אבי הנחל קלד

הפסח תהא רועה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמי' פסח ור"ש ס"ל בתמורה דף כ) דהמקדיש נקיבה לעולתו ולפסחו ולאשמו דלעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב, ולאחר הפסח מחולקים בהיפוך דלת"ק אחר הפסח תבוא שלמים (צ"ל תרעה ויביא בדמי' שלמים) משום דס"ל בע"ח נדחים, ור"ש סובר דקודם הפסח תמכר שלא במום משום דס"ל דכיון דלא חזי למה שהקדיש לא נחתא לי' קדושת הגוף, ולאחר הפסח היא עצמה תקרב שלמים משום דס"ל בע"ח אין נדחים, (וע"כ טוב לגרוס בירושלמי מתניתא לאחר כפרה פי' לאחר הפסח או שצריך לגרום לאחר הפסח (דאילו קודם הפסח ה"ל למימר תימכר ויביא בדמי' פסח) ודלא כר"ש דלר"ש דס"ל בע"ח אינם נדחין היא עצמה קריבה של מים

עכ"פ למדנו מדברי הירושלמי דלר"ש קודם הפסח תימכר שלא במום, ולאחר הפסח היא עצמה קריבה שלמים, וזהו לדברי ר"ש דס"ל בע"ח אינם נדחין, אבל אי אמרינן דבע"ח נדחין לאחר הפסח נחתא לי' קדושת הגוף ותרעה עד שתסתאב ויביא בדמי' שלמים, וא"כ דברי התוס' ניחא שכתבו דאפ' ר"ש מודה בהא]

ולענין מה שהקשיתי תחילה על הרמב"ם שפסק דהמפריש נקיבה לפסחו או זכר בן ב' שנים כו' דאם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמי' שלמים תירצתי ע"ז, וכן מצאתי בשעה"מ שתירץ (פ"ד מה' ק"פ) דשאני גבי המפריש נקיבה לפסחו שהוא דיחוי גמור שא"א לנקיבה להיות פסח, ולכן גם למותר הפסח דהיינו שלמים הוי דיחוי גמור, רק שראיתי שם שהביא מה שכתב הרשב"א בקידושין (דף ז) שכתב בסוף דבריו וז"ל ויש לך דיחוי מעיקרו בלא דיחוי דמים אלא דיחוי הגוף כי הא דאמרינן במס' תמורה (דף כו) תני' אידך אמר בהמה זו חצי' עולה וחצי' שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילי' עלי' קדושת הגוף דאילו קדושת דמים אינו עושה תמורה, וכתב ע"ז השעה"מ שדבריו תמוהים שהרי בהמה של שני שותפין דקדושת דמים הוא מדמוכחינן התם מינה דיש דיחוי בדמים, ואפ"ה קאמר ר"י דעושה תמורה, אלא ודאי ע"כ דלא חשיבה קדושת דמים כיון דגופא חזי', וא"כ מה"ט נמי באומר חצי' זו עולה וחצי' זו שלמים אע"ג דקדושת דמים היא עושה תמורה עכ"ל

ותמיהני על השעה"מ ששגה בזה, דזה ודאי אם אינו קדוש קדושת הגוף אינו עושה תמורה, וכמו שהבאתי תחילה הא דתמורה (דף כ') שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב, וא"כ ניחא דברי הרשב"א שכתב שבתמורה (דף כו) גבי הקדיש בהמה חצי' לעולה וחצי' לשלמים כו' מדעושה תמורה ש"מ דקדוש קדושת הגוף, והא דאמרינן בקידושין (דף ז) דאמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, ואמרינן ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין וש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי וש"מ יש דיחוי בדמים, אע"ג דעושה תמורה התם שאני, דמה שעושה תמורה הוא משום שאח"כ חזר לקחה והקדישה, וא"כ לאח"כ קדוש קדושה גמורה, וע"כ עושה תמורה אבל מעיקרא כי הקדיש חצי' לא הי' קדוש רק קדושת דמים, וע"כ מדייק הש"ס ש"מ יש דיחוי בדמים, וש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי, וע"כ כתב הרשב"א דיש דיחוי מעיקרו אעפ"י שהוא קדוש קדושת הגוף, והיא כההיא דתמורה (דף כו) שאמר בהמה זו חצי' עולה וחצי' שלמים, ואמרינן התם דעושה תמורה ותמורת' כיוצא בה, אלמא דיש דיחוי מעיקרו, ואפ"ה קדוש קדושת הגוף פי' שהיא צריכה מום קביע לפדות עלי' ולא הוי קדושת דמים דהא עושה תמורה, וכמו דאמרינן בתמורה (דף יט) שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב פי' שהיא צריכה מום קבוע לפדות עליו, אבל בההיא דקידושין הוי קדושת דמים. וכמי שאומר ש"מ יש דיחוי בדמים, אעפ"י שעושה תמורה היינו משום שחזר ולקחו והקדישו, והשעה"מ שגה בדבר פשוט, ועיין בתוס' תמורה (דף כו) בד"ה ש"מ, ודו"ק

