אבי הנחל קסג

הי' יושבין ונסתלקה המחיצה ביניהן לדברי האומר האוכל אוכל בשני מקומות אוכלין לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות אין אוכלין ופירש"י הי' יושבין ב' חבורות בשני בתים ואכלו שם פסחיהן ונסתלקה המחיצה יש כאן אויר חדש ונעשה לכל החבורה כמקום אחר כו' אלמא דכיון דנסתלקה המחיצה הוי כמקום חדש ע"כ אמרו מלאכי השרת שפרזות תשב ירושלים, וא"כ כיון שיהי' הסתלקות המחיצה ממילא יהי' השתנות במקום [ומזה משמע קצת דלא כדעת הרשב"א לעיל ודו"ק], וע"ז אמר הקב"ה רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה

ומעתה נחזור לענין הראשון מה ששאלו האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה ימים כו', שאולי אעפ"י שנבנה ביהמ"ק אעפ"כ גזירת התענית קיימת כמו שהארכתי בזה לעיל, וע"ז השיבם הקב"ה צום הרביעי וצום החמישי כו' יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה כו' וכמו שפירש"י בר"ה (דף יז) יהי' לששון ולשמחה ליאסר בהספד ותענית ועיין בע"י (דרוש יב) מה שהארכתי בזה וה' ינחמנו בנחמות ציון וירושלים אמן

דרוש ב' לבין המצרים

איתא במדרש (איכה רבתי) אר"י אמרו ישראל לפני הקב"ה שכחה מצוי' בנו, אבל אין שכחה מצוי' בך ואין שכחה לפניך, לפיכך את זכור זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה, הביטה וראה את חרפתינו כו'

והנה בא"כ כתבתי שלכאורה צריך להבין דאיך איפשר שכל ישראל ישכחו מה שעשה להם עמלק, אך הענין יובן עפ"י מה דאמרינן בערכין (דף י"ט) דמי ידי עלי שמין אותו כמה הוא שוה ביד ובלא יד, זה חומר בנדרים מבערכין היכי שיימינן לי' אמר רבא אומדין אותו אומד של נזקין, א"ל אביי מי דמי התם גברא זילא הוא והכא גברא שביח' הוא, ופירש"י שכבר נקטעה ידו, ואפי' תחילת דמיו שאומדין אותו כמה הי' יפה קודם לכן אין שמין אלא בזול שהרי רואין אותו מזולזל כו' עיי"ש, וע"ז אומרים זכור ה' מה הי' לנו את אמרת זכור את אשר עשה לך עמלק שכחה מצוי' בנו, אבל אין שכחה מצוי' לפניך זכור ה' מה היו לגו זכור ה' לבני אדום, והענין הוא עפ"י מה שכתב רש"י דאנו רואים אדם שנקטע ידו ואנו שמין אותו כמה הי' שוה עם יד, ומה הוא שוה בלא יד, אעפ"י שאנחנו שמין אותו איך שהי' תחילה עם ידו, אעפ"כ השומא פחות' מחמת שאנו רואים אותו כעת מזולזל, א"כ ממילא השומא פחותה, אעפ"י שאנו מבינים שהי' תחילה עם ידו משובח יותר, אעפ"כ כיון שרואין אותו עכשיו מזולזל ע"כ השומא פחותה, וע"ז אמר אנו שכחה מצוי' בנו מחמת שאנו רואים את עצמינו מזולזלים לאחר החורבן כמו דאיתא ביבמות (דף מ"ח) אי אתה יודע שישראל מיד לאחר החורבן דלים סחופים ומטורפים ויסורין באים עליהם והיו מאוד בתכלית השפלות, וא"כ יהי' השומא פחותה מאוד אעפ"י שאנו מבינים איך שתחילה היו בתכלית הגבהה, אעפ"כ כיון שאנו בעינינו הי' מושפלים בתכלית השפלות, ע"כ השומא פחותה ע"ז אנו אומרים הביטה וראה את חרפתינו פי' ראי' מרחוק כמו דאיתא במדרש וירא את המקום מרחוק והבטה מקרוב כמו שנאמר ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים, ע"ז אומר הביטה וראה את חרפתינו, פי' הביטה איך שישראל הם כעת מיד לאחר החורבן בימי נבוכדנצר ושאר המחריבים, וראה איך שישראל היו תחילה ואז יהיו השומא של החרפה גדולה למאוד, עיי"ש בארוכה מה שביארתי (בא"כ)

