אבי הנחל כד

מכשרתן, ע"כ מקבלי טומאה אפי' בפחות מכביצה, ולפי"ז רש"י והרמב"ם והתוס' אזלי לטעמייהו, דרש"י לטעמי' דס"ל דחובת הקודש מכשרתן אינה אלא מדרבנן בפסחים (דף ל"ה) וכן דעת הרמב"ם דאינו אלא מדרבנן כמו שכתב הרמב"ם (פ"י מה' טומאת אוכלים ה' י"ז), וע"כ קשה דאיך אמרו לו אף טהור שאכל את הטמא טימאהו, דהא איפשר לומר שיאכל בפחות מכביצה וליכא למימר מטעם דחיבת הקודש מכשרתן, וע"כ מקבל טומאה אפילו פחות מכביצה, דהא אינהו ס"ל דחיבת הקודש אינה אלא מדרבנן, וע"כ סוברים דאוכלים מקבלים טומאה מדאורייתא בכל שהוא, אבל התוס' לשיטתייהו שהוכיחו בפסחים (דף ל"ה) ובכמה דוכתא דחיבת הקודש הוא שדאורייתא, וע"כ אי איפשר לומר שיאכל כזית, דהא חיבת הקודש מכשרתן ואפי' ליכא כביצה נמי מקבל טומאה בקדשים, וע"כ אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור טמאוהו) וע"כ אמר לו אם נשמרו הנערים אך מאשה, דאם לא נשמרו הנערים מוטב להאכילם חרומה מלהאכילם קדשים כגון לחם הפנים אפי' אחר שהוסר מעל השולחן, אבל לא כמו שכתב הרלב"ג, וכמו שביארתי]

אך שראיתי להפר"ד שהסכים במקצת לסברת הרלב"ג שהקשה על רש"י שפי' דהא דאמרינן ביומא (דף פ"ג) דאמר רבה היכא דאיפשר בחולין דכ"א לא פליגי דמתקנין לי' ומספינן לי' כי פליגי בדלא איפשר בחולין כו' ופירש"י בדלא איפשר בחולין אלא א"כ אוכל את כולו, והקשה הפר"ד דאמאי לא יפריש התרומה ויבטל ברוב, וכתב הפר"ד דס"ל לרש"י דכל איסור שהוא נעשה לצורך החולה וכגון טבל ותרומה דאכילת טבל או התרומה שהוא צורך להחולה, וכן לשחוט להחולה או להאכילו נבילה, דע"כ לצורך החולה צריכין אנו להתיר האיסור דנטילת נשמה או איסור דאכילת נבילה בזה הוא שאנו משערים האסורים איזהו קל ואיזהו חמור ומאכילין אותו הקל הקל תחילה, אבל הכא באיסור זה שאנו מבטלים איסור אין בו צורך להחולה כלל דמאי איכפת לי' אם אנו מבטלים האיסור אם לאו, ואף שאנו מצילין אותו מאיסור חמור מ"מ כיון שאין בו צורך להחולה לא ניתן האיסור זה לדחות אף שהוא איסור קל ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור כיון שהוא צורך החולה ממה שנעבור על איסור קל כיון שאיסור זה אין בו צורך לחולה עכ"ל, וכן כתב שם וזה לשונו ואף שסתרנו סברת הרלב"ג מ"מ עיקר החילוק שכתבנו לדעת רש"י דלא הותר לבטל האיסור בידים כיון שאין במעשה זה תועלת להחילה, ניתן להאמר ובמקומו עומד עכ"ל

ולפי זה איפשר לומר שזהו סברת אחימלך שע"כ נתן לו מלחם הפנים המוסרים מלפני ה', שהיא בעצמה תועלת להחולה, משא"כ לפדות הלחם שנאפה בשבת אף שלפי מה שאמר דוד שאין אפיתו דוחה שבת, וא"כ אין התנור מקדש, אפ"ה כיון דאסור מ"מ מדרבנן ואיפשר שגזרו בעת ההיא ג"כ, ועוד שאין פודין מדרבנן נמי בשבת, (ואיפשר שאז גזרו ג"כ) (ועוד שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול, וכמו דאמרינן בסוטה (דף ז') דאעפ"י דאגלאי מילתא למפרע שלא הי' מקודש, אעפ"כ שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול), וכל זה אין בו תועלת להחולה ע"כ נתן לו יותר מלחם הפנים שהיא בעצמותה תועלת להחולה

