אבי הנחל קלו

ממשי, וע"כ מההתמזגות נעשה כח חמישי כמו בכל המכות, וע"כ כתיב שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו

ובזה יתבאר המדרש ס' במדבר ופ' יב) תני רשב"י אומר הרקיע הוא של מים והכוכבים של אש והם דרים זה עם זה ואינם מזיקין זה לזה, ואפי' בין המכות הוא עושה שלום הדא הוא דכתיב ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, ר' יודא ור' נחמי', ר' יהודא אומר צלוחית של ברד מלאה אש, ר' נחמי' אומר אש וברד פתוכים זה בזה, אר' חנן טעמי' דר' יודא כהדא פרטתא דרומנא דחרצינתי' מתחמי' מלגאו טעמי' דר' נחמי' כהדא שאשיתא דקנדלא דמי' ומישחא מעורבין והיא דלקה מן גביהון א"ר יודא בר' סימין מהו מתלקחת מיתה ומתקהלא לעשות שליחותה בשביל רצון בוראם (ופי' המ"כ מתלקחת דריש נוטריקין מיתה יש אצל' כלומר דבר שהוא היפוכו ומיתתו ואעפ"כ מתקהל ומתקבץ לעשות כו') א"ר אדא למלך שהי' לו ב' לגיונות קשים והי' מריבים זה לזה וכיון שהגיע מלחמתו של מלך עשו שלום ביניהם לכך נאמר במלך שלמה כו' ולכאורה יש לדקדק במאי פליגי ר' יודא ור' נחמי', אך יתבאר עפ"י מה שביארתי שיש הרכבה שכונית והרכבה מזגית ובתערובות יבש ביבש הוא הרכבה שכונית, משא"כ בתערובות לח בלח שנתערב החלקים ונתמזג, וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף פב) בד"ה רבי כו' [וכן חילק המ"ל פ"א מה' מטמאי משכב ומושב בשם הרי"ק דהא דאמרינן דבביטול ברוב אע"ג דבמגע לא מטמא אעפי"כ מטמא בעשא זהו דווקא אם נתערב ביבש דכל א' וא' עומד בפני עצמו אבל בתערובות לח בלח אינו מטמא אפי' במשא והטעם הוא כמו שביארתי דבתערובות לח בלח הוי הרכבה מזגית ונתבטל לגמרי ונעשה הרכבה חדשה ע"כ אינו מטמא אפי' במשא משא"כ ביבש ביבש וע"ש בע"ל, ובבכורות (דף כב '], וע"כ אומר ר' יהודה על הא דכתיב ויהי ברד ואש מתלקחת צלוחית של ברד מלאה אש, שזהו בבחי' הרכבה שכונית, וכמו דא"ר חנן טעמי' דר' יודא כהדא פרטתא דרומנא דחרצינתא מתחמי' מלגאו וכמו שפי' המ"כ קליפת הרימונים, שהרימון עם הקליפה אעפ"י שהם מחוברים הוא פרי א', וכמו דאמרינן בכתובות (דף ק"ח) אמר רב שימי בר אשי נעשה כמו שטענו רימון בקליפתו, מתקיף לה רב חנינא רימון בלא קליפתו לא מינטר שמן מינטר בלא קנקנים, אלמא דרימון בקליפתו הוי יותר אחדות משמן בקנקנים, וע"כ ממשיל הא דא"ר יהודה צלוחית של ברד מלאה אש לרימון בקליפתו שהם אחוזים ודבוקים זה בזה, אך עכ"ז הוא הרכבה שכונית, ור' נחמי' אומר אש וברד פתוכים זה בזה, דהיינו הרכבה מזגית, וכמו דאיתא בשבועות (דף ו) דאמר התם אימור דשמעת לר' עקיבא בפיתוך כו' נפלו לתוכו שתי טיפין כו' שזהו הרכבה מזגית, וע"כ מדמה כהדא אשיתא דקנדלא דמי' ומשחא מעורבין

ובזה יתבאר המדרש אמר ר' אבהו משל למי שרואה הגייסות באות עליו והי' בנו עמו מה עשה נטל בנו בידו והי' נלחם עם הגייס בשני' אמר לו אבא לא אחסר אותן שתי ידים א' שהיא מחזקת אותי, וא' שהורגת בגייס כך אמרו ישראל לפני הקב"ה יהי שלום על אותם שתי ידים א' שהיא מצלת אותנו מן הים וא' שהיא מנערת את המצרים שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב פי' שענין קריעת ים סוף הי' בבחי' מדת החסד לישראל ומדת הדין למצרים ולישראל הי' מדת החסד גדולה מאוד ולמצרים הי' מדת הדין גדולה מאוד וכמו שממשיל המדרש משל למי שרואה הגייסות באות עליו כו' אמר לו אבא לא אחסר אותן שתי ידים כו' יהי שלום על אותם שתי ידים כו' והקב"ה יעשה עמנו ניסים ונפלאות ונודה לו שיר חדש על גאולתינו אמן: דרוש ג' לשבת הגדול

