אבי הנחל קצב

לשון א', והטעם הוא מפני שזכו לנבואה מחמת הענוה, וכמו דכתיב וישארו שני אנשים ואיפשר שמרמז על ענין ענוה וכמו דאמרינן בר"ה (דף י"ז) לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו למי שמחזיק עצמו כשירים, וע"ז אומר וישארו שני אנשים במחנה ושני היינו שהיו שניהם שווים בנבואה ואמרו שניהם בסגנון א' וכמו שביארתי, וע"ז אומר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים שנאמר כה אמר ה' אלקים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים שנים להביא אותך עליהם, אל תקרי שנים אלא שנים, וע"כ כיון ששמע יהושע שאומרים שניהם בסגנון א' הנבואה ע"ז אמר אדוני משה כלאם, מחמת שהכלל הוא שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון א', ע"ז אמר משה המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים פי' שאמר לו משה המקנא אתה לי מחמת שהם אומרים ב' נבואות שוות, והטעם מפני שנחה עליהם הרוח מאת ה' מחמת מדת הענוה שחשבו בעצמם שאין להם התדמות למשה שיוכל הרוח לנוח עליהם ע"י אצילת משה ע"כ קבלו השכר שנחה עליהם הרוח מאת ה', וכיון שלא הי' מפאת משה, ע"כ לא הי' לפי ערך הכנת המקבל וכיון שלא הי' לפי ערך הכנת המקבל ע"כ אמרו שניהם הנבואה בשוה בסגנון א' שמחמת הענוה שרתה עליהם רוח הנבואה, וע"ז אומר המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, פי' מי יתן כל עם ה' נביאים פי' כיון שהוא מחמת ה' ע"כ יוכל לנוח הרוח על כל עם ה' שלא לפי ערך הכנת המקבל, ע"כ אמרו הנבואה בשוה, וכמו שביארתי

והנה צריך להבין למאי אמר הלשון אבי אבי כו' ואמרינן במוע"ק (דף כ"א ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו אבי אבי זה אביו כו' רכב ישראל ופרשיו זה רבו שלימדו תורה מאי משמע כדמתרגם רב יוסף רבי רבי דטב להון לישראל בצלותא ובבעותי' מרתיכון ופרשין, וא"כ למאי קראו אבי אבי, ויובן בהקדם הכתובים (שמואל ב' א) שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו כו' צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאוד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, וצריך להבין הא שאומר ובמותם לא נפרדו דלמאי הוא אומר ובמותם לא נפרדו, וגם מה שאומר נפלאתה לי אהבתך מאהבת נשים, ומהו הכוונה בזה, אך הענין יובן עפ"י מאי דאמרינן בב"ב (דף קי"ד) הא קא משמע לן דאשה את בנה דומי' דאשה את בעלה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל מן האב, ופי' הקונטרס שם דאין הבעל יורש את אשתו בקבר כשהיא בקבר והתוס' פירשו דאין הבעל יורש את אשתו בקבר כשהוא בקבר, והקשו התוס' דאמאי פשיטא לי' בבעל טפי מבבן, ופי' הרשב"ם דלכך פשיטא לי' בבעל משום דשארות פקע לי' ע"י מיתה כמו ע"י גירושין כו' ע"ש ומסקו התוס' התם דנהי דלא מבטל שארות לגמרי כדאמר ביבמות מ"מ מכח שארות בקבר אשכח דאינו יורש הילכך אין לו לירש לבעל כשהוא עצמו בקבר, וביבמות ודף נ"ה) כתבו התוס' דהא דפשיטא לי' בב"ב (דף קי"ד) דאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר וקאמר נמי התם כשם שאין האיש, יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרובי' כך הבן לא ירש את אמו בקבר להנחיל לאביו מן האב הא דפשיטא לי' בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמועינן דלאחר מיתה לא מקרו שארו עכ"ל, עכ"פ בקורבת האשה לבעל אינו לאחר מיתה דלאחר מיתה פקע לה השארות, וע"כ אינו יורש כשהאשה בקבר משום דפקע לה שארות משא"כ ירושת הבן את אמו יורש כשהיא בקבר משום דלאחר מיתה נמי לא פקע קורבת הבן אל אמו, [ובפ"א ביארתי שמזה הטעם הבעל אינו יורש בראוי כבמוחזק משום דירושתו אינו רק מכח שארות דמחיים, וע"כ אינו יורש רק מה שהי' בשעת מיתה, משא"כ קורבת הבן אל האם שהוא קורבה דממילא ולא בא ע"י מעשים ע"כ יורש בראוי כבמוחזק ומשום דלאחר מיתה נמי הוא יורש, ומבואר במ"א שזהו החילוק בין ירושה למורשה שירושה הוא ממילא, ומורשה היינו ירושה שבאה ע"י מעשים כמו שביארתי בספרי נ"י, וירושה דממילא באה אפי' לאח"כ, משא"כ מורשה שהיא ירושה שבאה ע"י מעשים שאינו רק מה שהיא בשעת מיתה, וע"כ אמרינן בב"ב (דף קי"ט) שנסתפק בלשון מורשה, וכמו דאיתא בירושלמי כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהה, וכמו שביארתי בספרי נ"י (דרוש י"ג), וביארתי על הכתוב יחזקאל (לג) ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם יושבי החרבות על אדמת ישראל אומרים לאמר א' הי' אברהם וירש את הארץ ואנחנו רבים לנו ניתנה הארץ למורשה והיינו ירושה שבאה ע"י מעשיהם, וביארתי במ"א שזהו הכוכה של כלב שהלך ונשתטח על קברי אבות לירש את א"י אפי' הגידולים שלאח"כ ומבואר במ"א בארוכה], וכיון שביארתי שיש חילוק בין קורבת הבעל לאשתו שבאה ע"י מעשים ע"כ לאחר מיתה פקע השארות והקורבה. וכן ירושת הבן את אמו שבא ע"י התקרבות עצמיות שזה לא פקע לאחר מיתה, וע"כ יורש הבן כשהיא בקבר להנחיל לאחי' מן האם ועיין בתוס' ב"ב (דף קי"ד)

