אבי הנחל קנח

דאומר מעשה בר"א שהי' לו כרם בצד כפר טבי במזרח ולא רצה לפדותו אמרו לו תלמידיו משגזרו שיהא זה נפדה סמוך לחומה אתה צריך לפדותו, אלמא דמחוייב הוא לפדותו. והוא כמו שביארתי כיון דילפינן רבעי ממעשר שני, וע"כ אם יכניסו לירושלים יקלטוהו המחיצות ושוב לא יוכל לפדותו ואע"ג דליתנהו למחיצות אפ"ה אמרינן קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ורואים את המחיצות כאילו הם עולות, ושוב לא יהי' תקנה לא באכילה דהא ליכא מזבח ונ"ר הוקש למעשר שני, וע"כ גזרו שלא יהי' עולה לירושלים ויקוים מצות' ע"י פדי', ובזה יתיישב הא דקא מסיים שם בתוספתא עמד ר"א ובצרו ופדאו הא דקאמר ובצרו אינו שייך למה שמשמיענו שר"א שמע לתלמידיו שפדה אפי' סמוך לירושלים ואם להשמיענו שאין פודין במחובר הא בזה כ"ע מודו כמו שהביא הכ"מ ברמב"ם פ"ח מה' מ"ש ונ"ר בש"א אין פודין אותם ענבים אלא יין וב"ה אומרים יין וענבים הכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע, אך הענין הוא שהכ"מ כתב שם בשם הרמב"ן שהשיג על הרמב"ם שכתב שם (ה' ז) והצנועין הי' מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי א"א לפדותו במחובר כמו שביארנו וכתב שם הכ"מ שהרמב"ן בתשובותיו השיג על הרמב"ם שנתן טעם למה אין פודין אותו במחובר מפני שהוא כמ"ש ואין מ"ש במחובר ור"ש כתב שא"א לומר טעם זה משום דבפ' מרובה (דף ס"ט) משמע דפדיון במחובר מועיל ד"ת כו' ואע"ג דאסיקנא התם אלא לעולם כל הנלקט מ"מ לאו מכח קושי' זו שאין פודין נ"ר במחובר חזר בו אלא כו' שמעינן דמדאורייתא אית לי' פדיון אפי' במחובר וקשי' הא שמעתא דמחובר אתוספתא ומעשים בכל יום שפודים במחובר ועם מ"ש ר"ש נתיישבה שהוא פירש דטעמא דאין פודין במחובר לפי שאינם בקיאים בשומא בעודו במחובר והא דמחללים גבי צנועים התם עביד שלא יכשלו ומכלל דבריו שבזמן הזה שאין מדקדקין בשוי' אלא כדשמואל דאם חיללו על שו"פ מחולל הילכך מוקמינן לי' אדינא דאורייתא ואפי' במחובר ש"ד עיי"ש באורך וכתב הכ"מ ולענין מה שהקשה על רבינו מפ' מרובה, יש לומר כיון דאסיקנא אלא לעולם כל הנלקט, אע"ג דלאו מכח קושי' זו דאין פודין במחובר הדר בי' איכא למימר אה"נ דאי לא הוי אידך קושי' הוי מהדר מכח האי קושי' דאין פודין במחובר ונכון הדבר לומר כן כדי שלא לדחות התוספתא השנוי' התם בלא מחלוקת עכ"ד הכ"מ

ובזה יתיישב הא שאומר בתוספתא עמד ר"א ובצרו ופדאו, והוא שאומר תחילה בתוספתא ב"ד הראשון לא אמרו בו כלום ב"ד האחרון גזרו שיהא נפדה סמוך לחומה, ואיפשר לומר הטעם דב"ד הראשון סברי דלא ילפינן רבעי ממ"ש, וכמו שכתבו התוס' בב"ק (דף כט) בד"ה אימא כל המתלקט דהטעם דאין פודין במחובר אין הטעם דילפינן קדש קדש ממעשר אלא הטעם משום דמחובר אין דמיו ידועים, לכך אין פודין אפי' עפ"י שלשה והיינו טעמא דב"ש, וא"כ אי הטעם משום שאין דמיו ידועים, א"כ בזמן הזה שהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ במחובר דהא מוליכין את הפדיון לנהר, א"כ אין צריך לפדותו במחובר וזהו דווקא אי לא גמרינן קודש קודש ממעשר שני, והא דניתר ע"י פדי' הוא כמו דאמרינן בברכות (דף לה) אחלי' והדר אכלי', וא"כ להא מילתא ודאי לא גמרינן ממעשר שני דאין לאוכלו בירושלים בזמן הזה אע"ג שקדושה ראשונה קדשה לשעתא וקידשה לעתיד לבוא מחמת שהוקש לבכור, ובכור הוקש בשרו לדמו, וע"כ דורות הראשונים לא אמרו בזה טעם, ולפי זה הטעם א"כ לאחר החורבן מקומות שהי' רחוקים יותר מירושלים הי' יכולים להפדות אפי' במחובר, דהא הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, וע"ז אומר התוספתא ב"ד האחרון גזרו שיהא נפדה סמוך לחומה מעשה בר' אליעזר שהי' לו כרם בצד כפר טבי במזרח ולא רצה לפדותו אמרו לו תלמידיו רבי משגזרו שיהא נפדה סמך לחומה אתה צריך לפדותו, פי' משום דסברי דילפינן רבעי ממ"ש וא"כ אפי' אי קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל, אפ"ה אין לאכלו בירושלים וע"כ גזרו שיהא נפדה אפי' סמוך לחומה, וע"כ כיון ששמע ר"א דגמרינן ברבעי קודש קודש ממעשר שני, ע"ז אומר עמד ר"א ובצרו ופדאו פי' שבצרו כדי שלא יהי' במחובר אפי' בזמן הזה שהפדיון הוא על שוה פרוטה, [וכמו שהקשו התוס' בר"ה (דף לא) דמה הי' מרויחים העניים ותירצו דיכול לחלל על שוה פרוטה עיי"ש, וא"כ לכאורה יכולים לפדותו במחובר, ובפרט ר"א דהוא שמותי מתלמידי ב"ש, וב"ש ס"ל בקידושין (דף כד) דלא ילפינן קודש קודש ממעשר, וכמו דאמרינן שם מ"ט דב"ה גמרי קודש קודש שמעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור, וב"ש לא גמרי קודש קודש ממעשר] אך אי הטעם דילפינן קודש קודש ממעשר שני. א"ה אפי' בזמן הזה נמי אינו נפדה במחובר ע"ז אומר עמד ר"א ובצרו ופדאו, וע"ז מסיים שם בתוספתא נטע רבעי כמ"ש ולכאורה מזה ראי' להרמב"ם דהטעם דאין פודין נ"ר במחובר לקרקע הוא משום דילפינן ממ"ש, וע"כ אפי' בזמן הזה נמי בצרו ר"א ופדאו, ודו"ק

