אבי הנחל קכז

בראשון פטור והוא כיון דפסק כרבי דאמר דפסח שני רגל בפני עצמו הוא ע"כ קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני והא דקאמר דאם שחטו עליו בראשון פטור היינו כמו דאמרינן לר' יוסי דאיש למעוטי קטן, וקשה דהא מוכח דר' יוסי כרבי ס"ל דאמר דפסח שני רגל בפני עצמו הוא, וע"כ חייב בקטן אם הגדיל, וא"כ אמאי פטר ר' יוסי, [ולפי מה שכתב המהרש"א פליגי בזה דר' יוסי סובר דאע"ג דהוי רגל בפני עצמו אפ"ה קטן פטור], וע"כ כתב הרמב"ם דיש חילוק דאם לא שחטו עליו בראשון חייב דבזה מיירי הא דרבי דאמר דקטן שהגדיל בין שני פסחים חייב והא דר' יוסי מיירי באם שחטו עליו בראשון פטור מלעשות פסח שני, ועיין ברמב"ם ובכ"מ (פ"ב ה' ח) דלענין שעושים נשים פסח שני לעצמן פסקן כר' יוסי וע"ש בלח"מ ובסמוך יתבאר עוד בהא דרבי ור' יוסי

] עכ"פ לפי דעת, הרמב"ם אם שחטו על הקטן בראשון פטור, וא"כ אפי' משהגדיל נמי מתכפר, וא"כ יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים, והוא נפטר אפי' כשהוא גדול נמי. ועוד קשה קצת דא"כ הא דתני' בפסחים (דף צ"ג) דקטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי כו', וא"כ קשה דה"ל לפרושי דזהו דווקא באם לא שחטו עליו בראשון, אבל אם שחטו עליו בראשון פטור

ולכאורה הי' נראה לי לומר דהא דאמרינן דדעת דקטן לא הוי דעת וע"כ אין מועיל עלי' ההפרשה היינו דווקא בשלא הגיע לכלל מופלא הסמוך לאיש, וע"כ אינו מועיל ההפרשה עליו אלא משום דכשיגדיל אינו ראוי להתכפר בו וכמו שביארתי לעיל הירושלמי דפסחים, אבל משהגיע לכלל מופלא הסמוך לאיש, ע"כ מועיל דעתו להמנות על ק"פ אע"ג שאינו גדול עדיין, וכמו שכתב הכ"מ ברמב"ם (פ"ב מה' ק"פ ה' ד') ושוחטין על הקטנים שיהי' מכלל בני חבורה, לא שתהי' חבורה שכולה קטנים שאין בני דעת, וכתב הכ"מ ומ"ש שאין בני דעת איפשר דטעמא דמשום דמי שאין בו דעת אין הקדישו הקדש, ואיפשר לומר דה"ק דווקא כשאינם בני דעת כלומר דווקא בשלא הגיעו לעונת נדרים, אבל אם הם בני דעת כלומר שהגיעו לעונת נדרים שהקדישן הקדש שפיר דמי ואעפ"י שזה אינו מוכיח וכמו דאיתא בירושלמי מהו שיביא פסח מאחר שהוא חובה אינו מביא, או מאחר דאמר ר"ל בשם ר' הושעי' מביא הוא אדם פסח בשאר ימות השנה ומשכהו לשם שלמים מביא, (פי' מאחר דאמר ר' הושעי' מביא אדם פסח בשאר ימות השנה פי' אפי' חישב לשם פסח נמי כשר וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף סד) תוד"ה טעמא כו' משום דפסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה, וא"כ מתחילתו שלמים הוא, כן ביארתי במ"א דאלו"ה הא ודאי דמותר הפסח בא שלמים ומאי קפל"ן, אלמא דטיבעי לי' בירושלמי אי מופלא הסמוך לאיש יכול להפריש הפסח עשים דהוי דבר שבחובה] עכ"פ לפי מה שכתב הכ"מ יכול להפריש הפסח וא"כ כיון שיכול להפריש עליו הפסח, א"כ הוי ודאי בר דעת שתהא המנאתו המנאה, וע"כ מתכפר בו אם הגדיל בין פסח ראשון לפסח שני, משום דאם הגדיל בפסח שני א"כ הי' בפסח ראשון מופלא הסמוך לאיש, וע"כ הוי בר דעת והא דמביא ר"א ראי' היינו משום דמביא על הקטנים אעפ"י שלא הגיע לכלל מופלא הסמוך לאיש