וע"כ כשהספיד דוד את שאול ויהונתן אמר שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, פי' לא כמו הקורבה והאהבה שבאה ע"י מעשים שזה נפקע במיתה, וכמו שביארתי, ע"ז אמר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו שבמותם לא פקעה האהבה. ע"ז אומר נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, וכמו שביארתי בענין שארות דקורבת הבעל מחמת שבא ע"י מעשה ע"כ נפקע במותה ואין הבעל יורש את אשתו בקבר, משא"כ קורבה עצמית כמו הבן אל אביו או אל אמו, ע"ז אמר שההתקשרות שהי' ביניהם בין דוד ובין יהונתן היא התקשרות אהבה שאינה תלוי' בדבר ולא תלוי במעשה לומר שאם בטלה הדבר והמעשה תפסיק האהבה, ובזה יתבאר מה שאומר גבי אלישע והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו שהוא בקש פי שנים, וא"כ רצה להשיג אף מה שיתעלה אלי' לאחר מיתה יותר יירש ג"כ וא"כ אם הוא רק כמו התלמיד לרב, אעפ"י שהוא חשוב כבן וכמו דאמרינן בב"ב (דף קט"ז) א"ר יוחנן משום ר"ש ב"י כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה כו' ר"י וריב"ל חד אמר כל שאינו מניח בן וחד אמר כל שאינו מניח תלמיד אעפ"כ אינה התקשרות עצמית, אלא ההתקשרות שבא ע"י מעשים, וא"כ אינו יורש בראוי דהיינו ההתעלות שתהי' לאחר הסתלקות של אלי', ע"ז אומר והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו פי' בבחי' אב, וע"כ כיון שהוא בבחי' אב ע"כ צריך שיקח פי שנים אף מה שיגיע אליו אחר עלייתו לשמים שבעלייתו לשמים לא נפסק ההתקשרות שהי' בינו ובין אלישע, וע"ז אומר ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים כדין רבו מובהק קרועים ועומדים לעולם קרע שאינו מתאחה ושהיא מורה על התקשרות אמיתית, וכמו שביארתי גבי דוד שאמר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים

וביותר ביאור יובן עפ"י מאי דאמרינן בערכין (דף כו) בעי ר' גמדא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לה שכן יורשה, או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק, וא"כ משמע מזה שיותר מעמיד לה הבעל מחמת שכן יורשה, וא"כ הבן לגבי הבעל כאחר הוא, וכמו שאמר תחילה לענין הבת במקום הבן שהוא כאחר דמי, והכא נמי הוי הבן במקום הבעל כאחר, ולכאורה קשה ע"ז מהא דאמרינן בב"ב (דף קי"ג) רב אשי אמר אמר קרא ממטה למטה אחר ובן לאו אחר הוא, ופי' הרשב"ם הכי משמע קרא לא תסוב נחלה ממטה האשה למטה אחר שירצה בעלה אם תינשא לו שהוא אחר לגבה, אבל אם נוסבת הנחלה ע"י בנה שיורשה אינה אחר ממש לגבה דיורש כרעי' דאמי הוא, אלמא דבעל הוי אחר, ובן לא הוי אחר

אך באמת יש חילוק בין מחיים לאחר מיתה דמצינו דמחיים קורבת הבעל לאשתו עדיף יותר מקורבה עצמית, וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף מ"ה) איבעי להו האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דציבורא, או משום דלא ליתי וליגרבו טפי, וכתבו התוס' והא דתני' בפ' נערה (דף נ"ב) נשבי' והי' מבקשים ממנה עד עשרה בדמי' פעם ראשונה פודה שאני אשתו דהוי כגופו יותר מבתו דהכא ועל עצמו לא תיקנו, אלמא דאשתו כגופו יותר מבתו, וכן אמרינן בכתובות (דף ס"ו) אלא מעתה בייש עני בן טובים דאית להו זילותא לכולי משפחה ה"נ דבעי למיתן לי' בושת א"ל התם לאו גופיי' הכא אשתו גופי' הואי, אלמא דקורבת אשתו הוא יותר מקרובי עצמו אלא דהענין הוא כמו