הנה הרמב"ם כתב בה' ק"פ ופ"ה ה' ה) כשם שמילת עצמו, מעכבתו מלעשות הפסח כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבים אותו שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול, וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים, וכתב ע"ז הראב"ד א"א בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות, וכתב הכ"מ כתב הראב"ד בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות [ובהגה"ה שם וזה לשונו בתוספתא דילן הכי איתא התם א' פסח מצרים וא' פסח דורות מי שהי' לו עבדים שלא עלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול הפסח וראב"י אומר אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר ורבינו פסק כת"ק, ואם דעת ראב"ד להשיגו על שהי' לו לפסוק כדעת ראב"י דמשנתו קב ונקי אינו השגה דהיינו במשנה דווקא ולא בתוספתא כדאפרינן בכמה דוכתי ודו"ק, ושמא הי' לו להראב"ד ולמהרי"ק גירסא אחרת בתוספתא עכ"ל הגה"ה

והנה מה שכתב בהגה"ה שהכלל שהלכה כראב"י משום שמשנת ראב"י קב ונקי אינו רק במשנה ולא בברייתא, הוא תמוה דהא אמרינן ביבמות (דף ס) ומי סבר לה כותי' והא קייל"ן פשנת ראב"י קב ונקי כו', אלמא דאפי' בברייתא נמי אמרינן האי כללא דמשכת ראב"י קב ונקי, וכן אמרינן רפ"ד דיבמות (דף ל"ג) אביי סבר לה כשמואל כו' ומוקי לה ראב"י אליבא דהילכתא כי היכי דלא מקשי הילכתא אהלכתא רבא סבר לה כרב כו' ומוקי לה לדראב"י אליבא דהלכתא כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ופירש"י דקייל"ן משנת ראב"י קב ונקי, ואע"ג דהתם ברייתא הוא, וכן כתב הרא"ש ברפ"ד דעירובין (דף מ"ב) בהא דפליגי בברייתא תנאי עם ראב"י, וכתב ואע"ג דהלכה כראב"י כו' ודברי הגה"ה זו הוא תמוה]

אולם שצריך לבאר מהו הטעם שמשיג הראב"ד על הרמב"ם מן התוספתא שזהו החילוק בין פסח מצרים לפסח דורות, הא סתמא דמתניתין לא סברא כוותי' דתנן בפסחים (ד' צ"ג) מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור כו' ופריך בגמ' אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו, ה"נ דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות אמר קרא ועבדת, אלא בו למה לו בו מילת זכריו ועבדיו מעכבין ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבין בתרומה וא"כ סתם לן מתניתין דבמילת זכריו ועבדיו אין חילוק בין פסח מצרים לפסח דורות, וא"כ למה פסק הראב"ד כראב"י בתוספתא, והלא אמרינן ביבמות (ד' מ"ב) דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתמא דמתניתין ואפי' לגבי ראב"י וכמו שכתב הרא"ש (בהלכות ערלה) וזה לשונו ואע"ג דלית הילכתא כראב"י לענין חוזרין מעורכי המלחמה אלא כסתמא דמתניתין דקתני א' המבריך וא' המרכיב עיי"ש, [ודוחק לומר דמסתמא דמתניתין אין ראי' מדלא חשיב בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות דתנא ושייר וכמו שכתבו התוס' ביומא (ד' כ"ט) על הא דתנן. בפסחים (ד' ב"ה) מה בין פסח ראשון לפסח שני כו' דפסח שני כשר קודם לתמיד של בין ערבים והא דלא משיב תנא ושייר דהא שייר נמי כרת דחייב כרת על הראשון ולא על השני ואיכא למ"ד נשים בראשון חובה ובשני רשות

] ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שהקשה הש"א (ס' נ"ג) על הרמב"ם שפסק דטבילת אמהותיו מעכבתו מן הפסח שכתב שם וכן בטבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו מפסח ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים, והכא נמי משמע מהא דכתב גבי קטן דאין טבילת שפחותיו מעכב מכלל דבגדול מעכב, ואמאי וכי חוב עליו לטבול שפחותיו לשם עבדות אם רוצה מקיימה בנכריותו ודמי לעבד של קטן דלא צריך קרא למעוטי כדאמרת לדעת הרמב"ם כו' ולא דמי לעבד מקנת כסף דמילתו מעכבת את האדון מן הפסח דזה מיירי בעבד שנתחייב במצות מילה דאמו טבלה כבר לשם שפחות קודם שנולד וקנאו מישראל או נמי הוא יליד ביתו ורמי מצות מילתו על האדון למולו לפיכך אם לא מלו מעכבתו מפסחו אבל גבי שפחה מדצריכה טבילה לשם עבדות ש"מ דלא טבלה אמה לשם שפחות קודם שנולדה, והרי היא נכרית גמורה, דאל"כ לא צריך טבילה כיון שנולדה מן השפחה וכבר טבלה אמה לשם שפחות, וכיון דלא רמי מצות טבילתה על האדון ואם ירצה לקיימה בנכריותה הרשות בידו, אמאי טבילתה מעכבת את האדון מפסח, והרי גבי עבד נמי בכה"ג היכא שקנה עובד כוכבים ומזלות מן השוק ואינו רוצה למולו אין מילתו מעכב את