אבי הנחל קפט

ר"א ור"י תרוויהון אמרין פסח שעבר זמנו מאילי' הוא משתנה, ברם הכא בשחיטה הוא משתנה וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף ס"ד) דאפילו חשב אח"כ לשם פסח כשר דהוי כמו שמחשב בשלמים שלא לשמה דכשר [ובמ"א הארכתי בהירושלמי דיבמות (פ' ג) דאמר ר"ש בן לקיש בשם ר' הושעי' מביא אדם פסח בשאר ימות השנה ומשנה לשם שלמים, ולכאורה איזהו חידוש הוא דמותר הפסח קרב שלמים, אך דקמל"ן דמביא אדם פסח בשאר ימות השנה ומשנהו לשם שלמים שאעפ"י שחושב לשם פסח כשר דהוי כמו שלמים לשם פסח ובמ"א הארכתי בזה], וא"כ הפסח עצמו משתנה לשם שלמים ונפקע ממנו ענין הפסח לגמרי, ע"כ צריך למימר דמוסיף חומש, משא"כ במעשר שני שלוקחים ממנה שלמים לא נפקע ממנו קדושת המעשר, וע"כ כיון שלא נפקע מהם קדושת מעשר, ע"כ הוי קדושת שלמים קדושה נוספת, וע"כ ודאי דצריך להוסיף חומש [אך עוד איפשר לומר דקאמר דבדמי פסח שלוקחים ממנו שלמים צריכה למימר דמוסף חומש, משום דמצינו ב' הקדושות בגוף א' דהיינו הפסח עצמו שמשתנה לשם שלמים, משא"כ במעשר שני ב' הקדושות הוא בב' גופין היינו ליקח מן המעות שלמים, וע"כ הוי ב' גופין וב' קדושות ובודאי דמוסיף חומש]

ע"כ לפי מה שביארתי דאם יש עליה קדושה נוספת, ע"כ הוי כקדושה חדשה ומוסיפין חומש, משא"כ אם אין עלי' קדושה נוספת הוי כמו הקדש א' ואין מוסיפין חומש, ובזה מתיישב לשון הרמב"ם דלקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנו קדושת מעשר כו' ואעפ"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש, פי' אעפ"י שאין עליו קדושה נוספת אלא דפקעה ממנו קדושת מעשר ונכנסת לקדושת שלמים, א"כ אין זה קדושה נוספת וא"כ הוה אמינא דאין מוסיף חומש, ע"ז אמר דאעפ"כ אם פדאה מוסיף חומש, [ובמ"א ביארתי בזה הא דאמריכן פ"ק דחגיגה (דף ד) רב הונא כי הוי מטא להאי קרא בכי וזבחת שלמים ואכלת שם, עבד שרבו עצמה לאכול על שולחנו יתרחק ממנו דכתיב למה לי רוב זבחכם יאמר ה', והענין הוא אעפ"י שמ"ש היא רק לאכילה וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דחגיגה (דף ח) בד"ה אמאי כו' דאין נותנים דמי מעשר רק בדבר הנאכל, והכי מצינו בספרי פרשת עשר תעשר עשר תעשר כו' אי מה להלן עולה ושלמים אף כאן מ"ל ואכלת ושמחת, שמחה שיש בה אכילה, יצאו עולות שאינם נאכלות, ולכאורה כיון דמעשר שני לא בא רק לאכילה, א"כ איך מביאין שלמים שהאימורים קריבים ע"ג המזבח שאינו בא לאכילה, וכמו שאין מביאין עולות וכה"ג הקשה בירושלמי שהבאתיו לעיל (פ"א דע"ש) וכי הלוקח בהמה לזבחי שלמים לא חל מ"ש על אימורי' ולא נמצא מבריחו מן האכילה, א"ל בלקיחתה פקעה ממנו קדושת מעשר (פי' וא"כ אין עליו קדושת מעשר) א"ר יוסי ואנן לא הוינן אמרין כן אלא לא התירה התורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד, (פי' שסובר דגזירת הכתוב הוא דמותר ליקח שלמים מכסף מעשר כו' עיי"ש), עכ"פ איך שהוא אם נאמר דגזירת