אבי הנחל קצז

חל עוד קדושה דהיינו קדושת בדק הבית, א"כ לכאורה קשה דאיך חל לר' יהודה כיון דלא ס"ל כר"מ שאמר אדם מקנה דשלבל"ע, מדלא קא חשיב לי' בקידושין (דף סב) בהדי הני תנאי דקא חשיב דאית להו אדם מקנה דשלב"ל, (ועיין בתוס' בב"ב ד' עט) וכן הוכיחו התוס' בכתובות (דף מב) דלית לי' לר"ש אדם מקנה דבר שלב"ל מדלא חשיב לי' בקידושין (דף סב) יעיי"ש בתו"י דמדחה נמי דע"כ לא חשיב מחמת דלא אמר בהדי' וכמו שכתבו התוס' בב"ב (דף עט) אלא הטעם הוא כמו שביארתי (בא"כ) הוא משום דסוף כל סוף לשחיטה או למיתה היא עומדת, וכמו שאמר ר' יוחנן בברכות (ד' יז) סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה היא עומדת וע"כ חל קדשי ב"ה משום דאם תשחט חל על העור. ואם תמות בודאי חל קדשי ב"ה. וכמו דאמרינן במעילה (דף טו) והא אמר עולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת במאי אילימא בקדשי ב"ה אפילו כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדק הבית לאו אית בה מעילה אלא קדשי מזבח, [וראיתי להכ"מ ברמב"ם (פ"ג מה' מעילה ה"א) דבר תמוה מאוד שכתב על מה שכתב הרמב"ם קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת, וכתב הכ"מ מימרא דר"י בפ"ג דמעילה ובריש מעילה, ואיכא למידק אמאי נקט רבינו קדשי מזבח הא ר"י קדשים סתם נקיט, וי"ל דלרבותא נקט קדשי מזבח וכש"כ קדשי ב"ה, ועוד משום דבהאי פירקא עסיק בדיני מזבח משום הכי פתח בהו עכ"ל, והוא תמוה דהא בפירוש אמרינן במעילה (דף טו) והא אמר עולא א"ר יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת במאי אילימא בקדשי בדק הבית אפי' כי מת נמי לא יהא, אלא דאקדיש אשפה כו' ועיין תוס' ד"ה ואפי' כו' ודו"ק]

ומזה יתבאר נמי במיתת צדיקים ג"כ, וכמו שביארתי בא"כ שע"כ שאל ר' יוחנן מר' ינאי קומי ערסי' דר' שמעון בן יהוצדק המקדיש עולתו לב"ה כו', היינו נמי שתחילה הי' הקדושה בחיים כמו קדשי מזבח שעושין תמורה כן הי' הקדושה נמי להשפיע על אחרים ובמיתתם יתגדלו בבחי' עצמם יותר אך שאין ביכולתם להשפיע על אחרים, וכמו שביארתי שם בארוכה עיי"ש, וע"כ שאל אם יכול להיות שנתקדשה תחילה ב' הקדושות אעפ"י שאין קדושה חל על קדושה אך דלאחר שנסתלק קדושת מזבח חל קדושת בדק הבית, והכא נמי הצדיק יש ב' קדושת משעה שנולד, ובמיתתו נתגדלה ג"כ בבחי' קדושת עצמו, וכמו שביארתי שם שע"כ בקש אלישע פי שנים, עיי"ש

והנה כתיב (שמואל ב א) שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו מנשרים קלו ומאריות גברו, וכבר ביארתי לעיל על הא שאומר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, ואיפשר לבאר עוד בפשיטות, והוא עפ"י מה דאיתא בילקוט ר' שמואל ב"ר יונתן אומר כל הנביאים נתנבאו בחייהון שמואל התנבא בחיי' ולאחר מיתתו שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב תהא מיתתך כפרה עליך ויבוא גורלך במקום שאני שם ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עמו שיבוא חלקו עם שמואל הנביא שנאמר עמי במחיצותי עכ"ל, והוא כמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש יג) עפ"י הגמ' בסנהדרין דמת כי אורחי' לא הוי לי כפרה, רק לאחר עיכול עצמות או מכי חזי צערא דקברא פורתא, אבל אם נהרג שלא כדין ה"ל כפרה מיד עיי"ש, וע"כ רצה שאול שיהרג בחרב כדי שיהי' נהרג שלא כדין דה"ל כפרה מיד וע"כ אמר לו שמואל שישמע לעצתו ויהרג ומחר אתה ובניך עמי ויהי' לו כפרה מיד, וע"ז אמר שאול הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו שירצה שיהרג בחרב כדי שיהי' לו כפרה מיד, וכמו דאיתא במדרש הבאתי שם אמר ר"ל באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת אמר להם בואו וראו ברי' שבראתי בעולמי בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מדה"ד שפוגעת בו

