אבי הנחל קעה

ס"ל דאין שאלה בהקדש בערכין (דף כ) ע"כ ס"ל דינתן במתן ד' משום דאתי עשה דמתן ד' שאינו בשאלה לר"א ודחי לל"ת שאינו בשאלה, משא"כ לר"י דס"ל דמהני שאלה בהקדש כמו דאיתא בערכין (דף כ), ע"כ ס"ל דינתן במתן א' משום דלא אתי עשה דמתן ד' שישנו בשאלה ודחי לל"ת דבל תוסיף דליתא בשאלה, והקשה הט"א דאיך מהני שאלה הא יהי' חולין בעזרה ותירץ דחולין ממילא קא הוי כמו דאמרינן במנחות (דף מ"ח) גבי שחט ב' כבשים על ד' חלות ואח"כ הקשה דהתינח היכא דהמקדיש עצמו יקריבו דאיפשר בשאלה, אבל היכא שמת ובנו מקריבו אינו בשאלה דא"א לשאול על ההקדש, ותירץ כיון דשם עשה זו איתא בשאלה בהקריב המקדיש עצמו אפי' הקריבו היורש לא פקע שם שאלה מיני' עכ"ל עיי"ש, וכתב דגדולה מזו מצינו בהא דפ"ק דיבמות (דף ה) דעשה דתגלחת מצורע דוחה לעשה ול"ת דתגלחת דנזירות הואיל ונזיר ישנו בשאלה פסיק ותני דדוחה לעשה ול"ת דנזיר אפי' בנזיר שמשון שאינו בשאלה כדאמרינן פ"ב דנזיר (דף י) ובע"כ ה"ט דשם נזירות חד הוא כ"ש הכא דהאי קרבן גופא הי' איפשר לו בשאלה כשהקדישו אביו, אלמא דאמרינן דאזלינן בתר העיקר אע"ג דעכשיו אי איפשר לשאול עליו, אעפ"כ כיון דעיקרו הוי מידי דאיתא בשאלה, ע"כ מקרי עשה דישנו בשאלה, וא"כ גבי נותר ג"כ אע"ג דאי איפשר לשאול עליו דא"כ יבטל מ"ע דפסח, אעפ"כ כיון דעיקרו הוי בשאלה, א"כ הוי עשה דבשאלה, וא"כ תקשה דמאי מייתי ראי' בשבת (דף כ"ד) מנותר דכתיב והנותר ממנו עד בוקר כו' ליתן בוקר שני לשריפתו ונפקא לי' לענין מילה שלא בזמנה דאין דוחה יו"ט, דילמא משום דעשה דנותר הוי מידי דישנה בשאלה, וע"כ לא דחי לל"ת דיו"ט דליתא בשאלה, אע"ג דאי איפשר לשאול עליו דא"כ יבטל מ"ע דפסח. מ"מ כיון דעיקרו הוי בשאלה הוי כמו עשה דישנו בשאלה, משא"כ לענין מילה שלא בזמנה

ע"כ נ"ל ליישב דאין לומר דשאני גבי נותר דאיתא בשאלה ע"כ אינו דוחה לל"ת דיו"ט משום דליתא בשאלה, דזה אינו דהא התוס' כתבו בפסחים (דף ה) דאמרינן התם ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, וכתבו התוס' אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כדאמר פ' כל שעה (דף כ"ו) גבי ערלה בישלה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותר והוא הדין חמץ כו' א"נ כיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"ג שיש לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות שאין קריבין ביו"ט אעפ"י שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף כו' וא"כ הכא נמי אם ישאל על הפסח א"כ לא הוי נוחר ושרי ליהנות מן הגחלים ואגלאי מילתא למפרע דהי' יכול ליהנות ממנו וא"כ לא הוי דומי' דנדרים ונדבות, דהא יכול ליהנות מהגחלים, וא"כ לא עבר על ל"ת למפרע, וע"כ יליף כמו שאין עשה דנותר דוחה לל"ת דיו"ט הכא נמי לענין מילה שלא בזמנה דלא דחי יו"ט דליכא למדחי דשאני גבי נותר משום דאיתא בשאלה, דא"כ הל"ת דיו"ט נמי איתא בשאלה, דהא אם ישאל על הפסח ממילא לא יעבור על שריפת נותר דהא מותר ליהנות בגחלים ולא דמי לנדרים ונדבות דהא מתחילה נמי שרי ליהנות וע"כ יליף לעלין מילה שלא בזמנו דליכא למדחי דגבי נותר שאני משום דעשה דשריפת נותר איתא בשאלה, משא"כ ליו"ט דכמו דמהני השאלה גבי נותר ה"נ מהני השאלה לענין יו"ט ויש לדחות ודו"ק

