אבי הנחל קצה

וכתבו התוס' דלא אמריכן שיקנה חצר הקדש כמו שקנה חצר הדיוט, דחצר משום יד אתרבאי ולא מצינו יד להקדש, והרמב"ן כתב דשפיר קנה חצר להקדש אלא שאין מעילה בזכיתו, משום דבעינן דווקא שיהא ע"י כח המקדיש, ולא ע"י חצר, ועיין שם שכתב דהא דפליגי בקדשי כו' אי אית בי' מעילה וממעט לה מדכתיב קדשי ב"י, משמע דבעינן שיהא קדוש ע"י אדם מישראל, וא"כ לפי מה שכתבו התוס' בזבחים (דף מ"ה) דהיינו דווקא בקדשי מזבח אבל בקדשי ב"ה כ"ע מודו עיי"ש וא"כ בקדשי ב"ה לא בעינן מכח המקדיש, [ועיין בדרוש לפ' חודש שהארכתי בזה], וע"כ אמרינן דקדשי ב"ה מועלין בחלבה אע"ג שבשעה שהקדיש לא הי' עדיין ולא בא מכח המקדיש, אבל בקדשי מזבח דבעינן שיהא דווקא מכח המקדיש, ע"כ אין מועלין בחלבה], וא"כ בשלמים הוה אמינא דמיגו דחל על הגידולין חל נמי אגופה של שלמים אבל בעולה דליכא גידולין, הוה אמינא דלא חל, ע"ז אומר המתפיס עולה לב"ה שחל על העור, ואיכא למ"ד דקדשי ב"ה תפסי מדאורייתא אפי' על בשר נמי, כמו דאמרינן בזבחים (דף ק"ג), ועיין בתמורה (דף ל"א) ומועלים בגידוליהם אמר ר"פ לאתויי חלב המוקדשין וביצי תורין כדתני' חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלים, בד"א בקדשי מזבח, אבל בקדשי ב"ה הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה חמורה מועלין בחלבה ואפי' למ"ד מועלים בגידולי מזבח ה"מ גידולי' דחזי למזבח, אבל גידולין דלא חזי למזבח אין מועלין בהם, ופירש"י דהיינו וולדות, והתוס' פירשו דקאי על דם דדם הוי נמי גידולין, וה"פ אפילו למ"ד יש מעילה בדם ה"מ דם דחזי ליזרק, אבל גידולין כגון חלב המוקדשין וביצי תורין לא, ועוד איפשר לומר דבשלמים ודאי חל ב"ה דהא בשלמים ליכא מעילה עד לאחר זריקה ומחמת קדשי ב"ה מעל מיד, וע"כ ודאי דחל, אבל על עולה דאיכא מעילה משום עולה ה"א דלא חל ע"ז קמל"ן דחל אבל על שלמים דהוי קדשים קלים ולית בהו מעילה עד לאחר זריקה שמועלין באימוריהם, ע"כ בודאי דחל בדק הבית, וע"כ אמר דווקא המתפיס עולה, ונראה לי עוד לומר דאפי' למ"ד דאפי' בשר תפיס היינו דווקא לאחר שחיטה דמיגו דחל על עור חל על בשר נמי, וחד אמר דדוקא העור קדוש לאחר שחיטה, וע"ז קאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהי', אבל בשר לה תפיס, וחד אומר דאפי' בשר נמי דחל בדק הבית על הבשר בכולל כיון דחל על העור, וכמו שביארתי (בא"כ) דעל העור לא חל אלא לאחר שחיטה, דהא אמרינן בזבחים ודף מ"ג) העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים, אלמא דהדם מתיר את העור, וכן אמרינן בזבחים (דף ק"ג) כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשיטן אין עורותיהן לכהנים כו', אלמא דחל לאח"כ, וע"כ אמרינן דחל על הבשר נמי

ובזה הי' מתיישב קושי' התוס' בד"ה לא מיבעי למ"ד קדשי ב"ה תפסי מדאורייתא וכתבו התוס' תימא לדידי' אמאי איצטריך קרא הכא דאם שחט קודם פדיי' אין עורה לכהנים, פשיטא דקדשי ב"ה הי' בכלל העמדה והערכה עכ"ל, אבל לפי מה שבארתי ניחא שפיר דהא אם הקדושה חל לאחר שחיטה הוי כשאר מטלטלין דלא בעי העמדה והערכה וכמו שכתב הרמב"ם (בה' ערכין פ' ה' ה' יב) כל המקדיש בהמה בחיי' בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום או תמימה הראוי' ליקרב ה"ז צריכה העמדה בב"ד שנאמר והעמיד הבהמה לפיכך אם מתה הבהמה קודם שהעריך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר, אבל אם הקדיש שחיטה או נבלה לבדק הבית ה"ז תפדה כשאר מטלטלין וכתב ע"ז הראב"ד א"א ואפילו הקדישם חיים למזבח ומתו אם הי' בעלי מומין מתחילתן יפדו, וכתב הכ"מ ע"ז שמ"ש רבינו לבדק הבית אורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש למזבח לא שחוטה ולא נבילה