ובזה יתבאר הא דכתיב (שמואל ב' א) ויאמר אלי עמד נא ומותחני כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי ופירש"י שאל יתעללו בו, ועוד פירש"י כמו דאיתא במדרש שאחזני השבץ דהיינו עון נוב עיר הכהנים דכתיב בי' כתונת תשבץ, ואיפשר לומר עוד שכל כך רצה למות כדי שיהי' כפרה על חטאיו, ומכיון שנהרג אך הי' נפשו בו ונפשי הי' משתוקקת לעלות למעלה כמו שהבטיח לו שמואל שיהי' עמו במחיצתו מיד ולא יצטרך לראות צערא דקברא פורתא, וכמו שביארתי במ"א על הא דאמרינן שבת (דף קיב) א"ר אבהו כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל פליגי בה ר' חייא ור"ש ברבי ח"א עד שיסתם הגולל וחד אמה עד שיתאכל הבשר מאן דאמר עד שיתאכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, מ"ד עד שיסתם הגולל דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהי' וביארתי דפליגי בזה כמו דאמרינן בסנהדרין (דף סז) דאמרינן התם מתיב רב אדא בר אהבה לא הי' מתאבלין אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב ואי ס"ד כיון דאיקבור ה"ל כפרה ליאבלו נמי בעינן איכול בשר דיקא נמי דקתני נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן במקומן ש"מ, רב אשי אמר אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הוי מכי חזא צערא דקברא פורתא הילכך הואיל ואדחי אדחי, והנה הנפש אינה יכולה לעלות למעלה עד שמיתתו מכפרת עליו, וע"כ פליגי בה ר"ח ור"ש ברבי דחד סובר דכפרה הוי משעת עיכול בשר, וע"כ אינו עולה למעלה עד שעת עיכול בשר, וע"ז אומר דיודע עד שיתאכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל וחד סובר כרב אשי דכפרה מאימתי קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא, ע"ז אמר עד שיסתם הגולל דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, ואע"ג דכפרה הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא, מכיון דהוי מיד אחר סתימת הגולל ע"כ אומר מסתימת הגולל וע"ז אומר וישוב העפר אל הארץ כשהי' דהיינו מכי חזי צערא דקברא פורתא מיד וכמו שפירשו התוס' בשבת (שם) דסתימת הגולל היינו אבן גדולה מלשון ויגללו את האבן שמניחין על הקבר לסימן והוא המצבה, וע"כ גבי שאול שנפל ביד פלשתים א"כ הוי כמו נהרג שלא כו', והוי לי' כפרה מיד וכמו שאמר לו שמואל מחר אתה ובניך עמי וע"כ מכי נהרג רק שנשארה בו עדיין נשמה, וע"כ הי' נשמתו רוצה לעלות למעלה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, ע"כ בקש ממנו שימיתהו כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי, ואחזו תשבץ שהנפש רוצה לעלות למעלה כמו דכתיב רוח בני האדם העולה למעלה מאחר שאינה צריכה להמתין לראות צערא דקברא פורתא, ע"כ בקש שימותנו

והנה כתיב שם (שמואל ב' א) ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי, ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלוח ידך ולשחת את משיח ה' ויקרא דוד לא' מן הנערים ויאמר גש פגע בו ויכהו וימות, ויאמר אליו דוד דמיך על ראשך כי פיך ענה בך לאמור אנכי מותתי את משיח ה', והנה איתא בילקוט ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי כו' נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו אם יבא א' מכל האומות להתגייר שיקבלו אותו ומזרעו של עמלק אל יקבלו אותו ויאמר אליו דמיך על ראשך כי פיך ענה בך כו' והענין הוא דהא קשה איך הרגו דוד לזה עפ"י הודאת עצמו הא בעינן דווקא עדים בד"נ, ועוד איך הרגו הא אמרינן בסנהדרין (דף עח) אחר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור כו' לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי לי' לטריפה ומר מדמי' לי' לגוסס בידי שמים, ופליגי בקראי דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי עד דאיכא כל נפש אדם וריב"ב סבר כל נפש כל דהוא נפש וא"כ כיון דקייל"ן כרבנן דגוסס בידי אדם פטור, א"כ איך הרגו לזה ועוד הא הי' שלא בהתראה, וע"ז אומר כיון שהי' גר העמלקי ומעמלק אין מקבלין גרים ע"כ דנו בדיני ב"כ וגבי ב"נ אמרינן בסנהדרין (דף נז) דנהרג אפי' שלא בהתראה אפי' בעד א' ואפי' קרוב, וע"כ הרגו עפ"י עצמו דאע"ג דאדם קרוב אצל עצמו, אפ"ה כיון דנהרג ע"י קרוב נהרג נמי עפ"י הודאת עצמו [וכן אמרינן בירושלמי ופ"ק דקידושין) ר' יהודה מוסיף כו' ומפי עצמו עיי"ש בק"ע], וע"כ אעפ"י שהי' גוסס בידי אדם אפ"ה איפשר לומר דב"נ נהרג עליו דהטעם דאינו נהרג הוא משום דבעינן כל נפש אדם, וא"כ איפשר לומר דזהו דווקא בישראל דאינו נענש אלא כשיעור שלם אבל לא בחצי שיעור אבל בב"ג כיון שנהרג אפי' על פחות מכשיעור ג"כ וכמו דאיתא ברמב"ם (ה""מ) ע"כ נהרג