וא"כ כיון שביארתי דאין עשה דשאלה דוחה לל"ת שאינו בשאלה, ואפי' בפסח דא"א לשאול דע"כ מבטל מצוה דפסח אעפ"כ כיון דשם עשה זו איתא בשאלה ע"כ הוי עשה דשאלה, א"כ איפשר לומר דע"כ לא אמרינן גבי פסח שיבוא עשה דפסח וידחה לל"ת דגיד, כמו שהקשה הש"א (ס' צ"ו) דהא עשה דפסח ישנה בשאלה, משא"כ לל"ת דגיד, ואע"ג דא"א לשאול על הפסח דא"כ יבטל מ"ע דפסח. אעפ"כ כיון דעיקרה ישנה בשאלה, ע"כ הוי עשה דשאלה כמו שביארתי, וא"כ לפי"ז הי' איפשר לומר דע"כ אמרינן במנחות (דף מ"ה) רבינא אמר כהנים איצטריכא לי' ס"ד אמינא הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבילה וטריפה קמל"ן, והקשו התוס' אע"ג דכלאים נמי אסרינן להו בלא קרא דבשלמא בכלאים איפשר לומר שהוא על דרך דחי' דעשה דוחה ל"ת, כמו שכתב הדורש לציון משא"כ במליקה דאי איפשר לומר שהוא על דרך דחי' דעשה דוחה ל"ת דאיך ידחה עשה דקדשים דאיתא בשאלה לל"ת דנבילה דליתא בשאלה, אלא ודאי שהוא בתורת היתר, וע"כ הוי אמינא בלא קרא דאשתרי נבילה לגבייהו, ע"כ קמל"ן קרא דנבילה וטריפה לא יאכל לטמא בה משא"כ בכלאים בבגדי כהונה, דאיפשר לומר שהוא על דרך דחי' [אך אעפ"כ אי איפשר לומר שהוא על דרך דחי' דעשה דוחה לל"ת דהא בעידנא דלבש אכתי לא מקיים העשה אלא בעידנא דמקריב, וא"כ אי איפשר שהוא בתורת עשה דוחה לל"ת דהא לא הוי בעידנא, וכן הקשה בש"א (ס' כ"ט) ועוד כיון דהעשה הוא בשעת הקרבן, א"כ הקרבן ישנו בשאלה, ואע"ג דקרבן צבור ליתא בשאלה מ"מ קרבן יחיד איתא בשאלה, ועיין בספר המצוות להרמב"ם (מצוה ל"ג) שעונה ללבישת בגדים מ"ע בפ"ע, וא"כ לכאורה איפשר לומר דליתא בשאלה דהא בגדי כהונה באים משל ציבור, אך אעפ"כ לא הוי מצוה אלא אם לובשה לצורך עבודה, דהא הרמב"ם ס"ל ספ"י מה' כלאים דאם לבשו הכהנים בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקין מפני האבנט שהוא כלאים א"כ עיקר המצוה הוא משום העבודה והעבודה עצמה איתא בשאלה שיוכלו הבעלים לשאול על הקרבן, וא"כ מוכח שהוא בתורת היתר בשעת עבודה ולא בתורת דחי' כמו במליקה]

