אבי הנחל קלט

מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחילה שנאמר ויהי בדרך כו', דרש ריב"ב בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו מיד ותקח ציפורה צור ותכרת את ערלת בנה מיד וירף ממנו באותה שעה ביקש משה רבינו להורגן שנאמר הרף מאף ועזוב חימה, ויש אומרים לחימה הרגו שנאמר חימה אין לי והכתיב כי יגורתי מפני האף והחימה, תרי חימה הוו ואיבעית אימא גונדא דחיפה ועיין במהרש"א בח"א שביאר דיש ב' קליפות על הערלה הא' נתבטל ע"י מילה, והשני ע"י פריעה, ע"ז אומר ויש אומרים לחימה הרגו שהוא ביטל כחו במילה בהפרידו ממנו ערלתו, ואולי לפי שמשה לא מל מתחילה ועד סוף אלא שגמר המילה כמו דאיתא בפ"ב דע"ז (דף כז) ע"כ אמר שהוא הרג וביטל כח הקליפה השנית שהיא חימה וכיון שהוא לא הכרית קליפה הראשונה שהוא כח האף וציפורה דאתחל' וכרתה קליפה ראשונה כיון דאינה במצות המילה דמילה פסולה באשה גם היא לא בעלה כח האף

ולי הי' נראה לכאורה לבאר באופן אחר בדרך דרוש והוא שצריך לבאר דאמאי נתעסק משה במלון תחילה, אך יש לומר דכיון שהגיעו למלון מסתמא הי' המעשה בלילה וא"כ כיון שהיא מילה שלא בזמנו כמו דמשמע שם בנדרים (דף לב) אלא כך אמר אמול ואצא כו' ע"כ הי' סבור משה שלא למולו בלילה וכמו דקייל"ן לדינא ביבמות (דף עב) דאפי' מילה שלא בזמנה נמי אינו נוהג אלא ביום, וע"כ נתעסק במלון תחילה, אך כבר ביארתי על המדרש ש"ה עד שיפוח היום כו' כתיב בעצם היום הזה נמול אברהם אמר ר' ברכי' אילו מל אברהם את עצמו בלילה הי' דורו אומר אילו ראינוהו לא הנחנוהו, אלא בעצם היום הזה נמול אברהם דרגשה לי' ימלל ע"כ וביארתי דלכאורה כיון דקייל"ן כת"ק דיבמות (דף עב) דמילה שלא בזמנה נמי אינו נוהג אלא ביום, א"כ על מה קאמר ר' ברכי' אילמלא מל אברהם בלילה הי' דורו אומר אילו ראינוהו לא הנחנוהו כו', אך הענין הוא דזה ילפינן ביבמות (דף עב:) מהא דכתיב וביום השמיני כו' לרבות דאפי' שלא בזמנה נמי ביום, והנה אמרינן בשבת (דף קלה) אמר ר' אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע כו' א"ל אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה א"ל נתנה תורה ונתחדשה הלכה, וכן אמרינן בסנהדרין (דף כז) והרי מילה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני וביום השמיני ימול לישראל נאמרה ולא לב"נ ההוא למשרי שבת הוא דאתא, וא"כ כיון שזהו דבר חידוש, ע"כ איפשר לומר דלענין מילה שלא בזמנה נמי הוי דבר חידוש דמילה שלא בזמנה לא יהי' אלא ביום, וא"כ אעפ"י דאמרינן קיים אברהם כל התורה כולה עד שלא נתנה היינו להחמיר אבל לא להקל, וא"כ כיון שהגיע זמנו בלילה הי' לו למול מיד, וא"כ איך המתין אברהם דבעצם היום הזה נמול אברהם, ע"ז אומר ר' ברכי' אלמלא הי' אברהם מל עצמו בלילה הי' דורו אומר אילו ראינוהו לא הנחנוהו כו'