ואיפשר לבאר עוד עפ"י מה שכתב מהראנ"ח במזרחי (שאלה פ"ד) על ענין שעשו כו' תקנה והערכה על העניים והעשירים אם רואים כמו שהיו בשעת החיוב או כמו בזמן הפירעון עיי"ש שהביא מהא דאמרינן בערכין (דף י"ז) והערך בזמן הערך אבל בקרבנות אינו כן שאם היו מצורע עני והעשיר הכל הולך אחר זמן הבאת הקרבן ובערכין שאני משום דקרא כתיב עפ"י אשר תשיג יד הנודר וילפינן מינה בשעת הנדר כדאיתא בגמ' אבל מדינא אינו חייב אלא כשעת הפירעון וכן מה ששנו שם והערך בזמן הערך כיצד העריכו פחות מבן חמש כו' נותן בזמן הערך נראה הא דנותן בזמן הערך משום דקרא כתיב כערכך כן יקום כדתני' בברייתא (דף יח) אתה הקשית דמים לערכין יכול נקיש ערכין לדמים שנותן בשעת הנתינה ת"ל כערכך כן יקום אינו נותן אלא בזמן הערך עיי"ש שהאריך עכ"פ המשמעות מרש"י שכתב בערכין (דף כ) בד"ה שיתן כשעת הנתינה דבדמים פשיטא לן דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת נדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב"ד מי יודע מה הי' שוה בשעת נדר ושעת נתינה היינו שעה שהוא בא לב"ד עכ"ל, אלמא דבדבר המסור לב"ד מסתמא דין תורה הוא כמו שיבוא לב"ד, דאלו"ה איך הי' הב"ד יודעים משא"כ בערכין דהוי דבר קצוב ע"כ נותן בזמן הערך, ובזה יתיישב קושי' התוס' בערכין (דף י"ט) דקאמר היכי שיימינן לי' אמר רבא אומדין אומד של נזקין א"ל אביי מי דמי התם גברא זילא הוא הכא גברא שביחא הוא ופירש"י התם גברא זילא הוא שכבר נקטעה ידו ואפי' תחילת דמיו שאומדין עתה כמה הי' יפה קודם לכן אין נשומין אלא בזול שהרי רואין אותו מזולזל, הכא גברא שביחא הוא ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא יפה עכשיו שיקדיש דמיו וכמה הוא יפה אם נחתכו ידיו והקשו התוס' דמ"ש מנודר הא רחמנא אמר בנודר ונתן פדיון נפשו שיש לו ליתן כל דמיו ה"נ גבי נזיקין שאמר הכתוב לשלם כל דמיו משלם כו' עיי"ש אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דכל דבר שאיפשר לשום שמין אותו כמו שהי' בתחילה וכמו לגבי ערכין שהוא דבר הקצוב אבל דבר שאי איפשר לשום לא שיימינן לי' אלא כשעת הנתינה דהיינו כשעת שומת ב"ד, וכמו שהבאתי מהא שפירש"י בערכין (דף כ) וע"כ פריך הגמ' מי דמי התם גברא זילא הוא, וע"כ כיון שרואים אותו מזולזל ע"כ אין הדין נותן שישומו יותר דאיך ידעו הב"ד איך שהי' שוה בשעת החבלה משא"כ באומר דמי ידי עלי כיון שיש לו היד ע"כ צריך לשום אותו כמו שהוא גברא שביחא עם היד, ואם ישומו אותו אומד של נזיקין הרי השומא פחותה, דגברא זילא הוא דכיון ששמין את היד כמו עבד שנקטע ידו, א"כ אנו רואין אותו עכשיו מזולזל, ואין השומא אלא בזול והכא הרי יכול לשום אותו יפה, ע"כ אמר אביי אומדין אותו כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה בידו אחת, וע"ז פריך ואידך פסיקא היינו הך אלא מוכתבת לרבו ראשון וע"כ השומא יותר דאנו רואין אותו גברא משובח

ובזה יתבאר הא שאומר זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו, וכמו דאיתא במדרש שכחה מצוי' בני אבל אין שכחה מצוי' לפניך זכור ה' לבני אדים את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו שאנו רואין את עצמינו בזמן חורבן ביהמ"ק שירדו מטה מטה וע"כ אעפ"י שמבינים איך שהי' קודם החורבן שהיו גבוהים במעלה, עכ"ז לאחר החורבן היו ישראל מושפלים בתכלית השפלות וע"ז אומרים אנו שכחה מצוי' בנו ואם ישראל ישימו את הבושה פחותה מאוד ע"ז אומרים זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו שאתה כיון שאין שכחה לפניך הרי אתה צריך לשום כמו שהי' בתחילה דבשלמא בב"ד ששמין כיון שאינם יכולים לידע השומא ע"כ שמין כפן שרואים עכשיו, אבל אתה שאתה יודע איך שהיו ישראל מוגבהים תחילה בתכלית המעלה אתה צריך לשום, כמו שהיו בתחילה, וכ"ת כיון שההיזק לנו ע"כ צריך לשום אותו בדיני אדם, וכיון שהוא בדיני אדם צריך לשום כמו שהוא עתה, ע"ז אומר לי עשה ולך לא עשה לא החריב את מקדשיך וע"ז אומר הביטה וראה את חרפתינו הבטה מקרוב וראי' מרחוק פי' תביט איך שהם עתה לאחר החורבן מושפלים בתכלית השפלות, שזהו הבטה מקרוב דהיינו כמו שהם לאחר החורבן וראי' מרחוק איך שהיו בתחילה בתכלית המעלה תוכל לראות בשוה ע"כ צריך שיהא השומא כמו