אבי הנחל רי

חצות, וא"כ נפסל משום היסח הדעת, ע"כ אסור לאכול אפי' החבורה אחרת שאוכלים מפסחם אחר חצות כיון שלא יצאו תחילה, אעפ"כ הפסח הזה שנשאר ממנו אחר חצות מטמא להם הידים דמ"מ נפסל בהיסח הדעת

] עכ"פ אי אמרינן דהיסח הדעת הוא פסול טומאה ואם יבוא אלי' ויטהרנה שומעין לו, וא"כ איפשר לומר דכל הני מעלות דרבנן, וא"כ אם יבוא אלי' ויטהרנה שומעין לו כיון דאינן רק מצד ספק, וע"כ לא חשש להזהר מחמת שידע בנבואתו שלא נטמאו, רק אם הדין הוא דהיסח הדעת הוא פסול טומאה, וע"כ אם נאמר דהשמירה שלה אינו נחשב לשמירה לגבי אלי' דבגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה מ"מ לא גרע מהיסת הדעת, וע"כ מועיל מה שידע אלי' בנבואתו, אבל אם נאמר דהיסח הדעת הוי פסול הגוף, א"כ אם נאמר דהשמירה שלה אינו נחשב לשמירה לגבי אלי' דבגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, א"כ הוי כמו היסח הדעת והוי פסול הגוף, וע"כ אמרה תחילה מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר את עוני כו' וכמו שביארתי תחילה דכתיב ותאכל היא והוא וביתה ימים וע"כ חששה שאולי העונש הוא מפני שאין שמירתה נחשב לשמירה לגבי אלי'

וכמו שביארתי לעיל, וע"כ כשהחי' אח"כ את בנה אמרה עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה, פי' שאתה נביא ויודע שהשמירה שלי הי' שמירה מעולה, ואף דבגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, אעפ"כ לא לגבי אלי, משום שאם יבוא אלי' ויטהרנו שומעין לו, ודבר ה' בפיך אמת, פי' שההלכה הוא שהיסח הדעת אינו רק פסול טומאה, וע"כ אפי' אם נאמר שהשמירה שלה אינו נחשב לשמירה, אעפ"כ לא גרע מהיסח הדעת, ואם יבוא אלי' ויטהרנה שומעין לו ע"כ אמרה ודבר ה' בפיך אמת: ואגב נבאר הא דאמרינן בירושלמי (סוף חגיגה) וכלים טעונים טבילה. א"ר בא אני אומר שמא הי' שם א' מן הכלים שלא הוזה מעתה נחוש לכולן, א"ר בון בר חיי' אני אומר שהי' שם א' מן הכהנים שיצא לדבר עם האשה, ונתזה צנורא של רוק מתוך פיה על בגדיו וטימאו, מעתה נחוש לכולם, תיפתר בשניטמא בספק משקין תמן תנינין ספק משקין ליטמא טמא לטמא טהור תמן בתרומה וכאן בקודש חומר הוא בקודש, ועיי"ש בק"ע שפירש מעתה נחוש לכולן אי הכי ניחוש בכל השנה, א"נ ה"פ ניחוש נמי ברגל לשאר כלים אפי' שחוץ למקדש, וכן נראה עיקר עכ"ל ופירושו הוא תמוה מאוד

ע"כ נ"ל שהפי' הוא וכלים טעונים טבילה פי' ששאל הטעם מפני מה טעונים טבילה, א"ר בא אני אומר שמא הי' שם א' מן הכלים שלא הוזה, וע"ז פריך מעתה ניחוש לכולן פי' לענין הזאת שלישי ושביעי ג"כ, ומשני משום שמא הי' א' מן הכהנים שיצא לדבר כו', על עסקי קינה וניתזה צינורא של רוק מתוך פי' על בגדיו וטימאו, וע"כ פריך מעתה ניחוש לכולם פי' אפי' לענין הערב שמש ג"כ, ובאמת משמע ממתניתין דלענין הערב שמש לא חיישינן, וכה"ג כתבו התוס' ר"פ חומר בקודש (דף כא) דמדקאמר אונן ומחוסר כיפורים צריכים טבילה לקודש כו' דמשמע לישנא דטבילה אין אבל הערב שמש לא כמו שכתבו התוס' שם כמו שמדייק הש"ס בחגיגה (דף כג) בכלים הנגמרים כו' טבילה אין הערב שמש לא, וע"ז משני משום ס' משקין ליטמא וזהו מדרבנן דאפי' ודאי משקין ליטמא אינו אלא מדרבנן, וע"כ לא בעי הערב שמש וכמו דפריך אח"כ תמן תנינין ס' משקין ליטמא טמא ולטמא טהור תמן בתרומה וכאן בקודש חומר הוא בקודש, וע"כ לא בעי הערב שמש, והטעם כיון שהוא רק משום מעלה דקודש שבתרומה הוא טהור ורק בקודש, וע"כ כיון שהוא רק משום מעלה דקודש ע"כ לא בעי הערב שמש וכמו שיתבאר