וא"כ לגבי משה שנתעסק במלון משום שהי' סבור דמילה שלא בזמנה ג"כ אינו נוהג אלא ביום, ואיפשר כמו שביארתי במ"א שסובר דלילה אין מחוסר זמן, וכל הפסול דלילה אינו רק משום לחא דלילה וע"כ שלא בזמנה ג"כ פסול משום לחא דלילה, אבל י"ל דנתנה תורה ונתחדשה הלכה, ותחילה הי' מילה שלא בזמנה אפי' בלילה] עכ"פ אי אמרינן דנתנה תורה ונתחדשה הלכה, ע"כ הי' צריך למול בלילה, וע"כ בקש משה להורגם שבעבורם הוכרח למול בלילה והם רצו לבלעו שלא כדין, וע"כ אמר לו הקב"ה הרף מאף ועזוב חימה, שזהו דווקא לאחר שנתנה תורה, אבל לע"ע מילה שלא בזמנה נוהג בין ביום בין בלילה, והטעם דמילה בזמנה הוא משום דלילה מחוסר זמן וע"כ לא הוי ערל, והא דמילה שלא בזמנה אינו בלילה הוא רק מקרא דוביום, וע"כ אין רשאי להקל עליו אלא להחמיר עליו, כיון דעדיין לא נתנה תורה, אעפ"י ששמרו האבות המצות קודם המ"ת אינו רק במה שהוא חומרי אבל לא להקל כמו שהאריך בזה הפר"ד, וכן ביארתי במ"א באריכות וא"כ כיון שלא כתבה תורה עדיין אינו רשאי להשהות למול ולעבור בכל שעה בעשה:

והנה אמריכן ביבמות (דף עא) דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו כלל וכתבו התוס' דזהו מהלמ"מ, אך אעפ"כ קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא נתנה וקיים מצות פריעה ג"כ. וא"כ במשה כיון שלע"ע לא נתנה פריעה, ופריעה קיימו כמו שקיים אברהם אבינו כל התורה, וא"כ לגבי פריעה, לא הי' צריך משה לקיים מצות פריעה, אלא משום דקיימו כל התורה וא"כ צריך לקיים כמו שיהי' אח"כ וליכא למימר דלהחמיר ולא להקל דזה אינו קולא כיון דמצד המצות א"צ לפרוע אלא משום שקיימו כל התורה א"כ צריך לקיים כמו שיהי' אח"כ ואח"כ אינו נוהג אלא ביום, וא"כ הקליפה השנית שהוא חימה בחנם רצו להורגו ע"כ הרגו משה לחימה, אך עכ"ז אי איפשר לומר כן דרש"י כתב שם על הא שאמר מפני שנתעסק במלון תחילה כו' ואותו מלון סמוך למצרים כו' ואותו התינוק לא הי' באותה שעה אלא בן שמנה ימים, וא"כ מוכח שהי' ביום השמיני, ומה שפירש רש"י יתבאר במ"א ודו"ק

ובמ"א ביארתי על מה שהקשה הש"א לדעת הרמב"ם דממעט מעבד איש ולא עבד קטן, וא"כ אמאי קאמר ביבמות (דף מח) עבד איש ולא עבד אשה ודילמא עבד איש ולא עבד קטן, ותירץ דא"צ למעוטי כיון דפטור מכל המצות ולא רמי חיובא עליו והרמב"ם דנקט עבד איש ולא עבד קטן לרווחא דמילתא נקט, וע"כ הקשה דא"כ ל"ל למעוטי טבילת השמחות כיון דאינו מצווה לטבול, ועיין ביבמות (דף עב) כגון שהי' אביו ואמו חבושין בבית האסורין ופירש"י מטפני שהמצוה מוטלת עליהם, והקשה המהרש"א דהא אשה איכה מחוייבת לטול את בנה דכתיב אותי ולא אותה ותירץ כיון דחייבת לעשות הפסח מצוה עלי' נמי למול את בנה דמילת זכרים מעכבת והכי נמי מילת עבדים מעכבתה

