברפ"ד דבכורות (דף כ"ו) שהקשו התוס' דאמאי לא החמירו להפריש שתי תרומות כמו שתיקנו להפריש שתי חלות ונדחקו בזה עי"ש, ולהירושלמי שהבאתי אתי שפיר, ואין כאן עקום להאריך בזה

אך לכאורה לפי מה שביארתי והוכחתי דהרמב"ם אינו מפרש כפירוש רש"י דהא דאמרינן שם ביומא היכי דאיפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנין לי' ומספינן לי' כי פליגי בדלא איפשר בחולין כו' היינו שאם לא יספיק לו הטבל אלא א"כ יאכל התרומה ג"כ אלא שמפרש כמו שכתב הר"ן דמיירי כשאין הבעלים בעיר וכמו שביארתי. וא"כ לכאורה קשה דכיון דמאכילין אותו מפני פיקוח נפש, א"כ הוי כמו דאמרינן בב"מ (דף פ"ח) ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח, והא דלוקח פטור אינו דווקא מטעם לקיחה אלא מטעם דלא הוי תבואת זרעך וע"כ כתבו התוס' בב"מ (דף פ"ח) בד"ה תבואת כו' דאם חזר המוכר וקנאו חייב (ועיין בספרי ע"י (סי' כא) מה שתירצתי שם קושי' הט"א שם) וא"כ תקשה לדעת הרמב"ם דס"ל כדעת