אבי הנחל קעח

עולות ושלמים א"כ מוכח דהברייתא סוברת דשלמים הקריבו ב"נ, וא"כ אי אמרינן דב"נ לא הקריבו שלמים, והא דכתיב שלמים היינו בלא הפשט וניתוח, א"כ גר דמביא עולה ג"כ לא בעי הפשט וניתוח דהא כתיב ככם כגר יעשה, וע"ז אומר עולת איש כו' עולת גרים נשים ועבדים מנין ת"ל עור העולה ריבה וניחא דצריך לרבות עולת גרים שיהי' העור לכהנים דאלו"ה הוה אמינא דלא בעי הפשט וניתוח, והפי' של עולת גרים לא עולת גרים לאחר שנתגייר אלא בעולה שיביא הגר בשעת גירות דבזה הוה אמינא דלא בעי הפשט וניתוח וכמו שביארתי ודו"ק, ועיין ברמב"ם שכתב ג"כ (בפ"ג מה' מעשה הקרבנות ה' ב) א' האנשים וא' הנשים כו', אבל הב"נ אין מקבלים מהם אלא עולות בלבד שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו כו' אפי' עולת העוף מקבלים מן העובד כוכבים ומזלות, אעפ"י שהוא עובד כו' אבל אין מקבלים מהם שלמים ולא חטאות ואשמות וכן עולות שאין באות בנדר ונדבה אין מקבלים אותם מן כו' כגון עולת יולדת וכיוצא בה מעולות שאינם באים משום נדר ולא משום נדבה והטעם הוא כמו שביארתי במ"א דכל עולות חובה אין מקבלים מהם, ועיין בזבחים (דף מה) ובירושלמי פי"ג דיבמות, רק בישראל לאחר מ"ת הי' הענין של שלמים שלאחר שזורקין הדם ומקריבין את האימורים וכן בעולה העור הוא לכהנים, שכיון שקרב חלק הגבוה משולחן גבוה קא זכו הבעלים

ובזה יתבאר בענין לויתן שכתב המהרש"א שנאכל בקדושה בבתי' קדשים קלים, וע"ז אומר עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן שנאמר ויכרו להם כירה גדולה כו' ואין חבירים אלא ת"ח, ומשולחן גבוה קא זכו, וכמו שביארתי לעיל מה שכתב מהרש"א בח"א שלא הי' אוכלין בשרו רק במקום קדוש תוך חומות ירושלים בשאר ק"ק כו' ובמ"א הארכתי בזה וה' ינחמנו בנחמות ציון וירושלים אמן

דרוש ג' לשבת נחמו

כתיב (ישעי' יא) ויצא חוטר מגזע ישי כו' ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה כו' והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ כו'

ויובן בהקדם הכתובים (שמואל א' ח) ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים כו', וצריך להבין מהו הי' הקלקול שבקשו להם מלך, הא אמרינן בסנהדרין(דף כ) ר' יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך כו', אך אמרינן התם בסנהדרין תני' ר"א אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר תנה לנו מלך לשפטינו, אבל ע"ה שבהם קילקלו שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכינו ויצא לפנינו ופירש"י ע"ה קילקלי דאילו זקנים שאלוהו לשופטים ולרדות הסרבנים שבהם, אבל ע"ה תלי עליו מלחמותיהם שאמר ויצא בראשינו ונלחם את מלחמתינו, והוא כמו שכתב הרלב"ג (שמואל ב' א) יכתב וזה לשונו להודיע הרושם הנפלא שיקח האדם בההפך עניני אל שיהי' מלך כ"ש בהמשחו ע"י הנביא הלא תראה כי שאול תיכף שנמשח למלך נהפך לאיש אחר, וכן הענין בדוד שכבר ספר ואמר ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה, וזה דבר ראוי לפי שרשי התורה כי פעולת המלך מסודרות מהש"י ולזה אמר שלמה פלגי מים לב מלך כו' עכ"ל, וע"כ בקשו ישראל שיהי' דווקא מלך שיוצא במלחמותיהם, וסגולת המלך הוא שיהי' מצליח במלחמתי אם ילך בעצמו למלחמה, וכמו שביארתי (דרוש י) שהמלך הוא כולל לכל הציבור

