אבי הנחל קפא

אמרה לי' לא בעי הך איתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה אמר כי הא ודאי כפינן, וע"ז אמרה ה' צבאות שני צבאות בראת בעולמיך העליונים לא מתים ולא פרים ורבים, והתחתונים מתים ופרים ורבים פי' אעפ"י דאשה לא מיפקדא אפרי' ורבי' עכ"ז בעי חוטרא לידה ומרה לקבורה, וע"ז אמרה שני צבאות בראת בעולמיך שהעליונים לא מתים וע"כ אינם פרים ורבים, אבל התחתונים שמתים צריכים מרה לקבורה, וא"כ לא אמות, ואם היא מן התחתונים שמתים א"כ צריכה לבנים להיות לה מרה לקבורה, אך זהו דווקא אי אמרינן כר' יוסי בסוף נזיר (דף ס"ה) לשמואל לא הי' נזיר, אבל אי אמרינן דנזיר הי' שמואל א"כ אסור לו להטמא למתום אפי' לאמו, ע"כ אמרינן בברכות (דף ל"א) ותדור נדר ותאמר ה' צבאות א"ר אלעזר כו' אמרה חנה לפני הקב"ה מכל צבאי צבאות שבראת בעולמיך קשה עליך ליתן לי בן א', ובזה יתבאר הא דכתיב (שמואל א' א) שע"כ אמרה ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו, דהיינו שהתפללה לפני הקב"ה שיתן לה בן, אך אשה לא מיפקדא אפרי' ורבי', רק בבאה מחמת טעמה דבעי חוטרא לידה ומרה לקבורה, וע"ז אמרה חנה שכל כוונתה הוא לשם שמים ולא לשם כונה אחרת דהיינו חוטרא לידה ומרה לקבורה ע"ז אמרה ונחתיו לה' כל ימי חייו והוא כמו דאיתא בנדרים (דף ל"ח) אמר ר' יעקב המדיר בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חביות של מים כו' ופי' הר"ן דמסתמא ממילי זוטרא כי הני דליכא ביטול תורה לא אדרי' והכי מוכח האי פירושא בתוספחא דבכורות דתני' מעשה בא' שהרצה בכו לת"ת והדירו מלעשות מלאכה כו' וע"ז אמרה ונתתיו לה' כל ימי חייו, וא"כ לא יהי' לה חוטרא לידה, והכונה השכי' הוא שיהי' לה מרה לקבורה ע"ז אמרה ומורה לא יעלה על ראשו דהיינו שיהי' נזיר עולם, והנזיר אסור להטמא למתים ואפי' בחמשה מתי מצוה ג"כ, וא"כ אסור להטמא אפי' לאמו, וע"כ אפרה שאין כוונתה רק לשם שמים ולא לשום כונה אחרת

) ] והנה עוד איפשר לבאר באופן אחר שחטאו ישראל בזה שביקשו תנה לנו מלך לשפטינו ואח"כ אמרו והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכינו כו', וכמו שכתב הרלב"ג וזה לשונו והנה טעו בזה כי ישראל אינם באופן שישפוט להם המלך לפי מה שירצה כמו הענין במלכי הגוים שמייסדים לעמם נימוסים כאשר יעלה על רוחם ולזה אמרה התורה שאם יאמרו ישראל שישימו עליהם מלך ככל הגוים אשר סביבותיהם כו' עיי"ש, וכן כתב המהרש"א בח"א בסנהדרין (דף כ) וזה לשונו שם דבלאו מלך יוכל נמי למנות שופטים כמו שהי' שמואל שופט אותם בדין תורה ולא מלך כו' בדת הנימוסים כמ"ש ככל הגוים ועלה קאמר ר אלעזר דזקנים שבדור שאלו כהוגן שלא אמרו אלא מלך לשפטינו דיש לפרשו בדין תורה, אבל ע"ה קלקלו שאמרו ככל הגוים דהיינו בדת נימוסים כו'

ולי נראה עוד לבאר עפ"י הירושלמי (פ"ב דסנהדרין) מלך לא דן ולא דנין אותו כו' ומקשה בירושלמי לא דן והכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה בכל עת ותימר הכן, אמור מעתה הי' דן את הדין זיכה הזכאי וחייב החייב הי' החייב עני נותן לו משלו נמצא עושה דין לזה וצדקה לזה, וכתב הפ"מ ואת אמר הכין דהא משמע דהאי עושה משפט שהי' הוא בעצמו דן וכדדרשינן פ"ק משפט וצדקה אמור מעתה כו' ולא משני מידי, ולי נראה דהירושלמי לא ס"ל כמו הש"ס דילן בסנהדרין (דף י"ט) דאמרינן עלה אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי ב"ד דן ודנין אותו כו' ואמרינן התם מלכי ישראל מ"ט לא משום מעשה שהי' כו' אבל מלכי ב"ד דן והירושלמי ס"ל דאפי' מלכי ב"ד אין דנים, והטעם הוא כמו שהקשו התוס' בד"ה אבל מלכי ב"ד דן כו' וא"ת וכי איך יכול לדון והא אמרינן לעיל אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על רב, וכתבו התוס' וי"ל דהכא מיירי דווקא לדון ד"מ דלא איכפת לן אם לא יוכלו לענות אחריו כדאמרינן לקמן (דף ל"ב) דיני ממונות מתחילין מן הגדול עכ"ל אבל הירושלמי ס"ל דאפי' בד"מ כיון דבעינן שלשה ע"כ אם יהי' המלך בסנהדרין לא ירצו לחלוק עליו וא"כ לא יגמור הדין בשלשה כיון שלא יוכלו לחלוק עליו, ואדרבא בד"נ אמרינן מתחילן מן הצד וא"כ יוכלו לומר תחילה ואפ"ה אמרינן דאין מושיבין מלך בסנהדרין משום לא תענה על רב, מכש"כ בד"מ דמתחילין מן הגדול, וא"כ כיון שהמלך אומר תחילה א"כ אינו נגמר בשלשה דהא כתיב לא תענה על רב, וע"ז משני דהא דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה היינו שאם הי' עני הי' נותן לו משלו נמצא עושה דין לזה וצדקה לזה, א"כ זה הדין יכול דוד לדון ביחיד ג"כ כיון שנותן להעני משלו אם הי' מתחייב וא"כ מה איכפת, וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ו) ר' יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם כו' אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה הביצוע, אתאן לת"ק דן את הדין זיכה את הזכאי וחייב את החייב וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו זהו משפט וצדקה משפט לזה וצדקה לזה משפט לזה שהחזיר לו ממון וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו כו' קשי' לי' לרבי האי לכל עמו לעניים מיבעי לי' אלא אעפ"י שלא שילם לו מתוך ביתו זהו משפט לזה וצדקה לזה משפט לזה שהחזיר לו ממונו וצדקה לזה שהוציא גזילה מת"י כו'