[אך אעפ"כ איפשר לומר דאין להקשות מזה על התוס' והרמב"ן והר"ש שהוכיחו מגמ' דילן דב"ק (דא סט) דהטעם דאין פודין במחובר לקרקע הוא משום שאין דמיו ידועים דלכאורה איפשר לומר דהא דלא ילפינן רבעי ממ"ש לענין שאין פודין במחובר לקרקע הוא משום דכיון דמ"ש אי איפשר להיות רק בתלוש ובממורח דאפי' תרומה נמי אין תורמין במחובר כמו דאמרינן בקידושין (דף סנ) אין תורמין מן התלוש על המחובר, וע"כ בודאי דאין פדיון למ"ש בעחובר, אבל נ"ר דיכול להיות במחובר יכולים לפדותו נמי במחובר והא דאמרינן בתוספתא דר"א בצרו ופדאו, לטעמי' אזיל דאמרינן ביבמות (דף מו) ור' אליעזר נמי ניליף מאמהות, וכ"ת אין דנין איפשר משאי איפשר, והחכי' ר' אליעזר אומר מניין לפסח דורות שאינו בא אלא מן החולין כו' א"ל אעפ"י שאי איפשר ראי' גדולה ונלמל הימנה]

ועיין בספרי ע"י (ס' ז) מה שביארתי על הרמב"ם שכתב (פ"ט מה' מ"ש ונ"ר) מי שהי' לו נ"ר בשעת שמיטה שיד הכל שוה צריך לציינו בגזיזות אדמה כדי שיכירו בו והצנועים הי' מניחים את המעות בשעת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי איפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו, והקשה בתשובת הרמב"ן דהא האי דצנועין ליתא כלל דאי אמר כל הנלקט ליתא ברשותו ולא מהני חילול ואי כל המתלקט לא איפשר משום דמדאורייתא אין ברירה, וכתב שלא ידע פתר להאי דצנועין אליבא דהילכתא ע"כ וכתבתי בס' ע"י שאיפשר ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' בקידושין (דף נו) שהקשו על הא דאמרינן התם אין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות ואם לקח יאכל כנגדן, והלא אין אדם מחלל על דבר שאינו ברשותו כדאמר במרובה בשמעתא דצנועין, ומפרש הר"מ דשאני הכא שהלוקח יכול לחלל מעשר ביד המוכר משום דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו דזכי' מטעם שליחות הוא, והכי אמרינן בנדרים (דף לו) דבעי התם התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים, אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכי דהגזלנים עצמם אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם דהוי גזל שלא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי, ע"כ, ולפי"ז ניחא דברי הרמב"ם שפיר ולא קשה מידי דבשביעית כיון שזוכין מן ההפקר מקרו בעלים ובודאי דיכולים לחלל דהא הוי דידהו ולכך יכולים הבעלים לחלל מתורת שליחות כיון דזכין לאדם שלא בפניו ובזה מדוייק לשון הרמב"ם שכתב והצנועים הי' מניחים את המעות בשנת השמיטה דדוקא בשנת השמיטה משום דאז יכולים לחלל בתורת זכי' ושליחות לאותם שלקטו דהא כיון דלקטו הוי בעלים דהא בשביעית הוי הפקר לכל מי שירצה ללקוט, ע"כ

אך שראיתי להקצה"ח (ס' שנד) שהביא דברי התוס' פ' מרובה, (דף סח) שהקשו התוס' דהיכי מדמה הקדש לחילול דאמאי לא יוכל לחלל נ"ר של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא זכין לאדם שלא בפניו, עיי"ש בארוכה, וכתב הקצה"ח שם דאפי' למ"ד יאוש קני נמי לא אמרינן בזה זכין לאדם שלא בפניו, והוא לפי מ"ש תוס' במרובה (דף סט) תימא מתי הי' אומרים כן דלמה שלוקטין אחר אמירה לא הי' מועיל. וכי בכל שעה הי' אומרים כן בלי הפסק, וכ"ת שבכל ערב הי' אומרים מ"מ לא הי' תקנה לכל מה שאכל קודם אמירה, ואור"י דכל הנלקט לא דווקא ממש אחר לקיטה, אלא מניח מעות בעוד שלא הי' נלקט, ואומר כרם רבעי זה לכשיהי' נלקט