אבי הנחל קמו

שלהם ולא היו מתפחדים לא היו באים לידי חטא, ובזה יתבאר הא דאמרינן בסוטה (ד' ל"ד) ויבא עד חברון ויבואו מיבעי לי' אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להם אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים פי' שנשתטח על קברי אבות היינו שיפרוש מעצתם של מרגלים ע"כ נשתטח על קברי אבות להמשיך עליו הכח של הירושה אפי' לענין פירות המחוברים ג"כ, וכמו שביארתי לעיל דאמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו לענין הפירות המחוברים ג"כ, ואעפ"י שמתו האבות אעפ"כ יורשים אותו זכות מאביהם

והנה אמרינן במנחות (ד' ס"ו) ור' עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות, אמר ר"מ אומר הי' ר"ע מירוח הקדש אינו פוטר כו' והקשו התוס' דה"מ למיפרך היכי אתי משאינו מעושר, הא בעינן ממשקה ישראל דבאינו מעושר עסקינן מדקתני באותן שנפדו חיוב מעשר עכ"ל, ולי נראה דלא קשה מידי דהא התוס' הקשו רפ"ט דמנחות (ד' ס"ד) על הא דאמרינן שם תנן התם שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן עתרומת הלשכה כו' דלר"ע דאמר ספיחין אסורין הא בעינן ממשקה ישראל לאו פירכא היא דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל הוא ושרי' רחמנא דאנרינן בפ"ק דמנחות (ד' ה) משום דמצותה בכך שאני, בשביעית נמי לר"ע הרי מצותה בכך עכ"ל, ועיין בספרי ע"י (ס' א) דאמרינן כיון דאשתרי אשתרי דהא דעומר קרב מן החדש הוא בדוך היתר דא"א לקיים המצוה באופן אחר, ע"כ אמרינן כיון דאשתרי אשתרי, ותירצתי מה שהקשה הק"ע על הירושלמי (פ"ד דשקלים) דאמריכן התם לא מצאו בסורי' מביאין אותו מספיחים שבא"י ההן עומר מהו שיזרע לכן מתחילה פי' כדי לקיים עצות העומר, והקשה הק"ע דתיפוק לי' דאסור להקריב דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל, וביארתי שם דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דהא חדש שקרב לגבוה נמי אסור לאכול עדיין, ואעפ"כ מותר לגבוה משום דמצותה בכך כמו דאמרינן במנחות (ד' ה) וע"כ אשתרי כמי בשביעית אעפ"י שאין מצותו בכך דהא איפשר לקיים בספיחין

והנה לכאורה איפשר לתרץ עוד קושי' התוס' דכיון דמקדישין אותו משעת הקציר קודם המירוח, א"כ לא חל איסור טבל על איסור הקדש וכמו דאמרינן בחולין (ד' כ) אע"ג דאיסור מוקדשים קדים אתי איסורי גיד חייל עלייהו כו' ומקשינן שם אימר דשמעת לי' לר' יהודה כו' קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי', וא"כ איפשר לומר שלא חל איסור טבל על איסור מעילה דקדשים, וא"כ כיון דלא חל טבל על איסור מעילה דקדשים, א"כ אינה אסור לישראל משום איסור טבל, וא"כ לא קשה דהא בעינן משקה ישראל מן המותר לישראל כיון דלא חל איסור טבל על איסור מעילה

והכי אמרינן בירושלמי (פ"ב דפסחים) ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצן וארבעת רבעים בפני עצמן ועירבן אם התרו בו משום האוכל טבל אינו לוקה משום האוכל טבל אינו לוקה משום האוכל חמץ בפסח לוקה איסור חמור על איסור קל ואין איסור קל על איסור חמור, (וביארתי בספרי ע"י שהירושלמי סובר דחל משום דחמץ הוי איסורי הנאה וע"כ חל על טבל דס"ל להירושלמי דאיסור חמור חל) עשה כרי והשתחוה לו ומירחו ואח"כ אכלו אם התרו בו משום האוכל טבל אינו לוקה כו', וא"כ איסור טבל לא חל על איסור מעילה דאסור בהנאה ג"כ, וכה"ג אמרינן בכריתות (ד' כ"ג) והא תני' ר"ש אימר אין פינול בעולין ואין נותר בעולין כו', ובמ"א הארכתי בזה דאמאי לא חל אם יש כזית ואינו שוה פרוטה, וביארתי שם דאפשר לומר דר"ש ס"ל דלמלקות בכל שהוא אפי' לענין מעילהנמי עכ"פ אי אמריכן דאין חל על חצי שיעור נמי א"כ אפי' לית בה שו"פ אעפ"כ לא חל, ובמ"א הארכתי בזה, ועיין בספרי נ"י (ס' י"א)

אך איפשר לומטר דהתוס' אזלי לטעמייהו שהקשו בחולין (ד' צ) בד"ה קדשים כו' וא"ת ונימא מגו דאתוסף איסור גיד לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה, ויש לומר דאיכא למ"ד בסמוך מחוברין יעלו עכ"ל, והקשה המהרש"א כיון דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילה להדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה אע"ג דאסור גיד בחולין בכה"ג מקרי מליקת עוף להקטר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע"ג דמליקה אסור בחולין עיי"ש (ובמ"א הארכתי בזה), עכ"פ כיון דאיסור גיד אסור בחולין ע"כ מ"ל להתוס' דלא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ה"כ כיון דטבל לא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל אע"ג דהכא לא חל משום דאין איסור חל על איסור אעפ"כ לא הוי ממשקה ישראל ועוד איפשר לומר כיון דהא דאין אחע"א הוא רק לענין מלקות אבל מ"מ איכא איסור כמו שהארכתי בע"א ע"כ לא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל ובמ"א יתבאר באופן אחר לתרץ קושי' התוס' ודו"ק:] דרוש למצות צדקה