הכתוב הוא שמותר להביא שלמים אע"ג דמעשר שני לא בא אלא לאכילה, וא"כ איך מקריבין שלמים ממעות מ"ש, וכה"ג אמרינן בפ"ק דבכורות (דף י"ב) בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות, פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה (ופירש"י ואי מחייב בבכור סלקי אימורים לגבוה), ועכ"ז מביאין ממעות מעשר הני שלמים אע"ג שמקריבין אימורים לגבוה ועולות אין מביאין משום דלאכילה בעינן, או שאפי' נאמר דפקעה ממנו קדושת מעשר, למאי אמרה התורה שתפקע ממנו קדושת מעשר והיינו משום שיקח בהדמים שלמים, וא"כ חביב לפני הקב"ה לאכול משולחן א' אעפ"י שעולות אין מביאין היינו משום שאין בזה רק אכילת גבוה בלבד, משא"כ שלמים, וע"כ אמרינן רב הונא כי הוה מטי להאי קרא וזבחת שלמים ואכלת שם, ואמרינן בזבחים (דף כ) זאת תורת זבח השלמים למדני לתודה שבאה מן המעשר מדאשכחן שלמים דאתי ממעשר שלמים גופיי' מנא לן דכתיב שם שם ופרש"י בשלמים כתיב וזבחת שלמים ואכלת שם, ובמעשר כתיב ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, וכן אמרינן במנחות (דף פ"ב) ושלמים שם שם ממעשר, וע"כ כי היי מטא להאי קרא בכי ואמר, עבד שרבו טצפה לאכול על שולחנו דהיינו שהוא מצפה לאכול על שולחן ישראל דהיינו האמורים, ע"כ בא מן המעשר ואימורים לגבוה סלקי אעפ"י שעולה אינה באה, והטעם משום שרבו מבפה לאכול על שולחן ישראל, יתרחק ממנו דכתיב למה לי רוב זבחכם יאמר ה' ועיין בספרי כ"י (ד' י"א) מה שביארתי שם

וע"כ כיון שנתבאר שאם השיג הקדושה השניי' קדושה נוספת על הראשון הוי כקדושה חדשה עצמית אעפ"י שבאה מכח הראשון, בזה יתבאר הא שביקש אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, והענין הוא שכל עיקר כוונת הצדיקים להשיג קדושה הוא רק בכדי להנהיג את הדור ולקרב את לבן של ישראל לאביהם שבשמים, וכענין שאמר משה יפקוד ה' אלקי הרוחות כו' איש אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, וכן הי' בקשת אלישע, וע"כ כשאמר לו אלי' לאלישע שב נא פה כי ה' שלחני יריחו, ויאמר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך כו' והענין הוא שרצה להשיג מאתו רוה"ק בכדי שיוכל להנהיג את הדור, וע"כ הבין אלישע שאם יהיו מושפע מאלי' לא יוכל להשפיע רוה"ק על בני הנביאים, וכמו שביארתי (בא"כ) בענין אין תמורה עושה תמורה כיון שהוא בעצמו מושפע מאלי', וע"כ בקש מאלי' שיהי' נא פי שנים ברוחו אליו, וע"כ כיון שיהי' לו קדושה נוספת, ע"כ יהי' כקדושה עצמית, וע"כ יוכל להשפיע על אחרים, אבל כשלא יהי' לו רק הרוה"ק של אלי' לא יספיק לו דבשלמא באלי' שהשיג קדושתו ע"י עצמו יוכל להשפיע על אחרים, משא"כ אלישע כיון שהשיג ע"י אלי' א"כ לא יוכל להשפיע על אחרים, ע"כ בקש פי שנים שאז יוכל ג"כ להשפיע על אחרים מחמת שהקדושה הנוספת הוי כקדושה עצמית, וע"כ יוכל להשפיע על אחרים, וע"כ כשבאו אליו בני הנביאים ואמרו הנה יש את עבדיך חמשים