אבי הנחל כג

מקדש שלא מדעת, ע"ז אמר לו מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום כיון שחסד אל נטוי עליך כל היום וכ"ש מקדש שלא מדעת נמי, א"כ אמאי לא הכשירתו התורה להיות צדיק אעפ"י שעסק שלא לשמה עכ"ז כיון שמקדש שלא מדעת ג"כ א"כ הוי כמו תורה של חסד (ועיין בדרוש ט"ו) במה שביארתי שזה דמי אם הכלי מקדש מה שנתן בתוכו או שנותן בתוך הכלי קמח של קודש והכלי מתקדשת עיין שם

אך אעפ"כ נראה לי כמו שכתבו האחרונים הבה"ז והפר"ד דהרמב"ם ס"ל דהתנור אינו מקדש כלל דליכא למימר כמו שביארתי משום דכ"ש אין מקדשים אלא מדעת, דא"כ כיון דלה"פ ושתי הלחם אינם צריכים קדושת תגור למאי צריך לקדש התנור, וכמו דאמרינן בזבחים (דף צ"ו), אלא הא דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכת הי' נעביד דחרס דהסיקו מבפנים הוא, ומשני כיון דאיכא שתי הלחם ולה"פ דאפייתן בתנור וקדושתו בתנור ה"ל כ"ש, וכ"ש דחרס לא עבדינן, וכתבו התוס' שם הא דלא קאמר משום מנחת מאפה תנור, וכתבו שם דהא בהא תלי' דאם שתי הלחם ולה"פ לא בעי תנור לא בעי נמי מנחת מאפה תנור, וא"כ למאי צריך לקדש התנור, וא"כ לא הי' התנור קודש, ואפי' לפי טעותם שהי' אופין בשבת, א"כ הי' סבורין שהתנור קדוש, אעפ"כ אינו קדוש כלל, וכמו דאיתא בשבועות (דף ט"ו) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, וכיון שאמר לו דוד שההלכה הוא שאין אפייתו דוחה שבת, וא"כ ש"ה ולה"פ אינם צריכים קדושת תנור, א"כ ממילא לא נתקדש התנור, שכל הקידוש הי' ע"י עבודתן ועבודתן מחנכתן, וכמו דאמרינן במנחות (דף ז') פגע בי' ר"נ א"ל כיצד קומצין א"ל מכלי זה, וכתבו התוס' למאי דמסיק דמגבי' לי' כהן יש לתמוה מאי השיבו לכלי זה. ושמא אשמועינן אעפ"י שלא נמשח שעבודתו מחנכתו, וא"כ התנור ההוא לא נמשח כיון שהלכה הוא שאינו קודש, וע"י העבודה ג"כ לא נתחנך

ומעתה נחזור לראש הא דכתיב למנצח משכיל לדוד בבוא דואג האדומי ויגד לשאול כו' הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש עושה רמי', שהטעים לשאול ואמר לו לה"ר על שלא נתן לו מהלחם האפוי בתנור, וכמו שביארתי שהיה ירא שלא יתפרסם הדבר, וא"כ ידע דדוד בורח הוא, ועוד חשש שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול, וכמו דאמרינן בסוטה (דף ז') עיי"ש בארוכה, אך אמרינן שם דאם אית ליה קלא כגון בעדים זוממין לא חיישינן שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול, וא"כ לפי מה שהיה סוברים מתחילה דתנור מקדש, וא"כ יש בו קדושה, וא"כ שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול, וא"כ יהיה מוכרח לפרסם שבא דוד וחידש ההלכה שאופין מע"ש והתנור אינו קדוש, וע"כ מותר לפדותו כמו שביארתי, וא"כ יתפרסם הדבר, וע"כ נתן לו מלחם הפנים המוסרים מלפני ה', וא"כ מוכח שאחימלך ידע כי דוד בורח הוא, וע"כ רצה להסתיר הדבר וכמו שביארתי תחילה