ובזה יתיישב הא דתני' בפסחים (דף צ) ת"ר כו' קטן שנתגדל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי ולא קא מפליג דדווקא בשלא שחטו עליו בראשון וכמו שכתב הרמב"ם דרבי לטעמי' דס"ל בנזיר (דף ל) כתנאי עד מתי מדיר בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי כו' ואמרינן התם דפליגי במופלא הסמוך לאיש דרבי סובר דמופלא הסמוך לאיש דרבנן, וא"כ לא הוי בר דעת במופלא הסמוך לאיש וע"כ קאמר סתם דקטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני משום דאינו בר דעת להיות נחשב המנאתו שיצא בזה, וכמו שהקשה הירושלמי דאלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו כו' ומשני דהחילוק הוא משום שיוצא בה כשיגדיל, ופסח אינו יוצא בה משיגדיל, והרמב"ם לטעמי' שפוסק (בפ"ב מה' נזירות ה' יג) דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא, [ואע"ג דאמרינן בנדה, (דף מו) דאיתמר הקדיש הוא ואכלו אחרים רב כהנא אפר אין לוקין ואמרינן התם שסובר דמופלא הסמוך לאיש דרבנן, וא"כ איך קאמר ר"נ בפסחים (דף עח) במחצה על מחצה דטהורין עושין את הראשון ווטמאים את השני הא ינטרפו קטנים בפסח שני והוי רובא איפשר דס"ל נמי כר' חנני' ב"ע ור"נ דפסח שני לא הוי רגל בפני עצמו וע"כ פטורים, וכחו שאבאר בדעת הראב"ד דאפי' לא עשו בראשון נמי פטורים), ואע"ג דהראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר דמופלא הסמוך לאיש דרבנן כרב כהנא בנדה (דף מו), אעפ"כ לא השיג על הרמב"ם במה שכתב דאם שחטו עליו בראשון פטור, לפי מה שביארתי דאם מופלא הסמוך לאיש דרבנן אינו יוצא במה שנשחט עליו בראשון, זה אינו דהראב"ד לטעמי' שהשיג על הרמב"ם בפ"ה מה' ק"פ שפוסק כרבי דאמר דפסח שני רגל בפני עצמו הוא, וקטן שהגדי בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני, והראב"ד סובר כר' חנני' ב"ע ור"נ שסוברים דלא הוי רגל בפני עצמו, וכבר ביארתי זה בדרוש לפ' פרה עיי"ש], וא"כ לדעת הראב"ד בלאו"ה פטור אפי' לא נשחט עליו בראשון, וע"כ לא השיג בזה על הרמב"ם במה שכתב שאם נשחט עליו בראשון פטור מלעשות פסח שני, (וכמו שביארתי לעיל לדעת הראב"ד)

אמנם עדיין צריך לבאר עוד דהיכן מצינו שנאמר דאם מופלא הסמוך לאיש דאורייתא יהי' כוונתו כונה לענין מצות ג"כ, ויתבאר זה עפ"י מאי דאמרינן ביבמות (דף קה) אדהכי אתי' יבמה לקמי' דר' א"ל רבי לאבדן פוק בדקה לבתר דנפק, א"ל ר' ישמעאל כך אמר אבא איש כתיב בפרשה, אבל אשה בין גדולה בין קטנה כו' אמר ר' אמי מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות, רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, והלכתא עד שתביא שתי שערות

וצריך להבין מהו אלו השיעורים, דהא לדברי ר' יוסי שאומר איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, וא"כ למאי צריך אלו השיעורים, ואיפשר לומר משום דאפי' לדברי ר' יוסי שאומר דאיש כתיב בפרשה, אבל אשה בין גדולה בין קטנה, אעפ"כ קשה דהא אנן קייל"ן ביבמות (דף קי) דחליצה בעי כונה ובין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא כו' חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם, וא"כ כיון דקטנה לאו בר כוונה היא א"כ איך החליצה כשירה, וכן הקשו התוס' בחולין (דף יב) דבפ' מצות חליצה (דף קד) אמר החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ומפרש התם חרש וחרשת משום דלאו בני קריי' ננהו, וקטן משום דאיש כתיב בפרשה, והשתא תיפוק לי' דבעינן כונה, ומה שתירצו התוס' דחליצה בב"ד הוי כגדול עומד ע"ג, זה ניחא לשיטת התוס' בגיטין (דף כ"ג) דגדול עומד ע"ג מהני אפי' בכתיבת התורף, אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם דגדול עומד ע"ג לא מהני אלא בטופס ואוקימתא דשמואל קאי אאוקימתא דרב הונא, וכמו שכתב הרא"ש שם, א"כ לא מהני גדול עומד ע"ג, וא"כ איך מכשיר ר' יוסי בקטנה, וע"ז קאמר דהילכתא משתגיע לעונת הפעוטות (וכמו שכתב החכ"צ הבאתיו בס' ע"י (ס' כג) וכתב וזה לשונו והנראה לי דכונה זו האמורה בחליצה אינו אלא מטעם הקנאה, ובהכי ניחא לי מה דקשה להו להתוס' בפ' מ"ח אמאי אמרינן דקטנה חולצת בפעוטות והא לאו בת דיעה היא, ולדידי לא קשי' משום דכיון דמתורת הקנאה אתינן עלה והרי היא זוכה לעצמה מן התורה היכא דדעת אחרת מקנה אותה, וכמו שכתבו התוס' ר"פ בן סורר ומורה, עכ"ל, ואף שהקשיתי שם דא"כ הוי שיעירא דצרור וזורקו אגוז ונוטלו, עכ"פ שיעור הפעוטות הוא לענין הכונה של הקנאה), וא"כ הא דקאמר אח"כ עד שתגיע לעונת נדרים היינו נמי מטעם כונה, דמשתגיע לעונת נדרים היינו משום דאז הוי בת דיעה

וע"כ הי' נראה לי דהא דאמרינן שם אדהכי אתי' יבמה לקמי' דרבי א"ל רבי לאבדן פוק בדקה לבתר דנפק א"ל ר' ישמעאל כך אמר אבא איש כתיב בפרשה, אבל אשה בין גדולה בין קטנה איפשר לומר דר' נמי סובר כר' יוסי דאיש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, וכמו דס"ל להרשב"א ושארי פוסקים דאפי' לר"מ דמקשינן אשה לאיש הוא רק מדרבנן, וכמו שיתבאר לקמן, והא דאמר רבי לאבדן זיל בדקה היינו משום דר' לטעמי' דס"ל מופלא הסמוך לאיש דרבנן, וא"כ אם הגיעה לכלל עונת נדרים לא הוי בת כונה, דהא אמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים, אלמא דכונה דפעוטות לא מהני וא"כ אי מופלא הסמוך לאיש דרבנן לא מהני מה שתגיע לעונת נדרים, וע"כ אמר רבי זיל בדקה, משום דאית לי'