אבי הנחל קעד

ואעפ"י שלכאורה הוא דבר תמוה דלמאי יהי' מותר לעשותה טריפה במליקה כיון שאין מצותו בכך, והא דמצינו כמה דברים דאשתרי היינו שהיא בתורת היתר כיון שמצותה בכך, וגזירת הכתוב היא, וכמו שביארתי כל זה בספרי ע"י (ס' א), מה שהיא בתורת היתר, ומה שהיא בתורת דחי' דכל שאיפשר להתקיים המצוה בלא עקירת הלאו הוי בדרך דחי', וכל שאי איפשר למצוה להתקיים בלא עקירת הלאו הוי בדרך היתר אבל מ"מ צורך מצוה הוא, אבל מה שאינו לצורך מצוה לעבור על לאו דטריפה זה לא מצינו, והא דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף כא) רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי התם שאני משום דביאה ראשונה הותר במלחמה משום דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, ע"כ אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, אבל שיהא מותר לכתחילה מה שאין צריך להמצוה, דמצד מליקה בעצמותה אם יחזיר לא הוי לא נבילה ולא טריפה, וא"כ למאי יחזיר הגע עצמך אם הי' טריפה מתחילה אמרינן בזבחים (דף סט) דפליגי תנאי אם מטהרת טריפתה מטומאתה, וא"כ אם נטרפה במליקה עצמה כגון אם לא מחזיר שרי, מהו החילוק אם נטרפה מקודם לנטרפה בעת מעשה כיון שאין צורך למצוה בכך, דהא איפשר להחזיר וע"כ הי' איפשר לומר דהא דסברי בני ר' חייא אף מחזיר היינו אי אמרינן דיש שחיטה לעוף מן התורה א"כ ממ"נ הותר נבילה דהא הוא מולק בציפורן וציפורן הוי מחובר, ועוד דמ"ד מחזיר קא סבר דמוליך ומביא במליקה פסול, וא"כ ה"ל דורס וע"כ כיון דאשתרי נבילה לגבי', א"כ מהו הנ"מ אם יחזיר סימנים אי לא יחזיר כיון דמ"מ הוי נבילה, אבל אי אמרינן דאין שחיטה לעוף מן התורה א"כ לא הותרה נבילה כלל, וא"כ אמאי לא יחזיר הסימנים לאחורי העורף, ע"כ הי' איפשר לומר דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מחזיר דווקא, וא"כ ליכא הוכחה דמליקה הוי בתורת היתר דהא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ מחזיר דווקא. וא"כ לא אשתרי לא נבילה ולא טריפה, ולמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה, א"כ איפשר לומר דהוי בדרך דחי' דעשה דוחה ל"ת דהא אי איפשר בענין אחר, ומ"ש מכלאים דלא אזהר יחזקאל על כהנים שלא ילבשו כלאים כיון דהותר להם במקום עבודה, אך לדעת התוס' בחולין (דף לב) שכתבו דאם נטרפה מתחילה ואח"כ נתנבלה דחייב אף משום נבילה ומשום טריפה ודאי חייב א"כ אפי' אי אמרינן דיש שחיטה לעוף מן התורה מוכח דהוי בתורת היתר דאל"כ למאי תתיר התורה טריפה ונבילה כיון דסגי אם תהי' נבילה בלחוד, וא"כ מוכח לכ"ע דהוי בתורת היתר

אך שמהגמ' דחולין (דף כ"ח) משמע דאפי' אי אמרינן דאין שחיטה לעוף מן התורה אפ"ה אמרינן דאף מחזיר דאמרינן ת"ש מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נהי נמי דכי תבר לה שדרה ומפרקת הוי לה טריפה ותהני לה סכין לטהרה מידי נבילה אלמא דאפי' אי אין שחיטה לעוף מן התורה, אעפ"כ יכול שלא להחזיר סימנים לאחורי העורף, ואי אמרת דאין שחיטה לעוף מן התורה מחזיר דווקא א"כ איך קאמר נהי דכי תבר לה שדרה ומפרקת ה"ל טריפה, ואמאי הוי טריפה כיון דמחזיר דווקא, ועיין במהר"ם שם בתוס' ד"ה רבי היא כו' עיי"ש ודו"ק, [ועיין מהרש"א בתוס' חולין (דף ל) בד"ה קדשים כו' וא"ת נימא מיגו דאתוסף איסורא לגבוה איתוסף נמי איסורא להדיוט וכתב המהרש"א וזה לשונו ק"ק כיין דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילה להדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה לישראל אע"ג דאסור גיד בחולין דכה"ג מקרי מליקת עוף והקטר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע"ג דמליקה אסור בחולין ויש לחלק דלשם א"א בענין אחר, ולכאורה הא היא גמ' מפורשת במנחות (דף ה) מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה ופירשו התוס' שקדושתה גורמת לה להיות מליקה ואינה מותרת בשחיטה כשאר חולין וא"כ אי אמרינן דאין שחיטה לעוף מן התורה, ואף מחזיר א"כ יכול לעשות באופן של היתר דהיינו להחזיר סימנים, וא"כ איך סותר שלא להחזיר הא לא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ויש ליישב ודו"ק

] והנה לכאורה אי איפשר לומר דמליקת קדשים הותרה מטעם דעשה דוחה ל"ת כמו שביארתי במ"א על הא שהקשה הש"א (ס' צ"ו) דאמאי אמרינן בחולין (דף פ"ט) ג"ה נוהג במוקדשין ופריך בגמ' פשיטא משום דאקדשי' פקע לי' איסור גיד מיני' ושקיל וטרי בהא טובא, וכן בפסחים (דף פ"ג) אמר ר"ח לא נצרכא אלא לב"ה ואליבא דר"י כו' ואלא תיפשוט דספוקי מספקא לי' לר' יהודה דאי מיפשט פשיטא לי' ההיא דהתירא ניכלי' ודאיסורא נשדיי' כו', והקשה מאי פריך פשיטא אדרבא ה"ל לאקשוי' לאידך גיסא אמאי נוהג במוקדשים ליתי עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דג"ה דהא האי תנא ס"ל דיש בגידין בנ"ט כדאמר התם בגמ' וה"ל בכלל ואכלו את הבשר, וכמו שהאריך שם הש"א דניתי עשה דפסח דואכלו את הבשר ונידחי לל"ת דג"ה דהא מ"ע דואכלו את הפסח על כל הפסח קאי ולא על כזית ממנו דהוא שיעור אכילה כדמוכח בספ"ט דזבחים (דף צ"ו) גבי כל אשר יגע בבשרה יקדש אם פסולה היא תיפסול דפריך וניתי עשה כלומר דאכילת קדשים וידחה ל"ת והרי אע"ג דיש שם בשר הרבה מן הקרבן שלא נפסל אפ"ה אמרינן ניתי עשה כו' עיי"ש

וע"כ הי' נראה לי לכאורה ליישב דאין עשה דישנו בשאלה דוחה לל"ת דאינו בשאלה, וכמו דאמרינן בפ"ק דיבמות (דף ה) אלא אתי מראשו דהך תנא דתני' ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אפי' מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, אלמא הא דאיתא בשאלה קיל יותר דעשה דוחה אפי' ל"ת ועשה, וע"כ עשה דאיתא בשאלה אינו דוחה לל"ת דאינו בשאלה, וכן כתב הט"א בר"ה (דף כ"ח) ותירץ בזה קושי' התוס' בעירובין (דף ק) שהקשו דליתי עשה דמתן ד' ולידחי ל"ת דב"ת, וע"כ כתב דמיירי בבכור דהוי מתן א' ובכור ליתא בשאלה דהא קדוש מרחם, וא"כ הל"ת אלים דאינו בשאלה והעשה דמתן ד' הוא מקדשים שישנו בשאלה, וע"כ לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת

אלא שהקשה אח"כ דא"כ איך אמרינן בשבת דף כ"ד) אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט, ומוכיח מזה למילה שלא בזמנו דאינו דוחה שבת, דהא איפשר לומר דשאני הכא דאיפשר בשאלה ותירץ הט"א דהא לאו מילתא היא דקרא דעולת שבת בשבתו מיירי בקרבן ציבור, ובא מתרומת הלשכה שמעורב בו שקלי ישראל ואין לו בעלים מיוחדין שאיפשר לשאול עליו דמאן מפיס משקלים של מי בא קרבן זה וכתב עוד ואי תקשה שהרי לחזקי' נפקא לי' התם למילה שלא בזמנו שאינו דוחה יו"ט מנותר דפסח שנאמר והנותר ממנו עד בוקר שאין ת"ל עד בוקר אלא ליתן בוקר שני לשריפתו ולא ביו"ט דאין עשה דשריפת נותר דוחה ל"ת דיו"ט והא פסח דקרבנות יחיד הוא ואיפשר בשאלה ומאי ראי' היא זו למילה שלא בזמנו דאי איפשר בשאלה שלא תדחה יו"ט, וכתב הט"א אומר אני אף דא לא תברא דהא מ"ע להקריב פסח בזמנו בי"ד בניסן ואם בשעה שנעשה נותר שהוא ט"ו בניסן ישאל עליו הוי לי' חולין למפרע ולא יצא ידי חובת פסח, ועשה זו של חיוב פסח אינו בשאלה, ואעפ"י דשריפת נותר איפשר לעקרו ע"י שאלה מ"מ כיון דע"י שאלה זו היא גרמה לעקור מצות עשה של פסח למפרע דלא שייך גבי' שאלה אם איתא דעשה דוחה לל"ת דיו"ט ראוי הי' לשריפת נותר למידחי יו"ט דא"א בשאלה דא"כ אתה מבטל ועוקר למפרע למ"ע שאינו תלוי בשאלה, אלא ש"מ דאין עשה דוחה לל"ת דיו"ט ומכאן אתה למד לעשה דמילה נמי עיי"ש

אך עכ"ז לא יתיישב עדיין דלפי דברי הש"א הוי שריפת נותר דפסח כמו עשה שאינו בשאלה, אע"ג דעל הנותר יכול לשאול, אעפ"כ כיון דאם ישאל נמצא דמבטל מ"ע דפסח למפרע, ע"כ הוי כמו שאינו בשאלה, וא"כ תקשה דהא הש"א בעצמו כתב שם לפי מה שפירש בר"ה (דף כ"ח) בפלוגתא דר"א ור"י בנתערב מתן א' במתן ד' היינו מתן א' של בכור במתן ד' וע"כ לא אתי עשה דמתן ד' ודחי לל"ת דבב"ת כמו שהקשו התוס' משום דלא אתי עשה דמתן ד' שישנה בשאלה ודחי לל"ת דבל תוסף דבכור שאינו בשאלה, ופירש שם דר"א ור"י אזלי לטעמייהו דר"א