ואעפ"כ לא נראה לי כמו שכתב הפר"ד ודוד כיון להלכה במה שאמר שאין אפייתו בשבת, וכמו שביארתי שרצה שיתנו לו מלחם האפוי שעדיין לא נסדר על השולחן, וכמו דכתיב וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, וכמו שהקשה הפר"ד בעצמו מהא דיומא (דף פ"ג) מהא דקאמר רבה היכא דאיפשר בחולין דכ"ע לא פליגי דמתקנין לי' ומספינן לי' והקשו פשיטא ותירצו לא צריכה בשבת וחזרו והקשו בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן הוא, ולפי מה שחילקנו נהי דהפרשת תרומה בשבת אין בו כי אם איסור טלטול בעלמא מ"מ כיון דאין בו צורך לחולה לא ניתן איסור זה לדחות דומי' דאין מבטלין איסור אע"ג דאיסורו קיל מהאיסור עצמו כיון דאין בו צורך להחולה ע"כ נ"ל ליישב קושי הפר"ד דאיפשר לומר דרש"י לטעמי' שפסק בחולין (דף ק"ט) כר' יהודא דאמר מין במינו אפי' באלף לא בטיל עיי"ש וא"כ לא יועיל הביטול, ואעפ"י שהתוס' במנחות (דף כ"ב) כתבו דזהו דוקא בדבר לח כמו דם, ובזה סובר ר' יהודה דווקא דמין במינו אפי' באלף לא בטיל אבל לא ביבש כמו שהאריכו שם התוס', אך רש"י אזיל לטעמי' דלא ס"ל כמו שכתבו התוס' דמיירי דווקא בלח בלח, וכמו שפירש"י ביבמות (דף פ"א) חתי' של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות, וכן פרוסה של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות תעלה, ר' יהודה אומר לא תעלה, ופירש"י משום דקא סבר מין במינו לא בטיל כו' עיי"ש ואיפשר דרש"י יתרץ כל הקושיות שהקשו התוס' במנחות דבתרומה ביד בעלים אית לי' לר' יהודה דמין במינו אפי' באלף לא בטיל משום דאיפשר לבטל להיות כמבטל, דהיינו שישאל על התרומה והא דתרומה עולה בק"א היינו בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשל עלי', ועיין תוס' מנחות (דף כ"ב) וא"כ הכא בחולה דאמרינן דיפרוש א"כ הוא כתרומה ביד בעלים, וא"כ אין פעולה שיבטל דהא מין במינו אפי' באלף לא בטיל, (והתוס' פרשו הא דרבה כמו שפירש הפר"ד לדעת הר"ן דהא דאמר רבה כי פליגי בלא איפשר היינו שאין הבעלים בעיר), אבל זה ודאי דמעשרין בשבת לצורך החולה ומותר לעבור על איסור דרבנן אעפ"י שאין בזה תועלת לחולה, והכא משום שאי איפשר לבטל לפי שיטת רש"י דפוסק כר' יהודה דמין במינו אפי' באלף לא בטיל, וא"כ לפי"ז בודאי דמותר לפדות לחם הפנים שנאפה בתנור כיון דלא קדוש עדיין בקדושת כלי דהא אופין מע"ש, וע"כ אמר דוד להאכילו מלחם הפנים שנאפה בתנור ולפדותו, משיתנו לו לחם הפנים המוסרים מלפני ה', וע"כ מצא דואג לספר עליו לה"ר לפני שאול שבודאי ידע שהוא בורח וע"כ לא רצה לפרסם ונתן לו מלחם הפנים המוסרים מלפני ה', וכמו שביארתי

