אבי הנחל קצט

שכתב הרמב"ן דאין חצר להקדש, משום דבעינן שיהי' מכח ישראל המקדיש, ועיין מה שביארתי ע"ז (דרוש טז) וע"ז אמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך שלא זכה בהם תחילה כדי שלא יהי' מכח המקדיש, וע"כ לא יהי' בהם מעילה, אך לפי מה שביארתי (שם דרוש טז) על מה שהקשה הקצה"ח מהא דנדרים (דף לד) אמר רבא הי' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה ופי' הר"ן שהי' הככר מונח תוך ד' אמות שלו עיי"ש, ואפ"ה מעל אלמא דאפי' אם אינו קדוש רק מחמת חצר אפ"ה אית בה מעילה. וביארתי (שם) שאפ"ה הוי מכח ישראל המקדיש כיון שהיא הקדש ע"י חצירו, וא"כ איך הקדיש דוד תחילה כל הדברים הנצרכים לבית המקדש, וא"כ יהי' בזה מעילה בשעת הבנין ואע"ג דאין מעילה במחובר, אעפ"כ הא כבר ביארתי (דרוש טז) דבמעילה תלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש, וע"כ הי' נראה לומר שלא הקדיש אותם מיד, אלא כשיגמור הבנין אז תחול הקדושה, אבל לא שהם קדושים מיד, ועיין בפירש"י (מלכים א' ח) ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באוצרות בית ה' ופירש"י מה שנשאר מכסף וזהב שהקדיש אביו, ומדרש אגדה שלא רצה שלמה לתת מאותו הקדש לבנין הבית ושמעתי מחכמי ישראל שהי' אומרים לפי שהי' יודע שסופו ליחרב כו' עיי"ש, וכן כתב הרד"ק מה שהקדיש אביו נתן ממני בבנין הבית לכבוד אביו כי לא הי' צריך לאותו הקדש כי לרוב הי' לו כסף זהב ונחושת אך לכבוד דוד אביו נתן ממנו במלאכת ביהמ"ק כו' עיי"ש]

וא"כ הי' הקדישם שתחול אח"כ, ולא שהם, קדושים מיד, והטעם כדי שלא יבואו לידי מעילה, וא"כ כיון שלא הי' ההקדש אלא לאחר זמן א"כ היו יכולים לחזור בהקדישם, וכמו שביארתי בספרי נ"י מהא שכתב הר"ן בנדרים (דף ל) בשם הרשב"א דלרבא ואביי הא דאמרינן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה"מ במסירה גרידא בלא מעכשיו אבל במסירה דמעכשיו לא כו' הילכך לדידהו האומר ה"ז עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו עיי"ש, וא"כ הי' איפשר לומר דהא שהקדישו שתחול לאחר זמן היינו כדי שיהיו יכולים לחזור ע"ז אמר (ד"ה כט) ה' אלקי כל ההמון הזה אשר הכינותי לבנות לך בית לשם קדשך מידך הוא ולך הכל, וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך, ה' אלקי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך פי' שאמר דור שאין הכונה מה שהקדישו שההקדש תחול לאח"כ אינו מפני שלא התנדבו בלב שמח, וע"כ התנדבו שתחול ההקדש אח"כ כדי שיוכלו לחזור, ע"ז אומר כי מידך הוא ולך הכל, ע"ז אומר וידעתי אלקי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה פי' והא שהקדישו שתחול לאח"כ הוא רק מפני שבונים בחול ואח"כ מקדישים, וע"כ אתה בוחן לבב שאין הכונה כדי שיהיו יכולים לחזור אלא כדי שיוכלו לבנות אח"כ ע"כ הקדישו שיחול ההקדש לאח"כ, ואין הטעם כדי שיוכלו לחזור, וע"ז אומר ה' אלקי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולה ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך פי' שאפי' מי שאינו מכוין לשם שמים הכן לבבם אליך, רק לכאורה אם הכונה הי' לשמים ושהקדושה תחול לאחר זמן כמו שאומר אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה א"כ מפני מה לא קבלו עליהם בנדר שיתנו לאחר זמן, וכמו דאיתא פ"ק דמגילה (דף ח) אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן והנדבה אינו חייב באחריותן, וא"כ הי' עוב יותר שיקבלו עליהם בנדר כדי שיהי' מחוייבים לקיים, וכמו שביארתי בספרי ע"י (ס' ט"ז) על הירושלמי (פ"ב דנזיר) בהא דתנן הריני נזיר כשיהי' לי בן כו' לא כן אמר ר' אבהו ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים מכרה והקדישה קדשה, פי' שיכול למכור אח"כ, וא"כ אם אמר הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו, דכיון שאמר אח"כ שיהא נזיר בשביל עצמו הי' כמו אילו הי' מקדיש לאחר שלשים יום ומכרה והקדישה שחל המכר, דהא יכול לחזור א"כ הכא נמי כיון שאמר אח"כ ונזיר צריך שתחול נזירותו של עצמו ומשני לא באומר ה"ז דילמא באומר עלי והאומר הריני כאומר הרי עלי פי' דזהו דווקא באומר ה"ז, וע"כ כיוון שאין עליו אחריות ע"כ יכול למכור קודם שלשים, אבל באומר הרי עלי כיון שנתחייב באחריותו להעמיד ע"כ אין יכול למכור בתוך שלשים, וא"כ אם היו מקבלים עליהם בהרי עלי היו מחוייבים להעמיד, וא"כ מוכח שהכונה הי' שיוכלו לחזור ע"ז אומר שבלב שלם התנדבו, אבל לא רצו לקבל אחריותן עליהם על לאחר זמן ולומר הרי עלי, דילמא לא יוכלו לקיים את נדרם, ע"ז אומר כי גרים אנחנו ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה פי' כיון שכל אדם צריך למות ע"כ אינם רוצים לנדור דילמא ימותו ולא יקיימו את נדרם, וכמו דאיתא פ"ק דנדרים (דף ג) באומר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר, ואעפ"י שכתב שם הרא"ש דדווקא לענין נזירות דהוי שלשים יום. ע"כ הוי כמו לזמן מרובה דשלשים יום הוי זמן מרובה, אבל בנדר שיכול לקיים בתוך שלשים יום הוי כמו זמן מועט, ע"ז אומר כצל ימינו על הארץ ואין מקוה דבאמת חיישינן לשמא ימות אף לזמן מועט, וכמו דאמרינן שם האומר לאשתו ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד וכמו שביארתי בספרי נ"י (דרוש ח) דאפי' לזמן מועט נמי חיישינן לשמא ימות, וע"ז אומר המדרש הלואי כצילו של אילן או צילו של כותל אלא כצילו של עוף הפורח וחיישינן בכל רגע לשמא ימות, ע"כ לא התנדבו רק בה"ז ולא בהרי עלי, שמא ימותו ועיין בספרי ע"י (ס' יט) מה שכתבתי שם על המהרי"ט, ע"ז אומר כי גרים אנחנו ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה אין מי שיקוה שלא ימות וע"כ חיישינן בכל שעה ורגע, ועיין בספרי נ"י (דרוש ח) ודו"ק: דרוש למצות צדקה