ולכאורה קשה מאי בעי הירושלמי דקאמר וכלים טעונים טבילה, דמ"ש לא מפרש הירושלמי כמו שפירש"י דכל הכלים טעונים טבילה הוא משום טומאת ע"ה, איפשר לומר דהוי קשה להירושלמי דאי משום טומאת ע"ה אמאי לא בעי הערב שמש, וכמו שהאריכו התוס' בחניגה (דף כא) והביאו ראי' מפרה שהי' נוגעין בכהן והי' צריך לטבול אלמא דטומאת ע"ה בעי הערב שמש, דאלו"ה לא הי' הכירא לצדוקין, וכן מוכח מהא דפריך בחגיגה (דף כג) דחתכה מאן אלימא דחותכה חבר למה לי טבילה, אלא דחתכה ע"ה בהא לימא ר' יהושע יטמא ויטבול הא טמא קאי, אלמא דבעי הערב שמש, דאלו"ה ליכא הכירא לצדוקין, והט"א בחגיגה הביא הר"ש (פ"ק דטהרות מ' ג) דיש טומאת מדרבנן דבעי הערב שמש, וכמו שהביא הראי' מיומא (דף מט) שנחזה צבורא כו' ונככסו אחיו ושימשו תחתיו אלמא דטומאת כו' בעי הערב שמש, וכן שפופרת שחתכה ע"ה בפ' חומר בקודש (דף כג) דפריך עלה בהא נימא ר' יהושע טמא ליטבול משמע בהדי' דטומאת ע"ה בעי הערב שמש וכתב שאין לדחות טומאות דרבנן הנהוגות אפי' בחולין, להני דאין אלא מעלות בעלמא בקודש ולתרומה ולא לכל דבר, ומיהו ההיא דכהן השורף את הפרה שאחי' הכהנים סומכים ידיהם עליו לעשות כו' איכא הכירא לצדוקין שהי' אומרים במעורבי השמש הי' נעשית דפרה שאני משאר מעלות, והשתא לפי"ז בגד ע"ה מדרס לפרושין בעי הערב שמש, אבל בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש לא בעי הערב שמש, עכ"ל הר"ש פרק קמא דטהרות, וע"כ אינו מפרש משום טומאת ע"ה דכיון שנוהג בחולין ג"כ בעי הע"ש כמו שכתב הר"ש, וע"כ משני משום ס' משקין, ופריך ע"ז תמן תנינן ספק משקין ליטמא טמא ולטמא טהור, ומשני תמן בתרומה וכאן בקודש, וע"כ כיון שהוא משום מעלה בלחוד ע"כ לא בעי הע"ש כשאר מעלות דלא בעי הערב שמש, וכמו שכתב הר"ש ודו"ק]

ואגב דאתינא עלה נבאר הירושלמי שאח"ז שהק"ע טעה בפירושו מאוד, והוא דאיתא שם בסוף חגיגה תני שולחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו אפי' בשבת דברי ר"מ וחכ"א מיד, אשכחת אמר על דעתי' דר"מ מטמא שני לחמים, על דעתי' דרבנן אינו מטמא אלא לחם א' בלבד, א"ר יעקב בר סיסי קומי ר' יוסי ואפי' על דעתי' דר"מ אינו מטמא אלא לחם א' בלבד תיפתר שניטמא בספק משקין, ועיי"ש בק"ע מה שפירש שם, וגם פירש על דעתי' דר"מ מטמא שני לחמים מלחם הפנים שעמדו על השולחן דלחם הראשון שנגע בשולחן הוא ראשון והשני בראשון שני, ותו אינו מטמא דאין אוכל מטמא אוכל אלא דרבנן כו וע"ש בש"ק שלו שהקשה דהא תנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, וע"ש, וטעה מאוד בפי' הירושלמי, והענין הוא שר"מ סובר דמטבילין אפי' בשבת, וע"ז אומר הירושלמי על דעתי' דר' מאיר מטמא שני לחמים פי' הלחם שנטל ממנו שהי' טמא, והב' שמניחין עליו, דהא מכיון שנטמא בעי הערב שמש, וא"כ נטמא גם הלחם הפנים השני שמניחין עליו בשבת, (ולא כמו שפי' הק"ע שהלחם א' מטמא חבירו כמו שהבאתי וטעה בפירושו, אלא שהפי' שני הלחמים דהיינו הלחם שנוטלין ממנו בשבת, והלחם שמניחין עליו בשבת, כיון שר"מ סובר דמטבילין בשבת, וע"כ מטמא שני לחמים דהא בעי הערב שמש שהי' סבור דמיירי שנטמא בטומאה דאורייתא דהא אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה והוי טומאה דאורייתא, ע"ד דרבנן אינו מטמא אלא לחם א' דכיון שמטבילין אותו בחול מיד, נמצא דאינו מטמא אלא לחם א' שמונח עליו, ואף שהיא טמא מ"מ טומאה דחוי' היא בציבור, וע"כ לר"מ מטבילין אותו בשבת אף שמטמא את הלחם שטניחין עליו, וע"ז משני שנטמא בס' משקין ומשקין מטמא כלי ואינו אלא מדרבנן, וכיון שאינו אלא מדרבנן לא בעי הע"ש, וכמו שביארתי תחילה, וע"כ אפי' לדברי ר"ט נמי אינו מטמא אלא לחם א' דמיד שנטבל הוא טהור, והוא ברור בפי' הירושלמי והק"ע שגה מאוד בפירושו ודו"ק]: והנה אמרינן בב"ב (דף י) גדולה צדקה שמקרבת הגאולה שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא כו' ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן