אבי הנחל קמד

ר"א והוא מקבל תמן עד שלא נכנסו למפרע ירשו כו' וא"כ כשנכנסו לארץ הי' הכל של ישראל ודידהו לא אשתרי, וע"ז מותיב דבשעה שנכנסו לארץ ונאסר החדש אם נאסר כל התבואות שלמפרע משום חדש, והשיב לו שנאסר מחמת שלא הי' עומר שיתירם וע"כ נאסר הכל למפרע, וכ"ת אפי' נאסר משום חדש למפרע הא אפי' קדלי דחזירי נמי אשתרי דהירושלמי לטעמי' דס"ל דדידהו לא אשתרי, וא"כ כיון שסובר דמחמת שאמר לאברהם ונתתי לזרעך אחריך ולא אמר אתן ע"כ ירשו למפרע, א"כ דידהו לא אשתרי, וא"כ אי לאו דהי' מסיק דתמה אני איך מותיב ר"ע לר"א והוא מקבל מיני' תמן עד שלא נכנסו למפרע, רק כמו ר"ע דפריך לר"א דס"ל דחלת ת"ל שנככם לארץ פטור דאין אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות שהם חייבים בחלה ולא גידולי פטור הם, אלמא דס"ל לר"ע ולר"א דלא ירשו למפרע הגידולין וגידולי פטור הם, הוה אתי שפיר הא דאכלי מצה אע"ג דר"א ור"ע סברי דמושבות כל מקום שאתם יושבים משמע אעפ"כ אי הוה אמרינן דגידולי פטור הם, הוה אמינא משום דהותר להם קדלי דחזירי א"כ הותר להם איסור חדש ג"כ אבל כיון דמסיק ר' יוסי דהוי למפרע של ישראל, א"כ דידהו לא אשתרי, ע"כ הי' סבור דלא נאסר למפרע כל התבואות וכמו בעי' דר' ירמי' באיברי בשר נחירה אבל כיון שאמר לו שנאסר למפרע משום חדש כל התבואה שלא הי' מה שיתירן ע"כ נאסר למפרע, ע"כ הקשה א"כ לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח וע"ז משני לו ממה שתגרי עובדי כוכבים מוכרים להם, ואפי' חדש ינהוג בשל עובדי כוכבים נמי אעפ"כ הרי הותר להם קדלי דחזירי בשבע שכיבשו, וא"כ איסור חדש הותר להם, וע"כ אכלו מצה, דממה שתגרי עובדי כוכבים מוכרים זה הותר להם, וע"ז משני עוד וכר' ישמעאל פי' שאומר דכל ביאות שנאמרו בתורה לאחר שבע שכיבשו, אע"ג דלאחר שבע שכיבשו לא הותר להם קדלי דחזירי אעפ"כ לדידי' ניחא שפיר דהא ס"ל דחדש אינו נוהג בחוצה לארץ וע"כ כמו דלר' ישמעאל צריך לומר ממה שתגרי עובדי כוכבים כן לר"א ולר"ע אפי' אם נאמר דירשו למפרע ניחא נמי ממה שתגרי עובדי כוכבים מוכרין להם, והותר להם אפי' קדלי דחזירי מכש"כ שהותר להם חדש, והשתא א"ש בין לר"א ור"ע ובין לר' ישמעאל, [ודוחק לחלק דזהו דווקא ממה שמצאו שלהם אבל ממה שתגרי עכו"ם מוכרים להם לא הותר להם, וכן משמע ברמב"ם פ"ח מה"מ דכל איסורין הותר להם בשעה שנכנסו למלחמה אך ממה שהוא של ישראל לא הותר להם]

ומזה סייע להרמב"ם דפסק בה"מ דלא הותר להם אלא בשעת רעבון אם הוא רעב, דאלו"ה תקשה דלא יתיישב לפי מה שביארתי שהתירוץ של הירושלמי שאכלו של חדש הוא ממה שהותר להם קדלי דחזירי דא"כ איך יוצאים במצה הא אמרינן בפסחים (דף לה) ת"ר יכול יצא אדם י"ט בטבל שלא נתקן כל צרכו כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, ומסקינן דאתי כר"ש דס"ל דאין איסור חל על איסור' וע"כ לא חל איסור חמץ על איסור טבל, וע"כ כיון שאינו מוזהר משום בל תאכל חמץ אינו יוצא בו משום מצה, וא"כ הכא שהותר איסור חדש שבו וא"כ הותר איסור חמץ שבו ג"כ, וא"כ איך יוצא בו משום מצה, דלא גרע מהא דאין איסור חל על איסור, אעפ"י דאם פקע איסור טבל הי' חל עלי' איסור חמץ, אעפ"כ אין יוצאים. וא"כ ה"נ אין יוצאים, [אך דיש לדחות משום דהכא לא הותר רק בשבע שכיבשו] אלא ודאי דלא הותר להם אלא אם ירעב, וע"כ יש בזה איסור חמץ אם אינו רעב וכ"ת א"כ איך יצאו בזה משום מצה, אך כיון דנאסר להם כל התבואות שבעולם וע"כ משום מ"ע דמצה הוי כמו רעב, וע"כ יצאו בזה משום מצה

