אבי הנחל קצג

שביארתי דבחיים אמרינן דאשתו כגופו, וע"כ בערכין (דף כו) דמיבעי' לי' אשה מי מעמיד לה שדה דהיינו בחיים, ע"ז אומר בעל מעמיד לה שכן יורשה או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק, אלמא דמספקא לי' דבן הוי כאחר לגבי הבעל היינו משום דהוי בחיים, ע"כ חשוב המעלה שכן יורשה אבל בב"ב (דף קי"ג) שאומר ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, א"כ מיירי לאחר מיתה דפקע לה השארות, ע"כ הוי בעל לגבה כאחר אבל בן הוי כרעי' דאמי' אף לאחר מיתה נמי שהוא קורבה עצמית, משא"כ בבעל שהוא רק מחיים, וע"כ מספקא לי' דבן הוי כאחר, וע"כ פליגי בכתובות (ד' מ"ח) אי עוצה עמו ואינה יורדת עמו הוא רק מחיים או אפי' לאחר מיתה ואע"ג דמסיק התם דעולה עמו אפי' לאחר מיתה, היינו משום דאית לי' זילותא אפי' לאחר מיתה כמו דאמרינן בכתובות (דף מ"ג) לענין זילותא אלמנתו עדיפא לי', לענין הרוחה בתו עדיפא לי', והטעם דלאחר מיתה פסק השארות מאשתו, אבל בבתו שהוא קורבת עצמו, ע"כ ניחא לי' בהרוחה משא"כ באשתו לאחר מיתה וכה"ג כתב השעה"מ (פ"ה מה' ערכין ה' ג) ואם פדה אותן המקדיש או אשתו כו' מוסיף חומש עיי"ש מה שדקדק דאי בזוזי דידי' שליחותי' קא עבדא ומאי אירי' אשתו אפי' אחר נמי מוסיף חומש, ואי בזוזי דידה כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם א"כ אמאי מוסיף חומש הא לא קרינן בי' המקדיש אותו, וכה"ג פריך בקידושין (דף כ"ד) עיי"ש והנראה שרבינו מיירי כשאשתו פודה מנכסי מלוג שלה וס"ל לרבינו שלא כדעת רש"י שכתב דנכסי מלוג חשיבי כזוזי דידה אלא דס"ל כיון דיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידי' ויצא לו כן מהא דאמרינן בת"כ ואם גאל יגאלנה לרבות האשה כו' עיי"ש דכיון שיש לו אכילת פירות חשיבי כזוזי דידי', ולכאורה יש לדקדק דהא אכילת פירות מדרבנן, אך עיין בגיטין (דף מ"ז) כיון דאורחי' דבעל לאכול פירות מיירי קרא בהכי כמו דדריש התם. אלמא אע"ג דקייל"ן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אעפ"כ בחיי' הבעל הוי כדידי', אבל לאחר מיתה פקע השארות דהא הרמב"ם פסק דירושת הבעל דרבנן ואיפשר דהטעם הוא משום דלאחר מיתה פקע השארות דבעל לאשה וכמו שביארתי]

וע"ז אמר שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו שהי' אהבתם והתקשרותם אמיתית ולא פסקה אף לאחר מיתה, ע"ז אומר נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, וע"כ גבי אלישע אמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, פי התקשרות אמיתית כמו הבן לאב שלא נפסקת אף לאחר מיתה נמי, וע"כ בקש פי שנים פי' אף מה שהשיג לאחר מיתה, משא"כ בכל התקשרות שהוא ע"י מעשה כגון הבעל לאשה, וכן הבכור מה שנוטל חלק בכורתו אינה מחמת שהוא כן אלא שמתנה קרי' רחמנא. ובכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, כמו דאיתא בנדה (דף מד) א"כ באה רק מחיים, וע"כ אינו נוטל בראוי כבמוחזק, וכן יבם דבכור קרי' רחמנא שיורש את אחיו מחמת מעשה היבום, וע"כ אינם נוטלים בראוי כבמוחזק משא"כ ירושה עצמית, וע"כ אמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ודו"ק: דרוש ב' מענין הספר

הנה בא"כ ביארתי על המדרש אלו זכיתם הייתם קורין בתורה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ועכשיו שאי אתם זוכים אתם קורין בתורה ממרום שלח אש בעצמותי, וביארתי שם עפ"י מה שכתבו התוס' בשילהי חגיגה (ד ף כז) שיש במדרש תנחומא שהי' משה תמיה על זה אי איפשר שלא ישרף העץ, ואמר לו. המקום כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אכל, וביארתי שם המדרש אילו זכיתם היות' קורים בתורה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, שהי' אש על המזבח אפי' בשעת מסעות לכ"ע אפילו לר"ש בירושלמי שם (כמו שאבאר) והא דכתיב. ופרשו עליו בגד ארגמן, אעפ"י שאש שלמעלה לא נסתלק מע"ג המזבח אך שהאש שלמעלה אינו שורף, עכשיו שאי אתם זוכים אתם קורין בתורה ממרום שלח אש בעצמותי, שהקב"ה שלח אש ממרום דהיינו אש שלמעלה ונשרף העצומים שבי