ולע"ד נראה דמ"ש הרמב"ם לבדק הבית הוא בדקדוק, והוא עפ"י מה שביארתי בספרי נ"י (ס' ש) על הירושלמי (פ"ג דמ"ש) על הא דתנן שם צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר ע"י עורו, ר שמעון אומר יפדה, וע"ז אומר בירושלמי ר' יוסי בשם ר' יוחנן צבי עשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה, (פי' שהירושלמי אומר שע"כ יקבר משום דבעי העמדה והערכה, ע"ז אומר דאפי' צבי שאינו ראוי כלל למזבח אפ"ה בעי העמדה והערכה וע"ז אומר ר' ירמי' בעא קומי דר' זעירא בהמה טמאה מהו שתטעון העמדה והערכה א"ל אילולי דא"ר יוסי בשם ר' יוחנן חי' טהורה אינה טעונה העמדה והערכה בהמה טמאה לא (פי' אילולי דאר"י בשם ר' יוחנן דחי' טהורה עשו אותה כקדשי ב"ה לטעון העמדה והערכה הוה אמר שחי' טהורה אינה טעונה העמדה והערכה מכש"כ בהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה), א"ר הילא ותני כן אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה בשעת פדיונה לשעת הקדושה (פי' שאינה ראוי' למזבח), אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדושה, (פי' שאינה ראוי' מעיקרא למזבח, וע"כ אינה טעונה העמדה והערכה), ומוציא אני את שאמר ה"ז הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדושה (פי' שכיון שבתחילה הי' ראוי' למזבח ע"כ אפי' מתה אח"כ תיקבר משום דבעי העמדה והערכה), א"ר יוסי מתניתן אמרה כן חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה היא, וכל שהוא טעון פדיון מועלין בו, (פי' שמביא ראי' דבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה והראי' דתנן חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה היא, וא"כ איך מועלין בה כיון שאינו יכולים לפדותה דהא בא מבע"ח וא"כ בעי העמדה והערכה, וכמו שכתבו התוס' חולין (דף קל"ג), אלא ודאי דמפני שהיא חמורה ע"כ לא בעי העמדה והערכה, דבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה) אין תיפתירינה לשם הלכות מיתה לא יכול דתנינין חמורה, [והדברים האלו אין להם סוגן כלל, ועיין מה שביארתי בספרי נ"י (ס' ט), וכעת כראה להגי"ה אין תיפתירנה לשם הלכות מיתה (צ"ל חליבות מיתה) פי' שהקדישה כשהיא מתה וע"כ הוי כשאר מטלטלין והחלב שנמצא בה לאחר מיתה מועלין בה, וכמו דתנן בע"ז (דף כ"ט) דקדשי מזבח חלבה היינו מה שנמצא בתוך הקיבה מותר, כמו דאמרינן שם והלא קיבת עולה חמורה כו' אמרו כהן שדעתו יפה שורפה חי', וע"ז אמר חמורה מועלין בה ובחלבה והיינו אם הקדיש אותה מתה, וע"כ מועלין בה ובחלבה דההיא לא בעי העמדה והערכה, ע"ז חומר לית יכול דתנינין חמורה דא"כ למאי תני' חמורה דמשמע נקיבה הי' יכול למיתני בחמור, והחלב הנמצא בקיבתו מועלין בה אי הקדיש מת, אלא ודאי מדתני' חמורה מועלין בה ובחלבה היינו חלב של נקיבה שהיא מחיים, וא"כ אי אמרינן דבהמה טמאה בעי העמדה והערכה, אמאי מועלין בחלבה כיון שאינו בר העמדה. והערכה, אלא ודאי דבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה], וע"ז אומר א"ר חנינא קומי ר' מנא תיפתר כר"ש פי' דר"ש ס"ל דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה כמו דאמרינן בתמורה (דף ל"ב) ע"ז אומר הירושלמי אין כר"ש למה לי חמורה (פי' דאי כר"ש דקדשי בדק הבית לא בעי העמדה והערכה, א"כ למאי תני' דווקא בחמורה, אלא ודאי משום דאתי' ככ"ע ובהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה), וע"ש בספרי שהש"ס דילן לא דייק במעילה הכי משום דאזיל לטעמי' כמו שכתבו התוס' בתמורה (דף ל"ב) דעיקר החילוק בין בעל מום מעיקרו או חי' או בהמה טמאה היינו דווקא לענין קדשי מזבח, אבל לענין קדשי ב"ה אין חילוק בין בעל מום מעיקרו לחי' ובהמה טמאה, דלמ"ד דבעי העמדה הערכה בעי בכולן העמדה והערכה

והנה הרמב"ם בפי' המשניות פי' בהמשנה (דמ"ש פ"ג) צבי שלקחו בכסף מעשר פי' אחר דלא כהירושלמי שפירש דת"ק ור"ש אזלי לטעמייהו דת"ק ס"ל דקדשי ב"ה בעי העמדה והערכה, ור"ש אזיל לטעמי' בתמורה דס"ל דקדשי ב"ה אין טעון העמדה והערכה, וע"כ תנן ר' שמעון אומר יפדה, והרמב"ם פי' דהת"ק ס"ל דיקבר ע"י עורו דס"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ר' שמעון אומר יפדה דס"ל דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ולכאורה צריך להבין מפני מה פי' פי' אחר דלא כהירושלמי, דאזלי לטעמייהו אם קדשי ב"ה בעו העמדה והערכה ז אך דמתניתן קשיתי' דא"כ איך אמרינן אח"כ דאם לקחו ושחטו ונטמא יפדה, ר' יוסי אומר יקבר דאם הטעם הוא משום דבעי העמדה והערכה א"כ אין נ"מ בין אם מת או שחטו כיון דבעי העמדה והערכה, ע"כ מפרש הרמב"ם הטעם דפליגי אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וע"כ פליגי דווקא אם מת, אבל אם שחטו יפדה והא דר'