ובזה יתבאר הכתובים (שמואל א' יז) ויאמר דוד אל שאול אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה, ויאמר שאול אל דוד לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו, ויאמר דוד אל שאול רועה הי' עבדיך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר, ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו כו' גם את הארי גם את הדוב הכה עבדיך, והי' הפלשתי הערל הזה כאחד מהם, ואיפשר לומר ששאול אמר תחילה והי' האיש אשר יכנו כו' היינו בדרך נס ולא בדרך הטבע וע"כ כיון שאמר דוד עבדך ילך וילחם עם הפלשתי היינו בדרך מלחמה, וכמו דכתיב אח"כ וילבש שאול את דוד מדיו ויתן קובע נחושת על ראשי כו' ויחגור את חרבו מעל למדיו, והיינו בכלי זיין בדרך מלחמה, וע"ז אמר שאול כשמע שאמר דוד עבדך יצא ונלחם, אמר שאול אם ראוי הוא לנס, א"צ לענין מלחמה בדרך הטבע, אבל בדרך מלחמה לא יוכל לו כי הוא איש מלחמה מנעוריו וע"ז אמר לו שאול לא תוכל ללכת אל הפלשתי הלז בדרך מלחמה אם לא בדרך נס למעלה מדרך הטבע, וע"ז השיב לו דוד שאפ"י שראוי לסמוך על הנס, אעפ"כ ראוי לעשות באופן שלא יצטרך לנס גדול כל כך וע"ז כתיב ויאמר דוד אל שאול רועה הי' עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו כו' והוא כמו דאמרינן בב"מ (דף קו) מתיב רב ששת רועה שהי' רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף בא ארי ודרס אין אומרים אילו הי' שם הי' מציל, אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור, ואמאי נימא לי' אילו היית התם הוה מקוים בי גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך, ומשני משום דאמר לי' אי הוית חזית לאתרחושי לך ניסא הוה אתרחיש לך ניסא כר' חנינא בן דוסא דמייתין עיזי דובי בקרנייהו ופריך ונימא לי' נהי דלניסא רבא לא הוי חזינא לניסא זוטא חזינא, וע"ז אמר לו דוד על שאמר לו עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הלז, פי' בדר מלחמה ומה שאמר לו שאול אם בדרך מלחמה לא תוכל לו כי הוא איש מלחמה מנעוריו רק בדרך נס, וע"ז השיב לו דוד רועה הי' עבדיך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו, אלמא דאעפ"י שלא נעשה לי נס גדול דמייתין עיזי דובי בקרנייהו, דהא בא הארי והדוב ונשא שה מהעדר אעפ"כ נעשה לי נס זוטא שיצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו

וע"ז אמר גם את הארי גם אח הדוב הכה עבדך והי' הפלשתי הערל כא' מהם פי' שיצא להלחם עם הפלשתי והקב"ה יעשה לו נס, אעפ"י שהוא בדרך מלחמה בכלי קרב, אעפ"כ אין ראוי לסמוך על נס מרובה, וכמו שאירע לו במה שהכה את הארי ואת הדוב, שאעפ"י שלא נעשה לו נס גדול דמייתי עיזי דובי בקרנייהו, אעפ"כ נעשה לו נס זוטא, וע"כ כתיב וילבש שאול את דוד מדיו ונתן לו קובע נחושת על ראשו פי' כדרך מלחמה, ויחגור דוד את חרבו ממעל למדיו וכתיב ויואל ללכת כי לא נסה ותרגום יונתן והביאו רש"י כי לא נסה ארי לית בהון ניסא אין שבחו של נס בכך, שבאמת דוד ראוי לנס גדול דהיינו שיכהו שלא בדרך מלחמה רק בדרך ניסא רבה, והטעם כי באמת נמשח דוד בשמן המשחה, וע"כ הי' ראוי לניסא רבה ולהצלחה גדולה, אך לא רצה לעשות כן לפני שאול שלא ירגיש כי נמשח בשמן המשחה, וע"כ הרגיש שאול שבענין הצלחה ונס כזה אינו רק דווקא אם הוא בבחי' מלך, וע"כ כתיב אח"כ (שמואל א' יז) וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתים אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר כו' ויאמר אליו שאיל בן מי אתה הנער כו' וכמו דאמרינן ביבמות (דף עו) דה"ק שאיל אי מפרץ אתי אי מזרח קא אתי, שהבין שאול שענין נס והצלחה כזו אינו רק דווקא אם הוא בבחי' מלך, שמלך יש לו הצלחה יתירה וע"כ כתיב (שמואל א' יח) ותענינה הנשים המשחקות הכה שאול באלפיו, ודוד ברבבותיו, פי' דכתיב איכה ירדוף א' אלף ולדוד נעשה לי נס רבה וע"ז אמר שאיל נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים ועוד לו אך המלוכה שכיון שנעשה לי נס יותר מסתמא הוא מלך ויש לו הצלחת המלוכה וכמו דכתיב (שמואל א' טז) ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה

וכמו דכתיב גבי שאול (שמואל א' י) בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח ואמרו אליך נמצאי האתונות אשר הלכת לבקש כי' וחלפת משם והלאה ובאת עד אלין תבור, ומצאתיך שם