ויובן בביאור יותר הירושלמי שהבאתי (בא"כ) (בספ"ד דיומא), וזה לשון הירושלמי ר' יהושע בן לוי אמר אין לחם הפנים נפסל בשעת מסעות, ר' יוחנן אמר לחם הפנים נפסל בשעת מסעות וכן פליגי בש"ס דילן במנחות (דף צ"ה) ר' חייא בשם ריב"ל אמר כאשר יחנו כן יסעו מה בחנייתם אין נפסל אף בנסיעתם אינו נפסל. ר' אמי בשם ריב"ל ונסע אוהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כבתוך המתנות ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר השורף קדשים בחוץ בשעת מסעות לוקה, וכתב הק"ע בש"ק שלו ותימא מ"ש בשעת מסעות כו' לכן נ"ל דגרסינן האוכל קדשים בחוץ בשעת מסעות לוקה וכן הוא בבבלי במנחות (דף צה) בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלים ביוצא, וכן משמע בסמוך עכ"ל, אמר ר' יוחנן קדשים נדחים בשעת מסעות וטמאים פורשים כל א' וא' ממחיצתו, אר' יוסי תדירא הא מילתא בפומהון דרבנן נסתלקו הפרוכת הותרו לזבין ולמצורעים ליכנס לשם, ופירש הק"ע קדשים נדחין בשעת מסעות ונפסלים ביוצא וטמאים פורשים כלומר אע"ג דאין מחנות לענין קדשים, אפ"ה המחנות קדושים וזבין משתלחין חוץ למחנה לוי' ומצורעין חוץ למחנה ישראל

והנה הק"ע לא פירש מהו הטעם אם בשעת מסעות לא הוי אוהל מועד במקומו ונסתלקו המחיצות, א"כ אמאי טמאים פורשים, וגם מה שפירש בדברי ר"א שאמר דהאוכל קדשים בחוץ בשעת מסעות לוקה, דהטעם מפני שאין מחיצות ה"ל למימר הטעם ג"כ משום דקדשים נפסלים ביוצא, כמו שאומר ר' יוחנן, ע"כ נ"ל דחלוקים ר"א ור"י בטעמיהם. דהטעם שאומר ר"א דהאוכל קדשים בחוץ בשעת מסעות לוקה הוא כמו שאומר ר"א בזבחים (דף ס) א"ר אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח כו' בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, ואמרינן התם כי סליק רבין אמרה לשמעתי' קמי' דר' ירמי' כו' לא שמיע לכו הא דתני' בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלים וזבין ומצורעין משתלחין חוץ למחנה ותני' אידך בשני מקומות קדשים נאכלים (פירש"י חד במקומן במחנות האמורות בהם כשהמשכן במקומו, וחד בכל מקום שיהא שם דרך הליכתן משנסעו וקשיין אהדדי) מאי לאו הא בקדשי קדשים הא בקדשים קלים, ופירשו התוס' דמוכח במנחות (דף צ"ה) דבשעת מסעות אין קרוי מחנה שכינה קיים ולחם הפנים ושאר ק"ק מפסלי ביוצא משום דונסע אוהל מועד הוא דוקא לענין מחנה שכינה, אבל לגבי קדשים קלים ודאי לא מיפסלי ביוצא משום מסע המתנות דלענין מחנה ישראל ומחנה לוי' אעפ"י שנסע אוהל מועד הוא, דמחניהם קיימים בדגלי השבטים כדמוכח לקמן פ"ב (דף קי"ז), וע"כ מקשה על ר' אלעזר שאומר דמזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה ואפי' קדשים קלים נמי, כמו דאמר התם וא"כ אמאי מחלקינן בין קדשי קדשים לקדשים קלים, דקדשי קדשים נפסלים ביוצא, משום דליכא מחנה שכינה, אבל קדשים קלים אינם נפסלים ביוצא משום דמחנה שכינה ליכא שנושאים הארון והמזבח, אבל מחנה לוי' ומחנה ישראל קיימים, דמחניהם קיימים בדגלי השבטים, וא"כ אי מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה ואפי' קדשים קלים א"כ אי איפשר לאכול קדשים קלים נמי משום דכיון דאין המזבח במקומו הוי כנפגם המזבח, עיי"ש: ש

ובזה ניחא מה שאמר ר"א האוכל קדשים בחוץ (לפי גירסת הק"ע והוא נכון אלא ששגה בפירושו) בשעת מסעות לוקה, והטעם כמו שאומר ר"א בש"ס דילן משום דכיון דהמזבח אין עומד במקומו א"כ ליכא מזבח, ע"כ אין אוכלים בגינו שירי מנחה, וע"ז אומר ר' יוחנן קדשים נדחים בשעת מסעות וטמאים פורשים כל א' וא' ממחיצתו פי' דר' יוחנן פליג ואמר שאין הדין כדברי ר"א דמשום דכיון דליכא מזבח ה"ל כמזבת שנפגם שאין אוכלים