ולכאורה הי' איפשר לומר דפליגי בזה דאי אמרינן דמן התורה ד"מ בשלשה א"כ איך יוכל לדון הא כתיב לא תענה על רב, וע"ז אמר שהי' עושה משפט וצדקה היינו משפט שיש בו צדקה והיינו פשרה ופשרה לא צריך ג', וכמו דס"ל לרשב"ג בסנהדרין (דף ה) יפה כח הפשרה מכח הדין ששנים שדנו בע"ד יכולים לחזור כו' וא"כ פשרה ביחיד, וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ו)מאן דאמר תרי אפי' חד נמי, וא"כ כיון שפשרה ביחיד א"כ יוכל המלך לדון ג"כ, דכיון דלא בעינן ג' א"כ ליכא בזה משום לא תענה על רב, אך לפי מאי דתני' כשם שהדין בשלשה כך ביצוע בשלשה, א"כ פשרה צריך ג"כ ג', א"כ ליכא לשנוי' שהי' עושה משפט וצדקה דהיינו משפט שיש בו צדקה דהיינו פשרה כיון דפשרה בעינן דווקא ג', וע"ז אומר אתאן לת"ק דן את הדין וזיכה כו' וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו זה משפט וצדקה משפט לזה שהחזיר לו ממון וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו, ופירש"י אתאן לת"ק דאמר אסור לבצוע כו' ולכאורה הא ת"ק אמר נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע, וא"כ דילמא הא דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה היינו קודם שנגמר הדין, וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ו) אמר רב הלכה כר"י ב"ק איני והא רב הונא כו' אמר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו מאי מצוה נמי דקאמר ריב"ק מצוה למימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו היינו ת"ק איכא בינייהו מצוה, ופירש"י היינו ת"ק דאמר נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע הא מקודם גמ"ד רשאי לבצוע וה"נ רשות הוא, איכא בינייהו מצוה כו' עכ"ל א"כ לת"ק נמי יכול לבצוע קודם גמ"ד אלא שאין מצוה, ועוד לפי מה שכתבו התוס' בד"ה נגמר כו' דכשמתחייבין שבועה או זה או זה שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי לפטור מעונש שבועה, ע"כ איכא מצוה בפשרה אפי' לת"ק נמי, וא"כ ה"ל למימר לר"א בנו של ריה"ג דאמר אסור לבצוע, אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר דהא שרוצה לומר משפט שיש בו צדקה דהיינו פשרה הוא כדי ליישב שאיך דן דוד המלך הא אין מושיבין מלך בסנהדרין דכתיב לא תענה על רב וס"ל כמו הירושלמי דבד"מ נמי שייך לא תענה על רב, וע"ז אומר משפט שיש בו צדקה דהיינו פשרה וזה יכול לעשות ביחיד, וא"כ ליכא משום לא תענה על רב, אבל לת"ק דאמר כשם שהדין בשלשה כך ביצוע בשלשה, א"כ ביצוע ג"כ בשלשה, וא"כ איך דן אפי' בפשרה, ע"כ אומר שהי' דן לעניים ואם הי' מתחייב הי' נותן משלו, ע"ז אומר צדקה ומשפט, וא"כ זה הדין ודאי יכול לדון ביחידי כיון שהי' נותן משלו וע"כ הי' דן בו העניים, וע"ז קאמר רבי האי לכל עמו לעניים מיבעי לי' א"כ לא דן רק לעניים ע"ז אומר משפט לזה וצדקה לזה משפט לזה וצדקה לזה שהוציא גזילה מת"י, וכ"ת איך דן איפשר דסובר רבי דבד"מ ליכא משום לא תענה על רב, ועוד איפשר לומר דסובר כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין דד"מ לא בעינן ג', וא"כ כיון דיכול לדון אפי' ביחיד א"כ ליכא משום לא תענה על רב כיון דמדאורייתא חד נמי כשר כיון דכתיב בצדק תשפוט עמיתך כמו דאמרינן בריש סנהדרין (דף ב) ורק מדרבנן בעינן ג', וא"כ איפשר דלא תיקנו אז,