כתיב (מלאכי ב) היקבע אדם אלקים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות כו'

ויתבאר הענין עפ"י מאי דאמרינן בירושלמי (פ"ה דמ"ש) יוחנן כה"ג העביר הודא' מעשר, והנה איתא שם בירושלמי תחילה שמה שתיקן ריב"ז הי' כולן לשבח דא"ר יוחנן יוחנן כה"ג שלח ובדק בכל ערי ישראל ומצאן שלא הי' מפרישין אלא ת"ג בלבד, אבל מעשר ראשון ומ"ש כו' והוא כמו דאמרינן בש"ס דילן בשילהי סוטה (דף מ"ח) יוחנן כה"ג העביר הודאת מעשר מ"ט אמר ריב"ח לפי שאין נותנים אותו כתיקונו דרחמנא אמר דיהבי ללוים ואנן יהבינן לכהנים ופירש"י דקנסינהו עזרא כדאמרינן ביבמות וכיון דאין נותנים אותו כתיקונם אין יכולין לומר וגם נתתיו ללוי ככל מצותך, וא"כ צריך להבין הא דאמרינן שם (ספ"ה בירושלמי) מילתי' דריב"ל אמרו מהם לגנאי ומהם לשבח דאר"י בשם ר"ת ר"ח בשם ריב"ל בראשונה הי' מעשר נעשה לשלשה חלקים שליש למכירי כהונה ולוי' ושליש לאוצר ושליש לעניים ולחבירים שהי' בירושלים כו' משבא אלעזר בן פתורא ויהודה בן פתורא הי' נוטלים אותם בזרוע והי' ספיקה בידו למחות ולא מיחה והעביר הודיית מעשר זו היא לגנאי

וצריך להבין במאי פליגי שתחי', אומר שזהו לשבח, וריב"ל אמר שהוא לגנאי על שהיו נוטלים בזרוע, וע"כ הי' לגנאי על שלא מיחה, ע"כ נ"ל שריב"ל אזיל לטעמי' דאמרינן בירושלמי (פ"ה דמ"ש) ביומא דריב"ל בקשו להמנות שלא יתן מעשר לכהונה אמרי מאן יעול ריב"ל דהוא מסייע ללואי, אזיל וסייע לכהנים אמר בעשרים וד' מקומות נקראו הכהנים לוים וזה א' מהם והכהנים הלוים בני צדוק, וכמו דאמרינן ביבמות (דף פ"ו) ואידך כדריב"ל דאמר בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים, וא"כ מוכח שריב"ל סובר דמדאורייתא נותנים לכהנים מעשר ג"כ וא"כ מה שקנסינהו עזרא היינו שלא יתנו רק לכהנים, והנה התוס' הקשו ביבמות (דף פ"ו) דלר"א א ב"ע שאמר דמדינא דאורייתא נמי שקלי כהנים, וא"כ אמאי העביר הודאת מעשר מחמת דיהבי לכהנים. והוא אימר וגם נתתיו ללוי הא מדינא דאורייתא נמי נוטל הכהן, אלא שעזרא קנס שלא יתנו ללוי כלל, וא"כ כיון דמדאורייתא ניטל הכהן, ואפ"ה הי' אומר וגם נתתי' ללוי כו' השקיפה כו' וא"כ אמאי בטל ריב"ז וידוי מעשר, ונדחקו התוס' דמ"מ כיון דנצטוו לתתו אף ללוים כי שכר הוא לכם חלף עבודתם וכשמפקיעין אותו מלוים לתת לכהנים אין זה כמצותו והירושלמי לא ניחא לי', ע"כ אומר שהי' לגנאי על שהי' נוטלים אותו בזרוע וריב"ז לא מיחה, וזהו דוקא לשיטת ריב"ל שאומר שמדאורייתא נק' הכהנים ליים וא"כ יוכל להתוודות ולומר וגם נתתיו ללוי ויכול לקרות, וא"כ מ"ט ביטלה אם אינו נותן רק לכהן, אבל לדעת ר' יוחנן שאומר שם בירושלמי כמ"ד אין נותנים מעשר לכהונה, ובהא ודאי מודה ר' יוחנן דלאחר שקנסינהו עזרא הי' נותנים לכהונה, אלא שאומר שאין נותנים מעשר לכהונה, היינו מדינא דאורייתא, והא דקנסינהו עזרא היינו ליתן לכהנים ג"כ, והשתא ניחא מה שבטל וידוי מעשר, דכיון דיהיב לכהן א"כ איך יכול לקרות וגם נתתיו ללוי ככל מצותיך, כיון שמדאורייתא לא נקראו הכהנים לוים, וא"כ כיון שלא נקראו לוים, והא דנותנים לכהנים היינו רק מטעם קנסא, וע"כ ביטל וידוי מעשר, וכמו דאמרינן בש"ס דילן בסוטה (דף מ"ז) לפי שאין נותנים אותו כתיקונו דרחמנא אמר דיהבי ללוים, ואנן קא יהבינן לכהנים: