אבי הנחל קסה

ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זה מן המבייש, ואם תפסו היורשין אין מוציאין מידם, ושם (ה' ד) כתב המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם לאו פטור ולכאורה קשה דהא הגמ' דב"ק (דף פו) מדמה להו אהדדי, דהא פשיט להאיבעי' דביישו ישן ומת מהא דקטן, אלמא דדמו להדדי, וא"כ כי משני רב פפא דהטעם משום דמיכלמו לי' ומיכלם, א"כ משמע דביישו ישן ומת פטור, וא"כ אמאי גבי ביישו ישן ומת כתב דספק הוא ואם תפסו היורשין אין מוציאין מידם, וגבי קטן כתב בפשיטות דדווקא אי מיכלמו לי' ומיכלם, וכן הקשה הלח"מ, אך יש לומר דסברת הרמב"ם הוא דגבי קטן בעינן ודאי מיכלמו לי' ומיכלם, דאלו"ה לא שייך לומר משום זילותא שמזלזל בו לפני רבים ואעפ"י שאינו שם על לבו, דלא הוי זלזול כלל, כיון שהוא באופן שאין בו הרגשה כלל, ולא הי' לו מתחילה הרגשה ולא בא לכלל דעת ע"כ לא שייך בי' זילותא ולא כיסופא דבני משפחה, וכמו דאמרינן התם גבי שוטה אין לך בושת גדולה מזו, אבל ביישו ישן ומת שהגיע לכלל דעת אלא שלא הי' לו פנאי להשים על לבו, שתחי' הי' ישך ואח"כ מח מיד זה אעפ"י שהוא בעצמו אינו מרגיש הבושה שלו, אעפ"כ אחרים שרואים הבושה שלו צריכים לשום באופן כאילו הי' מרגיש, אי משום זילותא, או משום כיסופא דבני משפחה

ובזה יתבאר המדרש זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה אמרו ישראל לפני הקב"ה שכחה מצוי' בנו, אבל אין שכחה מצוי' בך ואין שכחה לפניך לפיכך זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו עד היסוד בה, פי' שכחה מצוי' בנו, ואין אנו יודעים איך שקודם חורבן הבית היינו בתכלית הגבהה, עד שאח"כ לאחר החורבן ירדנו למדריגה התחתונה עד שאין אנו מרגישין גודל הבושה, מחמת שהיינו בתכלות השפלות עד שלא הרגשנו כמעט הבושה מרוב השפלות, וא"כ איפשר דכל הענין של בושת הוא משום כיסופא, וזהו דווקא אם הוא בר הרגשה בעצם, אבל אם בעצם אינו בר הרגשה אין לו בושת, אך כבר ביארנו החילוק שבין קטן דאי מיכלמו לי' לא מיכלם לא הגיע מעולם לכלל הרגשת הבושה, זה אין לו בושת, אבל מי שהגיע לכלל דעת והרגשת הבושה, אעפ"י שכעת אינו מרגיש כגון ביישו ישן ומת או היוצא ליהרג דמדמי לה הש"ס בסנהדרין (דף פ"ה) דאינו בעצם בר הרגשת הבושת כיון שעומד ליחבל ולהרוג ואינו בבחי' הרגשה, אעפ"כ כיון שהי' לו דעת, אך מהסיבות המוצאות אותו אינו בבחי' דעת להרגיש, ע"כ צריך לשום אותו כמו שאם היו מרגיש, ע"ז אומר זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו, פי' שיזכור ה' איך שהיו בתחילה בתכלית הגבהה והרגשה בבושה, אך עתה מרוב הצרות אינם מרגישים בעצמם הבושה, וכמו שאומר שכחה מצוי' בנו, וכאילו לא הי' מעולם בהגבהה וכאילו הם מעולם בתכלית השפלות עד שאינם מרגישים בבושה ע"כ אמר המקונן בעת החורבן זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו, הבטה מקרוב וראי' מרחוק או הבטה מרחוק וראי' מקרוב (כמו דאיתא במדרש שם פי' שתראה מרחוק איך שהי' מעולם בתכלית הגבהה וראי' מקרוב דהיינו תראה איך שהי' עתה בתכלית השפלות, וע"כ תשים את החרפה, כמו שהי' מתחילה, וע"ז אומר המדרש א"ר ברכי' אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע הכתבת לנו בתורתיך זכור את אשר עשה לך עמלק לי עשה ולך לא עשה לא החריב את מקדשיך, והענין הוא דלכאורה לפי מה שהבאתי הרמב"ם דזה נשאר בספק אם הוא בעצמו לאו בר הרגשה הוא כגון ביישו ישן ומת או היוצא ליהרג אם צריך לשום כמו שהי' בתחילה או לא, וא"כ מפני מה מבקשים ישראל זכור ה' מה הי' לנו דאיפשר כיון שאינם בני הרגשה אעפ"י שבעצם הזילותא גדולה יותר אעפ"כ צריך לשום לפי אופן ההרגשה, ע"ז אומר המדרש אמר ר' ברכי' אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע הכתבת לנו בתורתיך זכור את אשר עשה לך עמלק לי עשה ולך לא עשה לא החריב את מקדשיך, פי' שלי עשה ולך לא עשה, וא"כ כיון שעשו להקב"ה והחריבו את מקדשו שזהו חרפה ובושה לפניו כביכול, והמחריבים היו מקרקרים בהיכלו, א"כ צריך לשום הבושה שלו בעצמו