ועיין בספרי ע"י (ס' טו) שהקשתי כה"ג דאיך יצאו ישראל ידי חובת עצה הא כיון שכל התבואות נאסרו משום חדש, א"כ איך חל איסור חמץ דמשום דחמץ אסור בהנאה לא הוי רק איסור חמור, וא"כ איך חל, ועיי"ש שביארתי דחל משום דבחמץ היתר מצטרף לאיסור וכן פסק הרמב"ם עיי"ש, אך לכאורה קשה דהא הראב"ד חולק ע"ז וכתב דהלכה כחכמים, אך איפשר לומר שגם להראב"ד ניחא והראב"ד אזיל לטעמי' שהשיג על הרמב"ם בה' שבועות (פ"ד ה' ט) שכתב הרמב"ם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת, וכתב ע"ז הראב"ד וגם זה שיבוש שבתחילה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף כשבע על אותו ככר לעולם, ואולי כשיאמר שאוכלנה היום קאמר, אלמא דלדעת הראב"ד משום שהאיסור השני נמשך בזמן יותר חל על איסור הראשון, והכא הרי איסור חמץ נמשך יותר מאיסור חדש שאיסור חדש ניתר לאחר העומר ואיסור חמץ הוא כל שבעה, ע"כ לדעת הראב"ד חל איסור חמץ על איסור חדש [ואיפשר לומר שגם הרמב"ם יודה בזה שטעמו של הרמב"ם הוא משום שאם יאכל ויעבור היום ראשון שוב לא יהי' איסור מוסיף בזמן וע"כ ס"ל דלא חל, משא"כ איסור חמץ על איסור חדש ואף אם יאכל הרי יש עוד חפץ שאיסורן יהי' כעשן יותר, וע"כ חל ודו"ק]

ומעתה כיון שביארתי דלהסוגי' דע"ז (דף יג) ס"ל כהירושלמי דירשו למפרע א"י עם כל הגידולין, וכמו דכתיב לזרעך נתתי את הארץ בלשון עבר, ע"כ אמרינן דירשו למפרע א"י, והשתא ניחא במה שהביאו את העומר כשנכנסו לארץ ולא נצטרך לדחוק דלא הביאו שליש ביד עכו"ם, ונתגדלו במשך זמן מועט משום דארץ צבי כתיב בה, אלא שהביאו את העומר מחמת שהתבואה הי' שלהם, וגם נצרכו להקריב העומר ולאכול אח"כ, ולא אכלו חדש מחמת דהותר להם קדלי דחזירי, דהא אמרינן דירשו למפרע וע"כ הי' שלהם ודידהו לא אשתרי. וע"כ אקריבו עומר והדר אכול, [ואפי' לדעת הט"א הוא משום דהי' להם חלק ודידהו לא אשתרי ואין ברירה כמו שהבאתי לעיל]

בזה יתבאר המדרש שהבאתי תחילה, ר' יוחנן ור"ש ב"ל ר"י אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הדא הוא דכתיב ונתתי לזרעך אחריך על מנת ואתה את בריתי תשמור פי' שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את א"י למפרע, דכתיב ונתתי לזרעך אחריך ולא כתיב אתן ע"מ ואתה את בריתי תשמור דאלו"ה לא הי' להם להקריב העומר דקצירכם אמר רחמנא ולא קציר עובדי כוכבים אבל מכי ירשו למפרע ולפי מה שביארתי הי' הכל שלהם למפרע ע"כ יכלו להקריב העומר, וכמו שביארתי שהכל הי' שלהם, [וכמו שהקשתי לעיל דלדעת הט"א קשה דהא חלקם של עובדי כוכבים הי' מותר ע"י ביטול] וע"ז אומר ונתתי לזרעיך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור שע"י מצות העומר זכוה לירש את א"י למפרע וכמו דכתיב ונתתי וכמו דאיתא בירושלמי אתן אין כתיב כאן אלא נתתי כבר נתתי וזה הי' ע"י מצות העומר וכמו שביארתי

ועוד איפשר לבאר המדרש (ס' ויקרא פ' כח) ר"י אמר לעולם אל תהי מצות עומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם הדא הוא דכתיב ונתתי לזרעך אחריך על מנת ואתה את בריתי תשמור עיין בי"מ, וצריך להבין איך מרומז בהא דכתיב ואתה את בריתי תשמור, ואיפשר לבאר עפ"י הא דאמרינן בפסחים (דף מ) מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות, אי לא דבעי לתיתה שימור למאי, עיי"ש דאי לאו לתיתה למאי הוא השימור, ואמרינן בפסחים (דף לו) חיטין של מנחות אין לותתין אותו, ואמרינן שם דמנחת העומר לותתין אותה וצוברין אותה, ואמרינן שם דהטעם הוא משום דצבור שאני, א"כ בכל המנחות א"צ שימור כל כך כיון דאין לותתין אותו, רק במנחת העומר צריך שימור משום שלותתין אותו, וע"ז מדייק מלשון ואתה את בריתי תשמור דקאי על מצות העומר, שבעומר שייך שמירה

והנה כבר ביארתי בספרי נ"י (דרוש יא) שאין מחשבה שלא לשמה פוסלת בעומר שאין המחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה, וכמו שהארכתי שם בפירוש רש"י ותוס' וכמו שביארתי שם בהא דשופטים (ז) ובזה יתבאר הא דכתיב שם (שופטים זא ויאמר ה' אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי אח מדין בידם, ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישב ויצפור מהר הגלעד כו' ויאמר ה' אל גדעון עוד העם רב הורד אותם כו' והנה צליל, לחם שעורים מתהפך במחנה מדין, וצריך להבין דלמאי אמר לו ה' ב' פעמים, רב העם אשר אתך, ואח"כ אמר לו עוד העם רב אך הענין הוא שאמר לו קרא נא באזני העם לאמור מי ירא וחרד ישב ויצפור מהר הגלעד, ואמרינן בסוטה (דף מד) הירא ורך הלבב זה שאינו יכול