והנה אפשר לומר עוד לכאורה דהא דנתן לו אחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה' ולא נתן לו מלח"ה שנאפה כיון שאין התנור מקדש וכמו שאבאר, דהנה הפר"ד כתב על הא שפירש רש"י על הא דאמרינן ביומא (דף פ"ג) ואמר רבה היכא דאיפשר בחולין דכ"ע לא פליגי דמתקנינן לי' וספינן לי' כי פליגי בדלא איפשר בחולין, ופירש"י בדלא איפשר בחולין אלא א"כ אוכל את כולו. והקשה הפר"ד (דרוש י"ט) דאמאי לא יפריש התרומה ואח"כ יבטל ברוב, וא"כ לא יעבור רק על איסור דרבנן דאין מבטלין איסור לכתחילה, וכתב הפר"ד דס"ל לרש"י דכל איסור שהוא נעשה לצורך החולי כגון טבל ותרומה דאכילת טבל או תרומה שהוא צורך החולה וכן לשחוט לחולה או להאכילו נבילה דע"כ לצורך החולה צריכין אנו להתיר איסור דנטילת נשמה או איסור דאכילת נבילה בזה אנו משערים האיסורים איזהו קל ואיזהו חמור, ומאכילין אותו הקל הקל תחילה, אבל הכא באיסור זה שאנו מבטלין איסור אין בו צורך לחולה כלל דמאי איכפת לי' אם אנו מבטלין איסור אם לאו, ואעפ"י שאנו מצילים אותו מאיסור חמור, מ"מ כיון שאין בו צורך לחולה כלל לא ניתן איסור זה לדחות אף שהוא איסור קל, ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור כגון שהוא צורך החולה ממה שיעבור על איסור קל כיון שאיסור זה אין בו צורך לחולה כלל, וסימנים מצאתי לחילוק זה ברלב"ג בפירושו על שאמר אחימלך לדוד אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה, וזה לשונו והתיר הכתוב אכילתה לזרים ולא אכילתה בטומאה כי הזרות יתכן שיותר מפני פיקוח נפש. כי האכילה בעצמותה מסירה הסכנה שתהיה מהרעב, ואולם הטומאה אין ראוי שתדחה מפני זה, אחר שאינה בעצמותה סיבה להסיר הסכנה ע"כ

וכתב ע"ז הפר"ד שישתקע הדבר ולא יאמר שלא מצינו שום איסור שאינו נדחה מפני פיקוח נפש, חוץ מג' דברים כו' אבל שאר כל האיסורים בכללם נדחים מפני פיקוח נפש, ואלו הם דברים פשוטים כו' גם מה שכתב הרלב"ג בסוף דבריו ולזאת הסיבה בעינא יותר לכבות את הנר ולא יותר לטלטל כמו שביארנו במקומו ע"כ, וכתב ע"ז הפר"ד דבר זה לא נתבאר ולא יתבאר כו', [יהנה מדברי הרלב"ג משמע שכל שאינה סיבה בעצמותה להסיר הסכנה כגון הטומאה אינו ניתר לחולה, ומשמע אפי' בענין שהוא מדרבנן, וכמו שכתב ולזאת הסיבה בעינא כו' ולא לטלטל את הנר, עיין בכריתות (דף י"ג) כל האוכלין מצטרפין לפסול הגוי' בכדי אכילת פרס כו' התירה לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור אפי' טובא מפני הסכנה ועיי"ש בתוס' ד"ה התירו כו', ויש לחלק ודו"ק] עוד כתב שם הפר"ד הן אמת דקושי' הרב בדברי אחימלך שאמר לו לדוד אם נשמרו הנערים אך מאשה הוא קושי' עצומה דלא ימנע אם ידע אחימלך בסכנת דוד שאחזו בולמוס כו', א"כ מי התיר לו לתת לו לחם קודש שהוא אסור לזר כו', ועיי"ש שהאריך בזה ופי' עפ"י מה שכתב הרד"ק דאף דבבית אחימלך לא הי' לחם וכי לא הי' לחם בכל העיר, וכתב דהטעם הוא משום דנוב עיר הכהנים הי' כולה כהנים והי' כל העיר אוכלי תרומה, והתרומה היא לזרים בעון מיתה, וע"כ כיון דמאכילין אותו הקל הקל תחילה, לפיכך נתן לו אחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה' שאין בהם מעילה אחר הקטרת בזיכי לבונה