ועוד דאכתי לא דמי דהא דאמרינן דהעשה דשאלה אינו דוחה לל"ת היינו דווקא כגון מתן א' של בכור במתן ד', דאם ישאל על המתן ד' לא יערב בפעם השנית, ולא אתי לידי זה שיצטרך לדחות, וכן מה שהקשה הש"א על נותר דנותר הוי עשה דשאלה ולא דחי לל"ת דיו"ט היינו משום דאם ישאל לא יותיר עוד ולא יצטרך לבוא לידי זה שידחה משא"כ בפסח אי איפשר לומר כמו שכתבתי דע"כ אינו דוחה לל"ת דגיד משום דעשה דפסח ישנו בשאלה, משא"כ ל"ת דגיד, דהא אם יעשה פסח אח"כ נמי יבוא עשה דפסח וידחה לל"ת דגיד, כיון דמ"ע של אכילת פסח הוא לאכול כל הפסח כמו שכתב הש"א, ע"כ לא מקרי עשה דשאלה כיון דעיקרו של פסח ידחה לל"ת דגיד, וכן במליקה אם נשאל יצטרך לבוא קרבן עוף אחר ויהי' במליקה ויביא עשה וידחה ל"ת ע"כ, לא מקרי דאיתא בשאלה ודו"ק, והא דלא איצטרך קרא לענין כלאים שאסור בכהנים אע"ג דאשתרי להו כלאים בשעת עבודה איפשר לומר דהא לישראל ג"כ אשתרי במצות ציצית כמו דאמרינן פ"ק דמנחות (דף ה) מה לכלאים שכן הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית, ועוד דבציצית הותרה לישראל יותר אפי' שלא בשעת שצוה כמו שכתבו התוס' במנחות (דף מ) בהא דא"ר זירא אמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים אפי' בטלית פטורה דאפי' בלילה, אין בה משום כלאים אע"ג דלאו זמן ציצית הוא דלגמרי התיר הכתוב כלאים של ציצית, וכן בהא דטלית שאילה וכן לנשים, והא דאמרינן במנחות (דף מ"ג) גבי כהנים נהי דבעידן עבודה אשתראי שלא בעודן עבודה לא אשתראי לא דמי כלל כו' עיי"ש בתוס'], וע"כ לא איצטרך קרא לענין כלאים לאסור לכהנים דהא לגבי ישראל אשתרי ג"כ בכלאים בציצית כמו שביארתי, ולא איצטריך קרא אלא לענין נבילה וטריפה דאשתרי רק לכהנים, וע"כ הוה אמינא דהותר לגביי' וע"כ איצטריך קרא דלא הותר לגביי

אך כבר נתבאר דמליקה לכהנים הוא ודאי בדרך היתר, וכמו שביארתי למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ אי אמרינן דאף מחזיר א"כ קשה דהיכן מצינו שיהי' מותר לעשות בדרך איסור, במקום שאיפשר לקיים בדרך היתר וכמו שביארתי לעיל, אלא ודאי משום דהמצות נתנו לצרף בהם את ישראל פי' דכמו שע"י הצירוף נברר הפסולת והסיגים כך ע"י המצות שישראל עושים הוא כדי לצרף ולזכך את האדם ולברר מהם ענין היצה"ר שהוא כח הרע וע"כ נתנו המצות לישראל להזהר מדברים האסורים והטמאים, וע"י המצות נעקר מהם היצה"ר שהוא כח הרע וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף נט) כי הא דר"ש ב"ח הוי קא אזיל באורחא פגעו בי' הך אריותא הוי קא נהמי לאפי' כו' נחיתי לי' תרתי אטמהתא כו' אייתי ואתי לבי מדרשא א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים וע"כ ביארתי בספרי נ"י (דרוש א) דדבר היורד מן השמים אינו טעון שחיטה כמו דאמרינן בחולין (דף כז) בהמה שנבראת מן היבשה הכשירה בשני סימנים כו' דגים שנבראו מן המים