והנה לפי מה שביארתי דרש"י אזיל לטעמי' שפוסק כר' יהודא דאין במינו אפי' באלף לא בטיל ע"כ לא נראה לי מה שכתב המג"א במה שכתב הרמב"ם בש"ע או"ח (סי' תרי"ח סעיף ט') דמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ואם אין שם מאכל של היתר יאכל של איסור ואם יש כאן ב' עיני איסורים א' חמור מחבירו מאכילין אותו הקל הקל תחילה וכתב המג"א (ס"ק ט) דתרומה חמורה מטבל וטבל מנבילה ונבילה, משביעית, ואם אין שם אלא טבל אם הוא דגן אפי' כזרע בעציץ שאינו נקוב מעשרין אותו בשבת קודם שיאכלוהו דגזרינן אטו נקוב, ואם הוא רק מעשר שהוא רק מדרבנן מאכילין אותו בלא מעשר גמ' יומא (דף פ"ג) וצ"ע על הרמב"ם שכתב (פי"ז מ"ה מ"א) טבל ותרומה אם אי איפשר לתקן הטבל פי' כגון שלא יהי' די בנותר מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כ"כ כתרומה עכ"ל, וא"כ פירש המג"א בדעת הרמב"ם מה שכתב טבל כתרומה אם א"א לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כ"כ כתרומה היינו שלא יהי' די בהנותר, אינו נראה דא"כ קשה קושיות הפר"ד דלמה לא יפרוש התרומה, ויחזור ויערב אותה עם החולין דהשתא ליכא איסור תורה כלל דחד בחרי בטיל כדכתיב אחרי רבים להטות ומה גם בעין בעינו כו', בשלמא רש"י לשיטתי' שפוסק כר' יהודה דאמר מין במינו אפי' באלף לא בעל, אבל לדעת הרמב"ם שפוסק כרבנן דמין במינו בטל א"כ אמאי לא יבטל, אלא ודאי דהרמב"ם מפרש כמו שמפרש הכר"ד לדעת הר"ן דהיינו בדלא איפשר כגון שאין הבעלים בעיר, ואין לומר דלדעת הרמב"ם דתרומה בזמן הזה דרבנן, וביטול איסור הוא ג"כ דרבנן, א"כ לא ירויח בזה כל כך בהביטול דמ"מ יעבור על דרבנן ולא קשה רק אי אמרינן דתרומה בזמן הזה דאורייתא וביטול איסור דרבנן, דע"מ ביטול איסור קיל מאיסור עצמו אפי' אי הוי דרבנן, ועוד דא"כ קשה דלמה כתב הרמב"ם והעתיקו המג"א דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה, והלא נבילה הוי מדאורייתא, וטבל הוא מדרבנן כיון שהרמב"ם ס"ל דתרומות ומעשרות דרבנן, וא"כ הרמב"ם בודאי מיירי בזמן שהי' מדאורייתא, א"כ אי איפשר לפרש כמו שפירש"י רק כפי' הר"ן דהא דלא איפשר היינו שאין הבעלים בעיר

אח"כ ראיתי להכ"ב (שאלה לו) שתמה שם ג"כ על דברי הרמב"ם במה שכתב טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה, הא הרמב"ם ס"ל דתרומות ומעשרות בזמן הזה דרבנן, ונבילה הוי דאורייתא, א"כ מוטב להאכילו טבל, ותמיהני עליו על שלא הביא ראי' מפורשת שהירושלמי בפ"ק דיומא תני מאכילין אותו הקל הקל נבילה ותרומה מאכילין אותו תרומה, טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, חלה וערלה צריכא, א"ר יוסי קשיתי' קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בל"ת ואת אמרת הכין, (פי' דאמאי מאכילין אותו מתרומה שהוא בעון מיתה, הא נבילה לא הוי רק בלאו) כמאן דאמר מאליהם קבלו את המעשרות עכ"ל, וא"כ מבואר בירושלמי דאי אמרינן דמאליהם קבלו המעשרות מאכילין אותו, וכן בירושלמי (פי"א דתרומות) תני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעיל