אבי הנחל רט

אותם עון אשמה שזה קאי על האוכל טבל לפי פי' הרמב"ן ועוד לפי מה שביארתי שבגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, וא"כ אף כשהי' חבירה אעפ"כ הוי מדרס לאוכלי תרומה

ע"כ נ"ל עפ"י מה שביארתי לעיל עפ"י מאי דאמרינן במנחות (דף סט) בעי ר' זירא חטין שירדו בעבים מהו למאי אי למנחות אמאי לא אלא לשתי הלחם מאי ממושבתיכם אמר רחמנא לאפוקי ח"ל דלא אבל דעבים ש"ד או דילמא ממושבתיכם דווקא ואפי' דעבים נמי לא כו' וכתבו התוס' שחיטין שירדו בעבים היינו עפ"י נס אלמא דמה שנתהווה עפ"י נס מדמינן לחיטין דח"ל ואיפשר דלאו דווקא בשתי הלחם משום דכתיב ממושבתיכם אלא אפי' לענין תרומות ומעשרות נמי דמי למה שגדל בח"ל, ובזה ביארתי הא שכתב הרד"ק על הא דאשת עובדי' שאמר לה אלישע שכמו בעליך זן אותם במילתא דלית בי' עישורא, אף את אינך צריך להפריש דמן ניסא הוא דכיון שנעשה עפ"י נס לא דמי לאם גדל בא"י להתחייב מדאורייתא וע"כ אעפ"י שהצרפית הפרישה חלה מ"מ ליכא בזה חיוב מדאורייתא אלא כמו שגדל בח"ל דחייב מיהת מדרבנן ואע"ג דבתוספתא במעשה דאשת עובדי' משמע דקאמר דפטור לגמרי אך לענין זרעים של ח"ל הביאו התוס' בע"ז (דף נח) כו' הירושלמי דאמר ר' יוחנן רבותינו שבח"ל הי' מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום כו' רב יהודה בשם שמואל חלת ח"ל ותרומות ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ר' בא בשם ר' שמואל לא חשו אלא לתרומות דגן כו' ותירוש ויצהר ר' אילא בשם ר' שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה בלבד כו' וא"כ תרומות ח"ל מחוייב בתרומה מדרבנן, (ואיפשר משום דחטה אחת פוטרת ע"כ חייב), וא"כ איפשר לומר גבי אשת עובדי' דלא פטרה אלא מן המעשר ולא מן התרומה, דבתרומה חייבת כמו דאיתא בירושלמי לענין תרומה בח"ל, וא"כ הוא הדין לענין חלה ג"כ, וא"כ כיון שזהו דמי לתרומות ח"ל, בזה יתבאר שאין כאן חטא כלל ולא כמו שאמרה הצרפית דהא שאכלה תחילה ואח"כ אלי' וכמו דכתיב ותאכל היא והוא וביתה כו' (ולפי המק') היינו משום דהוי רק מדרבנן וע"כ הי' מותרת לאכול תחילה ואח"כ אלי' ולא כמו שהי' בתחילה שאמר אלי' עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה פי' שצריך להפריש תחילה משום שהי' מחוייב מדאורייתא שלא הי' מעשה נסים ועל מה שאכלו ביחד כמו דכתיב ותאכל היא והוא וביתה ימים היינו ג"כ משום דאינו חייב רק מדרבנן והוי כתרומות ח"ל, ואמרינן בחולין (דף קד) חלת ח"ל נאכלת עם הזר על השולחן וכן הא שאכלו ביחד, אע"ג דאמרינן בחגיגה _(דף יח) בגדי ע"ה מדרס לפרושין היינו ג"כ מטעם זה כמו דאמרינן ונתנת לכל כהן שירצה [וכמו שכתבו התוס' דיכול ליתן לכהן אעפ"י שאינו בקי בטומאה וטהרה ולא חיישינן שמא יאכלנו בימי טומאתו] משא"כ תחילה שהי' מחוייב מדאורייתא אמר עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה, וכמו שביארתי במ"א שע"כ אמר בראשונה והוא כמו שהבאתי בספרי נ"י (דרוש ג) א"ר יוסי ב"ר בון בדין הי' העיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא לבסוף תקנה תקינו בה שלא תטמא העיסה כו' וע"כ אמר עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה דהיינו מיד בשעת העירוס, תהו דווקא מתחילה שהי' מחוייבת מדאורייתא משא"כ לאח"כ שהי' מעשה ניסים, וע"כ כשהחי' בנה אמרה עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת פי' דבר ה' זו הלכה פי' שמה שאמר הלכה כמותו וכמו שביארתי