והנה לפי מה שביארתי תחילה דעת הרמב"ם דאם נמצא קודם שחיטת זה שהפריש אינו עושה תמורה ליקרב, והוא מפני שהי' לו ב' קדושות קדושת הפסח וקדושת שלמים ולא הי' לו קדושה קבוע ע"כ אינו עושה תמורה ליקרב [ולכאורה לא משמע הכי בתמורה (דף כו) דאמרינן התם תני' אידך אמר בהמה זו חצי' עולה חצי' שלמים קדושה ואינה קריבה, ועושה תמורה ותמורת' כיוצא בה מני ר' יוסי הוא פשיטא דקדושה ואינה קריבה תמורתה איצטריך לי' דמהו דתימא נהי דהיא לא קרבה תמורתה תיקרב קא משמע לן, מ"ש היא דלא קרבה דהוי לי' קדושה דחוי' תמורתה נמי מכח קדושה דחוי' קא אתי, ועיי"ש בתוס', וא"כ משמע דדיוקא משום דהיא בעצמה לא קרבה, אבל אם היא בעצמה הי' קריבה הי' עושה תמורה, אע"ג דאין לה קדושה קבוע, ואיפשר לומר דקושטא הוא דהכי פירושו דכיון דאין לה קדושה מיוחדת ע"כ אינו עושה תמורה ליקרב

ועוד איפשר לומר שיש חילוק בין היכא שחצי' עולה וחצי' שלמים, ע"כ בכחה לעשות תמורה, אלא שאינה קריבה רק מחמת שעיקר ההקדש כמי אינה קריבה, אבל היכא דנמצא קודם שחיטת הפסח שאז הי' יכולה להיות או כולה פסח או כולה שלמים, ע"כ אינו עושה תמורה אעפ"י שלאח"כ שחטו הפסח ונמצא שהיא קריבה שלמים וכמו שפסק הרמב"ם (שם) משום דאין דיחוי לבע"ח, אפ"ה אין התמורה קריבה, משום דכיון שהי' עלי' ב' קדושות ע"כ אינו עושה תמורה ליקרב, והטעם הוא כמו שביארתי במ"א בהא דאמרינן בב"ק (דף צ) כמאן אזלא הא דאמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשה ולא כלום, כמאן כר' אליעזר, וכתבו התוס' איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשה ולא כלום, פי' בקונטריס דלא דמי לשותפות דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולי ליטול חצי, וכן לזה, אבל הכא כולי קנוי' לה לגוף ולו לפירות, וליכא מיוחד לא לו ולא לה]. והכא נמי יש נ"מ בין אם הוא כולו או שלמים או פסח, דליכא קדושה מיוחדת מחמת שהוא או כולו פסח או כולו שלמים, משא"כ בחצי' עולה וחצי שלמים, וא"כ נתבאר מזה דכיון שאין לו קדוש' מיוחדת ויכול להיות או פסח או שלמים, ע"כ לא הוי כמו שאם הי' לו קדושה מיוחדת שעושה תמורה ליקרב ובמ"א הארכתי בזה

והנה איתה במדרש פ' בשלח אר' אבהו משל למי שראה את הגייסות באות עליו והי' בנו עמו מה עשה נטל בנו בידו והי' נלחם עם הגייס בשני' אמר לו בנו אבא לא אחסר אותן שתי ידים אחת שהיא מחזקת אותי ואחת שהורגת בגייס, כך אמרו ישראל לפני הקב"ה יהי שלום על אותם שתי ידים א' שהיא מצלת אותנו מן הים, וא' שהי' מנערת המצרים שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב

ותחילה נבאר הא דאיתא בהגדה ר' אליעזר אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים הי' של ארבעה מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, עברה אחת וזעם שתים וצרה שלש משלחת מלאכי רעים ארבע, אמור מעתה במצרים לקו ארבעים מכות, ועל הים לקו מאתים מכות, ר' עקיבא אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים הי' של חמש מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים חרון אפו אחת עברה שתים וזעם שלש וצרה ארבע משלחת מלאכי רעים חמש אמור מעתה במצרים לקו חמשים מכות ועל הים לקו חמשים ומאתים מכות, וצריך להבין במאי קא מיפלגי ר"א ור"ע

והנה איתא במדרש עוד (פ' בא) ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים הה"ד שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו כו' ד"א אמר הקב"ה למלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחושך, מיד הסכימו כולן כא' ולא המרו, מהו שלח חושך ויחשיך, למה הדבר דומה למלך שברח עליו עבדו, אמר לו לך והכהו נ' מגלבין, הלך והכהו ק' והוסיף לו משלו, כך הקב"ה שלח חושך על מצרים והוסיף חושך משלו, הוי שלח חושך ויחשיך וימש חשך כמה הי' אותו חושך, רבותינו אמרו עבה כדינר פי' שנאמר וימש חושך שהי' בו ממש כו' מהיכן הי' החושך ההוא ר' יהודה ור' נחמי' ר' יהודה אומר מחושך שלמעלה הי' שנאמר ישת חושך סתרו כו' ר' נחמי' אמר מחושך של גיהנם שנאמר ארץ עפתה כמו אופל כו'

ויובן עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (דרוש ח) על המדרש הן האדם הי' כאחד ממנו לדעת טוב ורע רבנן אמרי כגבריאל שנאמר והנה איש א' לבוש הבדים כהדין קמצא דלבושא מיני' ובי', ופי' המ"כ דזהו ענין בפני עצמו מה שמביא המדרש כהדין קמצא דלבושא מיני' ובי', וביארתי שם עפ"י מה שכתב התשב"ץ (ח"ב שאלה ד') שיש