ולי נראה דאיפשר לומר דע"כ לא קאמר הגמ' ביבמות (דף מח) עבד איש ולא עבד קטן, דליכא למימר מקנת כסף בקטן, דהא כתב הרא"ש בכתובות (דף כ) גבי הא דבר שטי' זבין נכסי דאפי' אי אמרינן דיש לו קנין ע"י דעת אחרת מקנה, אעפ"כ אם קנה נכסים אפי' זבין לו ע"י אחר לא זכה בהם זכי' גמורה דזכי' המקח אינה באה מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח בר דעת וראוי להקנאה כי צריך גם הלוקח להתחייב לו בדמים ואדעתא דהכי מקנה לו כו' וא"כ בקטן אפי' אם יש בו קנין ע"י דעת אחרת מקנה מן התורה, אפ"ה לא קני ע"י כסף ולדעת הרשב"א לית ליה כלל דעת אחרת מקנה מדאורייתא וע"כ לא קאמר הגמ' (דף מח) עבד איש ולא עבד קטן ואעפ"י שכתב הרמב"ם עבד איש ולא עבד קטן היינו מדרבנן ומשום קנין הפעוטות, וכמו שכתב רש"י בגיטין (דף מ) מהא דמקרקשי לי' זוזי וכתיב לי' גיטא דחירותא על שמי' שזהו מחמת קנין הפעוטות והוי מדרבנן ואעפ"כ אינו מעכבו אבל הקנין הוא מדרבנן משום קנין הפעוטות ואעפ"י שכתבו התוס' בגיטין (דף נט) דזהו דווקא במטלטלי אבל לא במקרקע', איפשר דלענין קנין הפעוטות דהוא דרבנן עבדי כמטלטלי דמי וכמו שכתבו התוס' בב"ק (דף יב) אבל ביבמות (דף מח) דפריך עבד איש ולא עבד אשה שהוא מדאורייתא אינו יכול לומר עבד איש ולא עבד קטן דבקטן ליכא מקנת כסף מדאורייתא ודו"ק, ועיין במה שכתב הקצה"ח (ס' רלה) בדעת הרמב"ם (פ' כט) מה' מכירה שכתב נראה לי שהקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד הקרקע בידו כו' וכתב הקצה"ח דאע"ג דקטן ליתא בקנין דהא אינו יכול להקנות המעות אפ"ה זוכה מצד דיכול להקנות המעות מתקנות הפעוטות, וע"כ ממילא זוכה בקרקע ע"י כו' עיי"ש עכ"פ דליכא למימר דקרא אתי למימר עבד איש ולא עבד קטן כיון דמדאורייתא אין לו קנין

ועוד דבהדי' איתא ברמב"ם ה' תרומות (פ"ז ה' טו) חרש שוטה וקטן שקנו להם עבדים אינם אוכלים אבל אם קנו להם ב"ד או אפוטרפוס או שנפלו לו בירושה הרי אלו אוכלין, אלעא דקטן שקנה עבד אין אוכל בתרומה אפי' לאחר שתקנו קנין הפעוטות ודו"ק, וא"כ לא איצטריך למעוטי קטן משום דאין קנין לקטן ולא משום דלא מחייב במצות מילת עבדים כמו שכתב הש"א ודו"ק]

ועפ"י מה שביארתי יתבאר המדרש מגילת אסתר והשיבך ה' מצרים באניות א"ר יצחק באניות בעניות במעשים טובים ולמה למצרים שכיעור ורע יש לעבד כשהוא חוזר לרבו ראשון, והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה כו' אמר ר' שמעון אתם יש לכם קנין בעובדי כוכבים ומזלות שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ולמה יש לכם קנין ע"י שהקניתם אלה דברי הברית, ולמה עובדי כוכבים ומזלות אין להם קנין בכם ע"י שלא קנו אלה דברי הברית, ויובן עפ"י מאי דאמרינן בסנהדרין (דף קה) שמואל אמר באו עשרה בני אדם וישבו לפניו אמר להם חזרו בתשובה אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה ע"ז כלום אמר לו הקב"ה לנביא לך אמור להם איזה ספר כריתות אשר שלחתי או מי מנושי אשר מכרתי אתכם כו' ועפי"ז יתבאר הכתוב והשיבך ה' מצרים באניות והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה פי' שאל תאמרו שעבד שמכרו רבו כלום יש לזה ע"ז כלום כמו שטענו עבד שמכרו רבו כלום