והנה איפשר לבאר עוד, והוא הא דאמרינן בחגיגה (דף יח) בגדי ע"ה מדרס לפרושין בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה כו', והטעם כמו שפירש"י שם שכל הני מעלות מד"ס שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו, מתוך שהן אלו אצל אלו כאילו לא שמרוה גזרו בהן בבגדיהם שמא ישבה עליהם אשתו נדה הכי מפרש להו בפ' השוחט עכ"ל, וא"כ כל הטומאות האלו אינם רק מדרבנן, וא"כ איפשר דהוי כמו היסח הדעת דאמרינן בפסחים (דף לד) דאיתמר היסח הדעת ר' יוחנן אמר פסול טומאה הוי ורשב"ל אמר פסול הגוף הוי ר' יוחנן אמר פסול טומאה שאם יבוא אלי' ויטהרנה שומעין לו רשב"ל אמר פסול הגוף הוי שאם יבוא אלי' ויטהרנה אין שומעין לו, ועיין בצל"ח פסחים (דף לד שם) שהקשה מסתם משנה פ"ז דשקלים בשר שנמצא כו' זה וזה תעובר צורתו ויצא לבית השריפה, ואי היסח הדעת פסול הגוף הוי למה לי עיבור צורה, וכתב שנ"ל דלא מקרי היסח הדעת רק היכי שיודע ממנו ומסיח דעתו ממנו, אבל מה שנאבד ולא ידע בו אדם לא מקרי היסח הדעת ולכן לא הי' יכול להקשות מהך משנה, ועיין שם שהביא מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה שלא פירש הטעם משום היסח הדעת אלא משום שמא נותר הוא עכ"ל, ותמיהני על שלא הביא דברי התוס' רפ"ג דחגיגה (דף כא) שכתבו בפירש דלא שייך היסח הדעת לפסול רק היכי שהי' בידו ואסח דעתי' הימנה, אבל היכא שאין בידו כגון שאבד לא שייך היסח הדעת לפסול והביא הר' אלחנן טעם לדבריו, (מפ"ז דשקלים מ"ג) דאמר התם נמצא בעזרה איברים עולות חתיכות חטאות ומשמע שעולה נקריבה וחטאת תאכל ולא מיפסלה בהיסח הדעת, וא"כ מפורש בתוס' דאם אבד לא שייך היסח הדעת

אך דברי התוס' תמוהים דהא תנן במתניתין שם בשר שנמצא בעזרה איברים עולות חתיכות חטאות בירושלים זבחי שלמים זה וזה תעובר צורתו ויצא לבית השריפה, אלמא דטעון עיבור צורה ויצא לבית השריפה, וא"כ אין ראי' משם דילמא הטעם משום היסח הדעת

ובאמת אמרינן בירושלמי שם ר' אליעזר בשם ר' הושעי' היסח הדעת טעון עיבור צורה, א"ר יוסי ויאות לאוכלן אין אתה יכול שמא נתקלקלה צורתו לפום כן צריך מימר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה, ועיי"ש בק"ע שפירש דבעזרה לא מקרי היסח הדעת דליכא למיחש משום טומאה, והכא היינו טעמא דילמא נתעברה צורתו כו' עיי"ש, ושגה בזה דלמה לו לחדש טעמים מלבו דלא כמו דמשמע בפסחים (דף לד) דאפי' בעזרה נמי איכא היסת הדעת, אלא דאיפשר לומר דהטעם כמו שכתבו התוס' בחגיגה דאם נאבד ליכא היסח הדעת, וע"ז אומר על ר' אלעזר בשם ר' הושעי' דהיסח הדעת טעון עיבור צורה ומסייע לי' ממתניתין דתנן תעובר צורתו, אלמא דהיסח הדעת טעון עיבור צורה משום דהיסח הדעת הוי פסול טומאה, וע"כ אינו רק מצד ספק ולא דהוי פסול הגוף ואין טעון עיבור צורה, וע"ז מדחה דהטעם במתניתין הוא משום שמא הוא נותר, אבל לעולם דהיסח הדעת הוי פסול הגוף, ואין טעון עיבור צורה, ובמתניתין כיון דאבד ליכא היסח הדעת כמו שכתבו התוס'

[ודע דאיתא בירושלמי שילהי פסחים הפסח אחר חצות מטמא את הידים, הפיגול והנותר מטמאין את הידים, ואמרינן שם למה מפני היסח הדעת או משום שעבר עליו חצות, הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת הרי לא עבר קצות, הוי לית טעמא אלא מפני היסח הדעת, והנה הק"ע הגיה דאם יש שם חבורה אחרת אין הטעם משום היסח הדעת, ואין הטעם אלא משום שעבר חצות

ולי נראה שאיפשר לפרש כמו דאיתא בירושלמי וא"צ להגי"ע, הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת הרי לא עבר חצות, והעניין הוא כמו שכתבו התוס' שילהי פסחים (דף קב) דהנאכלים ליום א' והקטר חלבים ואיברים שאמרו חכמים עד חצות דאם עיכב מלהקטיר ולאכול קודם חצות מקטיר והולך עד ע"ה דחכמים לא עשו סייג לדבר להביא קדשים לבית הפסול, והביאו ראי' מהא דאמרינן בזבחים (דף קב) דמתניתין דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות ראב"ע היא ופריך ממאי דאורייתא דילמא מדרבנן ור"ע ומשני א"כ מאי אלא פי' דאם הי' מדרבנן לא ה"מ למיתני אלא כו' דאפי' עבר על דברי חכמים ולא אכל קודם חצות לא נפסל, (ועיין בש"א (ס' ל

) ואיפשר לומר שסובר הירושלמי דבפסח כיון דאיכא כרת ע"כ אם בא אכל קודם חצות בודאי דמותר לאכול אחר חצות ולא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת, אי אמרינן דאכילת פסחים מעכבא, וע"ז אומר דאם הטעם דמטמא אחר חצות הוא משום נותר דכיון דחכמים גזרו לאכול קודם חצות, ע"כ אם נשאר אמר חצות טמא משום נותר, אבל אם יש חבורה אחרת שלא אכלו עדיין את הפסח, א"כ לדידהו מותר לאכול אחר חצות, וא"כ האיך נאמר דלחבורה אחרת שמתירין לאכול מפסחים אחר חצות. יהא מטמא להם הפסח מחבורה אחרת שכבר יצאו יד' פסחם ונשתייר אחר חצות ויהא מטמא את הידים כיון שמתירים להם לאכול מפסחם אחר חצות, כיון שלא אכלו תחילה, אבל אי אמרינן דהטעם משום היסח הדעת, א"כ כיון שלחבורה ההיא שיצאו קודם חצות הלילה נפסל משום היסח הדעת דהא אסורין לאכול אחר