וע"כ כתב הפר"ד שזהו דווקא אם לא נטמא, אז הוי לחם הפנים המוסרים מלפני ה' קל טפי דהא לית בה עון מיתה, אבל אם היו טמאים אז הוא בהיפוך דקדשים חמירי דטמא שאכל תרומת הגוף הוא במיתה וקדשים הוא בכרת, וכרת חמור טפי ממיתה, וע"ז אמר אחימלך אם נשמרו הנערים אך מאשה, שאז צריך להאכילם דווקא תרומה, משום דתרומה בטומאת הגוף הוא במיתה וקדשים בטומאת הגוף הוא בכרת, [ול"כ דאיפשר לומר דמלבד שקדשים חמור טפי שהוא בכרת, עוד הוא חמור טפי שבקדשים האוכל בטומאת הגוף אם נטמא הבשר ג"כ אעפ"כ הוא בכרת כמו דאמרינן בחולין (דף ק"א) טמא שאכל קודש בין קודש טמא בין קודש טהור חייב, אבל טמא האוכל תרוממה שנטמאה אינו אלא בעשה, וכמו דאמרינן בחולין (דף קי"ג) ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת, וכבר האריכו בזה האחרונים שאין הטעם משום שאין איסור טומאת הגוף חל על איסור תרומה טמאה, דהא חל בכולל, אלא הטעם משום שמחוללת ועומדת, וא"כ כיון דמאכילין אותו הקל הקל א"כ אם לא נשמרו הנערים מאשה צריך שיאכלו תרומה טמאה. דאינו עובר רק בעשה, דהא מחוללח ועומדת, ועוד כיון דנגע בה הטמא תטמא התרומוה, וא"כ ממילא ליכא רק עשה, וכמו דאמרינן בחולין (דף ק"א) אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טימאהו, וכן הקשו התוס' ביבמות (דף ע"ג) בד"ה טומאת עצמם מניין אין להקשות כיון שיש אזהרה בטומאת עצמם למה לן אזהרה לאוכל בטומאת הגוף כו' ומתרצים דבתחב לו חבירו בבית הבליעה אי נמי בלא היכשרו, אבל בלא"ה כיון שנגע בו טימאהו, וא"כ בודאי דצריך להאכילו תרומה שהוא רק בעשה, מלהאכילו קדשים שהוא בכרת בטומאת הגוף (וראיתי בס' יערות הדבש ח"ב שהוכיח כדעת הרמב"ם דאוכלים מקבלים טומאה בכל שהם, דאלו"ה איך אמרינן בחולין (דף ק"א) אמרו לו אף טמא שאכל הטהור כיון שנגע בו טימאהו, ופרכינן בגמ' שפיר קאמרי רבנן לר"י הגלילי כו' וקשה דאמאי קושי' דהלא שיעור אוכלים אסור בכזית, א"כ מצינו שפיר טמא שאכל דהיינו שאכל פחות מכביצה קודש, ולא טימא את האוכל ובענש בכרת כטמא שאכל את הקודש כשיעור כזית כו' אלא ודאי כדעת הרמב"ם דמקבל טומאה בכל שהוא עיי"ש, ולכאורה הוא קושי' עצומה על התוס', אך אעפ"כ איפשר לומר שאין זו קושי', ועיין בשעה"מ (פ"י שה' ברכות) דבקדשים כיון שחובת הקודש