[והנה בספרי נ"י (ס' כ"ב) הבאתי הירישלמי וזה לשונו תני' והעדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא שתי עיניו כאחת שהפיל שתי שיניו כאחת אינו נותן לו כלום, זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניו, והקשיתי שם דהירושלמי הזה הוא תמוה מאוד, דהא יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניו הוא משום דמעוכב ג"ש אין לו קנס, או כמ"ד דא"כ ג"ש כמו דאמרינן פ' השולח (דף מ"ב), וא"כ איך פשיט הירושלמי שיש לעבדים בושת עיי"ש במה שביארתי החילוק שבין בושת לד' דברים שבושת תלוי בקנין הגוף וד' דברים תלוי במעשה ידיו עיי"ש, אך שהקשיתי שם מהא דאמרינן בירושלמי דגיטין (פ"ה ה"ד) סימא שתי עיניו כאחת או הפיל שתי שיניו כאחת יוצא בהם לחירות, זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניו, ר' אילא בשם ר"ל כמ"ד דא"צ לכתוב לו גט שיחרור, ברם כמ"ד דצריך לכתוב לו ג"ש, ואת אומר משלם לו, אלמא דהירושלמי ס"ל כמ"ד דא"צ ג"ש ולפי"ז אי איפשר לפרושי כמו שפירשתי בספר נ"י שם, וע"כ הי' איפשר לומר דבזה אחר זה יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניו דלכאורה הא בשעה שחבלו בזה אחר זה לא נתכוין רבו לבייש אלא עבדו, אך בזו הרגע כיון שסימא עינו בראשונה, יצא לחירות בראשונה וצריך ליתן לו דמי שינו, ע"ז אומר שמין לעבדים בושת דאפי' לדברי ר' יהודה דס"ל דאין לעבדים בושת אתי הך ברייתא, דבאמת כיון דיוצא לחירות בראשונה א"כ הוי משוחרר ואינו עבד, אלא דהאדון לא נתכוון אלא לעבדו, ע"ז אומר זאת אומרת שמין לעבדים בושת, וכמו דאמרינן בב"ק (ד' פ"ו) לעולם ר' יהודה וכי קאמר ר' יהודה אין לעבדים בושת למתנא להו, אבל למישם שיימינן בהו ועיי"ש בתוס' שכתבו ולא דמי למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם כו' ע"ז אומר דזאת אומרת שמין לעבדים בושת, וע"כ אומר הירושלמי הלשון שמים לעבדים בושת, ולא נותנים לעבדים בושת, והיינו דאעפ"י דלא נתכוין רק לעבד, אבל כיון שאיך שאירע דהיינו שהי' בזה אחר זה א"כ יוצא לחירות בראשונה דהא הירושלמי ס"ל דא"צ גט שיחרור, ע"כ נותן לו דמי שניו אפי' הבושת ואעפ"י דלא נתכוין רק לעבד