אנשים ילכו נא ויבקשו את אלי' פן נשאו רות ה' באחת ההרים כו' ע"כ כתיב ויפצרו בו עד בוש, וכמו דאיתא בתוספתא שנתבייש אלישע שכל עיקר הכונה הי' שביקש פי שנים דהיינו שיהי' לו קדושה נוספת כדי שיהי' כמו קדושה עצמית ויוכל להשפיע על אחרים, ואח"כ ראה שכל זמן שהי' אלי' חי אמרו לי' הידעת כי היום לוקח אדוניך מעל ראשך וידעו מתחילה שאלי' יעלה השמים, ואח"כ כשעלה השמים אמרו לפני אלישע שילכו נא ויבקשו את אלי', א"כ במה שביקש מאלי' פי שנים לא פעל כלום, דאעפ"כ הקדושה שלו הוא רק מושפע מאלי', ולא יכול להשפיע על אחרים כל כך כמו אלי', [וכמו שביארתי במ"א דאין אחד עשר עושה תמורה כר' יודא דהלכה כמותו אעפ"י שתמורת בכור ומעשר אינו קריבין והיא קרב שלמים ויש בו קדושה נוספת ועיין במנחות (ד' צא) האחד זה אחד עשר שקרב שלמים שלא מצינו בכל התורה שיהא טפל חמור מן העיקר אעפ"כ כיון שעיקר הקדושה היא מכח מעשר, ע"כ הוי תמורה ואין תמורה עושה תמורה ואינו יכול להמיר קדושתו על אחר, וכן פסק הרמב"ם להלכה בפ"ז מה' ערכין ה"ה וזה לשונו לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שני' בין בקדשי בדק הבית בין בקדשי מזבח אינו מוסיף חומש וכמו שכתב הל"ט דכל את"ל פשיטותא הוא דשני גופין וקדושה אחת אעפ"י שבהקדושה השני' יש התקדשות כמו שכתב רש"י אעפ"כ אינו מוסיף חומש דהוי הקדש שני ודו"ק

] ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ב דברכות) כד דמך ר' סימון בר' זבידא עאל ר' אילא ואיפטור עילוי' ארבעה דברים שהם תשמישו של עולם וכולם אם אבדו יש להם חליפין כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה, אילו אם אבדו יש להם חליפין אבל ת"ח שמת מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו, וצריך להבין מהו מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו, אך הענין הוא כמו שביארתי (באבל כבד) שחליפין הוי כמו שיוצא זו ונכנס זו, וכמו דאמרינן בתמורה (דף ט) ולכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר אותו אי כתב הכי הוי אמינא תצא זו ותכנס זו הוא דלקי אבל מימר אתרווייהו קא קדשי אימא לא קמל"ן, וא"כ חליפין הוי כמו תצא זו ותכנס עו [וכמו שפירש רש"י אע"ג דלא מהני דהקדש הם אינו יוצא לחולין כו',. עכ"פ חליפין הוא ענין תצא זו ותכנס זו, ותמורה הוי כמו דתרווייהו קדוש, וא"כ בחליפין איפשר לומר דהוה קדושה אחרת, וכמו שפירש רש"י דאם מחליף על בעל מום דלא חזו אלא לדמים, וע"כ הוי השני קדושה חדשה, וכפו שביארתי דע"כ במחליף על בעל מום עושה תמורה אעפ"י דאין תמורה עושה תמורה, אעפ"כ הוי כקדושה חדשה, אך בתמורה לא הוי קדושה קדשה וע"כ אינו עושה תמורה, וכן חליפין היינו אם מחליף זה בזה מסתמא מוצא יתרון בהשני מה שאינו בהראשון, אבל תמורה אינו מוצא יתרון בהשני מן הראשון, ע"ז אמר הירושלמי כד דסך ר' סימון בר' זבידא עאל ר' אילא ואיפטר עילוי' ארבעה דברים שהם תשמישו