אבי הנחל קלח

הרמב"ם פוסק כרב אוי' ביבמות דעובד כוכבים גופו קני או לא, והנה אם הרמב"ם פוסק כרב אוי' איפשר לומר דמיירי אם העובדי כוכבים גופ' מכר עצמו, וע"כ כיון שקונה אותה קנין הגוף ע"כ יכול להטבילה לשם שפחות [אך כיון דהרמב"ם כתב (שם) דמילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבים אותו שנאמר המול לכם ואז יקרב לעשותו ובקטנים לא שייך שקנהו מעובדי כוכבים עצמו דקטן מקני קני אקנוי' לא מקני], וזהו דווקא אם הלכה הוא כרב אוי', אבל אם נאמר שאין הלכה כרב אוי', ואפי' מעובד כוכבים ומזלות גופי' נמי לא קני, וא"כ קשה דאיך טבילת השפחות מעכבת ובשלמא בעבד מיירי שהי' יליד ביתו, [וגם מה שכתב דמקנת כספו מיירי שקנאו מישראל שנולד משפחה שטבלה הוא דוחק קצת, דא"כ הי' צריך הישראל הראשון למולו וגם אמאי לא דברה תורה בישראל הראשון, שהי' יליד ביתו, ודברה במקנת כספו, אלא ודאי דמקנת כספו מיירי שלקח מן העובד כוכבים, וא"כ איך מילת עבדיו או טבילת השפחות מעכבת, וע"ז כתב הראב"ד בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות שבפסח מצרים הי' צריכים למול את העבדים ולכופם וגם לטבול את השפחות, וגם העבדים והשפחות בעצמם מחמת האותות והמופתים, ע"כ רצו למול, וכמו דכתיב וגם ערב רב עלה אתם, וע"כ כתיב כל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו, דאפי' מקנת כסף מעובד כוכבים, וכן טבילת השפחות מעכבת, אבל בפסח דורות אין מעכב רק מילת זכריו שהוא יליד בית שנולד מן השפחה שטבלה וע"כ מחוייבים למולו, אבל מקנת כסף מעובד כוכבים כיון שלא רצה למול אין כופין אותו, ואפי' לר"ע דאמר ביבמות (ד' מ"ח) דאין מקיימין עבדים שלא מלין (בזמנים הקודמים) אעפ"כ הא אמר שחוזר ומוכרי, וא"כ כיון שאינו יכול למול, א"כ איך מעכב מלאכול בפסחו

והשתא לא קשה מה שהקשיתי על הראב"ד מהא דלא חשיב בפסחים (דף נו) מה בין פסח מצרים לפסח דורות ובגמ פריך אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו ה"נ דבו אינו אוכל אבל אוכל בפסח דורות, ומשני אמר קרא ועבדת, היינו משום דמילת זכרי' ועבדי' מעכבת בפסח דורות ג"כ רק עיקר החלוקה של הראב"ד הוא בטבילת השפחות דבמילת עבדיו איפשר לומר שנולד משפחה שטבלה, אבל בטבילת השפחות אי איפשר לומר דאם אמה טבלה תו אינה צריכה טבילה, והא דיש חילוקים בין מצרים שאפי' מקנת כסף מעובד כוכבים נמי מעכבתו מלאכול בפסחו. זהו רק מפני שרצו בעצם למול וגם הי' יכולים לכופו, וע"כ מעכבתו וכן לדורות במקום שיכולים לכופו למול מעכבתו מלאכול בפסחו

ובזה יתיישב מה שהקשו האחרונים על הא דאמרינן ביבמות (דף עא) בעי ר"ח ב"ע קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה ערלות שלא בזמנה מעכבת או לא מעכבת, א"ר זירא ת"ש אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשי' ועבדיו בשעת אכילה, מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל אז אז לג"ש, וקאמר הש"ס בשלמא עבדיו משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשי' כגון שזבנינהו ביני' וביני' אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנה בשעת עשי' היכי משכחת לה לאו דאתייליד בין עשי' לאכילה, והקשו האחרונים דאמאי מקשה הש"ס זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשי' היכי משכחת לה, דהא איפשר לומר ביוצא דופן דהא אמרינן בשבת (דף קלה) דאם אמו טמאה לידה נימול לשמונה, ואם אין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה, א"כ איפשר לומר ביוצא דופן דאתייליד בין עשי' לאכילה וחייב למול מיד, וכתב הק"ע בירושלמי (פ"ח) וזה לשונו ויש מי שתירץ דבשבת שם מקשה אביי אדרב אסי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה א"ל נתנה תורה ונתחדשה הלכה, מעתה אי איפשר לאוקמי ג"ש דאז אז ליוצא דופן דהא הך ג"ש נאמרה בפסח מצרים, ואז אף כשאין אמו טמאה לידה נמול לשמונה, והשיב א"מ דשגגה היא בידו דודאי פשיטות דר"ז לאו מדאיצטריך ג"ש דהא מיבעי הך ג"ש ללמד דעבדים מעכבים העשי', אלא מלשון הברייתא דייק ר"ז דתני מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, ואברייתא ודאי איכא לשנוי' דאיוצא דופן קאי וקמל"ן דלדידן מעכב אכילה דכולי הך פרשתא נאמרה לדורות