ובזה הי' איפשר ליישב מה שכתב הרמב"ם (בפ"ה מה' ממרים ה' יב) מי שהי' כו' בד"א בבנו אבל באחר שבא והכהו וקללו אחר שנגמר דינו אעפ"י שעשה תשובה ה"ז פטור הואיל והוא הולך למיתה, ואם ביישו חייב בקנס המבייש, וכתב הכ"מ ואם ביישו חייב בקנס המבייש כלומר מי שהוא המבייש בין בנו בין אחר שאם יש לו בנים אחרים חייב זה לתת להם הקנס כו' ופריך עלי' והאמר רב ששת ביישו ישן ומת כלומר תוך שינתו חייב ופירש"י טעמא דהא מתביישים בניו והאי נמי ל"ש, ומדפריך מהא דרב ששת אהא ממילא משמע דאם ביישו להאי חייב, עכ"ל, והלח"מ כתב ר"ל בקנס שחייב כל מבייש לפי הבושה שעשה וכמ"ש בהלכות חובל דלא כפי' הרב כסף משנה עכ"ל

[ולי נראה דאיפשר לומר עוד כונה אחרת ברמב"ם במה שכתב שחייב בקנס המבייש דהנה משמע מהרמב"ם שאינו חייב רק בבושת אבל לא בשארי דברים וכמו שכתב הכ"מ דבבושת חייב משום כיסופא דבניו, [ומזה סייע למה שכתבתי לעיל לתרץ ב' הסוגי', הסוגי' דסנהדרין (דף פ"ו) והסוגי' דפ"ק דערכין (דף ו) דבסנהדרין לא מיירי רק בבושת, והא דאמרינן בערכין (דף ו) דאחרים שחבלו בו פטורין קאי לענין נזק צער וריפוי אבל לא לענין בושת, וא"כ קושיא הט"א בסנהדרין (דף פ"ח) לא קשה מידי כמו שביארתי] והנה א"כ יש לחקור הא דאמרינן בב"ק (דף כ"ז) כיון שכתכוין להזיק אעפ"י שלא נתכוין לבייש, אי הא דמהני כונת ההיזק היינו במקום שהוא מחוייב, אבל במקום שאינו מחוייב לשלם נזק, אינו מועיל כונת הנזק, דהא כיון שעומד לחבול ביארתי שפטור מדין נזק, ע"ז קמל"ן דחייב בקנס המבייש פי' כמו שאר מבייש דמספיק שנתכוין להזיק, ובט"א יתבאר

] וע"כ אהובי אחיי ורעיי מה מאוד צריכים לקונן ולהוריד דמעות על חורבן ירושלים בימים האלו, וכמו דאיתא במדרש בושנו כי שמענו חרפה כסתה כלימה פנינו כי באו זרים אל מקדשי בית ה', ואיתא במדרש על מקדשי בית ה' זה חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, והענין היא שבחורבן בית ראשון לא הי' החרפה כל כך שזה הי' איפשר מפני דור המדבר, וכמו דאיתא במדרש קהלת אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת אר"י בשם ריב"ל משל למלך שכעס על בנו ודחפו והוציאוהו חוץ לפלטין שלו ונשבע שלא יכנס בנו לפלטין מה עשה הי' בנוי' וסתרה וחזר ובנאה והכניסו נמצא מכניס