כתיב (מלכים א' יז) ויהי דבר ה' אלי לאמר קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך כו' ויהי אחרי הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית כו' ותאמר אל אלי' מה לי ולך איש האלקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני כו' ותאמר האשה אל אלי' עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת

והנה צריך לבאר הא שאמרה הצרפתית מה לי ולך איש האלקים כי באתי אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני דמה בא להזכיר עונה ורש"י פירש עד שלא באת הי' שוקלין מעשי ומעשה עירי והיתי ראוי לנס משבאת לכאן לא נחשבתי לכלום ואין צדקתי ניכרת כו', והרד"ק פירש כמדומה כי על ידך נזכר עוני ושמא לא עבדתי לפניך כראוי וע"כ הזכיר לי האל עון שיש לי והענשני האל בבני שמת והוא דחוק דאדרבה תיכף לת"ח ברכה, והאלמנה הצרפתית שעשת אכסני' לתורה הי' צריכה לה להתברך יותר, וכמי דאמרינן בסוף ברכות (דף סג) ע"כ נ"ל לבאר עפ"י מה דכתיב (מלכים ב' ד) ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת כו', ויאמר אלי' אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לכי בבית ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן כו', ותבוא ותגד לאיש האלקים ויאמר לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיני ואת בנינו תחיי בנותר, וכתב הרד"ק וזה לשונו ושלמי את נשיינו ושלמי למרי חובתך, ובתוספתא וכד אתרחיש לה ההוא ניסא אמרה לי' לנביא דה' אית עלי עישור מהא משחא או לא, אמר לה בעלך זן נביאי דה' במילתא דליכא לי' עישורא, ואף את לית על משחך עשור דמן ניסא הוא הדרה ואמרה לו מה נעביד לבני דאחאב כו' ולכאורה צריך להבין במאי דקאמר בעליך זן נביאי דה' במילתא דליכא עלי' עישורא ואף את לית על משחך עשור דמן ניסא הוא, ואיך זן בעלה במילתא דליכא עלי' עישורא, ואיפשר לומר דהיינו שהי' לוקח מחוץ לארץ השמן שהי'