אבל לפי מה שביארתי דלדעת הראב"ד הא דכתיב בקרא דמקנת כסף ומלתה אותו זה אינו רק בפסח מצרים, אבל בפסח דורות מקנת כסף אינו מעכב, אלא דווקא יליד בית שאמו טבלה לשם שפחות, וא"כ לפי מה דיליף מג"ש דאז אז כמו שעבדיו מעכבין בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשי' וכגון דזבנינהו ביני וביני וכבר ביארתי שמישראל לא מיירי הכתוב דא"כ הישראל הראשון צריך למוהלו, אלא ודאי מיירי בקנהו מעובד כוכבים וגם ביליד בית אי איפשר דהא נימול ג"כ לשמונה, וא"כ איך מיירי דזבנינהו ביני וביני בין שעת עשי' ושעת אכילה, א"כ אי איפשר רק בפסח מצרים לפי דעת הראב"ד, וע"ז קאמר ג"ש דאז אז לענין זכריו ג"כ וקודם שנתנה תורה הי' הדין שאפי' אין אמו טמאה לידה ג"כ נימול לשמונה וע"כ לא מצי לתרוצי דמיירי ביוצא דופן דאתיילד בין עשי' לאכילה, דא"כ יהי' מוכח ג"כ דערלה שלא בזמנה הוי ערלה, דהא קודם מ"ת יוצא דופן ג"כ נימול לשמונה, ובזה יש ליישב קושי' הש"א (ס' נג) דמאי פריך הש"ס ביבמות (דף מח) עבד איש ולא עבד אשה דבשלמא אי אמרינן דאם מלו בלילה בדיעבד יצא ע"כ ה"ל מ"ע שלא הז"ג, וע"כ מחוייבת במילת עבדים ושפיר פריך הש"ס אותו ולא אותה אבל אי אמרינן דבדיעבד לא יצא א"כ מאי מקשה הש"ס עבד איש ולא עבד אשה כיון שאינה מחוייבת למול את עבדי' ותירץ דלפי מה שביאר בדברי הרמב"ם דעבד איש מקנת כס מעכב אותו מלאכול בפסחו, אעפ"י שאין עליו חיוב למולו דלא פליגי אלא אם מקיימין אי אין מקיימין, אבל אין חיוב עליו למולו דווקא. ואעפ"כ מילת זכריו ועבדיו מעכבתו, וע"כ הכא נמי פריך מעבד איש ולא עבד אשה דאע"ג דפטורה ממילת זכרי' ועבדי' משום דהוי מ"ע שהז"ג, אעפ"כ מילת זכרי' ועבדי' מעכבת, אבל לפי מה שביארתי בדעת הראב"ד שרוצה לומר דבפסח דורות אין טבילת השפחות מעכבת, היינו משום שאין היכולת בידו לכופו וזה לא הי' נוהג רק בפסח מצרים, וא"כ קשה דמאי פריך מעבד איש ולא עבד אשה כיון שבעצם פטורה ממילת עבדים נמי אך איפשר לומר דבפסח מצרים הי' מחוייבת במילת עבדים דלא הוי מ"ע שהז"ג דהא אמרינן ביבמות (דף עב) דפליגי ת"ק וראב"ש דת"ק סובר דקטן שעבר זמנו אינו נימול אלא ביום, וראב"ש סובר דנימול בין ביום ובין בלילה ואמרינן התם דפליגי דמר סבר דרשינן וביום, ומ"ס דלא דרשינן וביום, דכתיב (ויקרא יב) וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואמרי' בסנהדרין (דף נט) והרי מילה שנאמרה לב"נ דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני וביום השמיני ימול לישראל נאמרה ולא לב"נ ההוא למשרי שבת הוא דאתא, וא"כ כיון שזה לא נאמר אלא לאחר מ"ת, וכה"ג אמרינן בשבת (דף קלה) דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה ומשני נתנה תורה ונתחדשה הלכה, וא"כ כיון דכל עיקר דילפינן דמילה שלא בזמנה אינו אלא ביום ילפינן מוביום א"כ קודם מ"ת הי' מילה שלא בזמנה נוהג בין ביום ובין בלילה, וא"כ לא הוי מ"ע שהז"ג לענין מילת עבדים דנוהג בין ביום ובין בלילה, וע"כ פריך שפיר מעבד איש ולא עבד אשה דהציוי במילת עבדים הי' על האשה נמי ולהראב"ד הא דמקנת כסף אינו אלא קודם מ"ת

ובזה יתיישב מה דאיתא במדרש (ש"ה רבה) עד שיפוח היום כתיב בעצם היום הזה נמול אברהם אמר ר' ברכי' אילו מל אברהם את עצמו בלילה הי' דורו אומר אילו ראינוהו לא הנחנוהו אלא בעצם היום הזה נימול אברהם דרגשה לי' ימלל, והקשה היפ"ת דילמא מפני שהיא מן המצות שזמנה ביום כו', ודבריו אינם מדוקדקים דה"ל לאתוי' הא דיבמות (דף עב) דמילה שלא בזמנה נוהג ביום ובלילה, ולפי"ז מוכרחין אנו לומר דס"ל לר' ברכי' כראב"ש דמילה שלא בזמנה נוהג בין ביום בין בלילה, אבל לפי מה שביארתי דקודם מ"ת הי' מילה שלא בזמנה אפי' בלילה ניחא שפיר

ובמ"א ביארתי בענין הא דאיתא בנדרים (דף לב) אמר רבי ח"ו שמשה רבינו נתרשל מן המילה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה הוא שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כו' אלא מפני