אבי הנחל קכו

ונזרקו כהלכתן היינו דהתוס' מדייקי מדקא חשיב נוחר, וזהו לאחר זריקה וא"כ נתקבל בכלי שרת וכלי שרת מקדש אפי' בטעות וע"כ לא מהני שאלה, וע"ז רמז המ"ל במה שכתב ועיין סוטה (ד' ו) שהקשו דאמאי אמרי' במנחות שקדשו בכלי דאם אירע בה פסול נשרפת ואמאי לא מהני שאלה וע"כ נסתפק המ"ל בשחיטה לחודה והוא דאיפשר לומר דשחיטה נמי מקדש אפי' בטעות וכמו דאמרינן במנחות (דף ע"ח) ר"פ אמר דכ"ע כלי שרת מקדשין אפי' שלא מדעת והכא בסכין קא מפלגי מר סבר סכין מקדש ככלי שרת ומר סבר כיון דלית לה תוך אינה מקדשת ככלי שרת, וע"כ יש ספק בשחיטה אי דמי לכלי שרת ולפי"ז אתי שפיר מה שהקשתי דלפי ספיקו של המ"ל דדווקא שנשחטו ונזרקו כהלכתן אז לא מהני שאלה דא"כ היכי פריך הש"ס וליחשוב פיגול הא לא נזרק כהלכתו, דכונת התוס' היינו רק אם נתקדש בכלי שרת לאחר שחיטה ואז לא מהני שאלה דכלי שרת מקדש אפי' בטעות ואפי' נתפגל אח"כ מ"מ נתקדש בכלי שרת כל זה איפשר לומר לפי ספיקותו של המ"ל אף שאין זה במשמעות לשונו

וע"כ כיון שנתבאר דכלי שרת מקדש אפי' בטעות ג"כ בזה יובן המדרש שממשיל מה שישראל מקדשין את החודש לקדושת כלי שרת, וע"כ אמרינן בר"ה (דף כ"ה) אתם אפי' שוגגים כו' אתם אפי' מוטעים וכמו שממשיל המדרש לקדושת כלי וכמו שביארתי ודו"ק: דרוש לשבת הגדול

איתא בהגדה ברוך המקום ברוך הוא כנגד ארבעה בנים דברה תורה א' חכם וא' רשע וא' תם וא' שאינו יודע לשאול, ותחילה נבאר מהו דווקא כנגד ארבעה בנים דברה תורה והלא יש כמה מדריגות בקטנים, ולמה חילקן דווקא לארבעה

ויובן בהקדם עפ"י דאמרינן בגיטין (דף ס"ה) ג' מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, הגיע לעונת הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין כו' הגיע לעונת נדרים נדריהם נדר והקדישן הקדש, והנה אמרינן בסוכה (דף מ"ב) יכול לאכול כזית צלי שוחטין כו' ר' יהודה אומר עד שיכול לברר אכילה כיצד נותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו. אלמא דהתחלת החיוב למנות הקטנים על הפסח הוא מעידנא שהגיע לכלל דעת שיכול לברר אכילה כיצד נותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו

ולבאר כל זה יובן בהקדם מה שבארתי בספרי ע"י (ד' ח) על הירושלמי (רפ"ח דפסחים) א"ר יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה מפרישין עליהם חוץ מדעתם ואילו הם זב וזבה כו' לית הדא פליגא על דר"א דר"א אמר אדם שוחט פסחו שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו אלא מדעתו פי' לית הדא פליגא על דר' אלעזר דאמר אדם שוחט פסחו שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו אלא מדעתו אלמא דבפסח בעינן דעת, ואעפ"כ אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אלמא אע"ג דמביא על בניו ובנותיו הקטנים, אפ"ה בעינן דעת דלא כמו שפירש הק"ע שם, וה"נ מקשה הש"ס דילן במס' נדרים (דף ל"ו) אלא מעתה יביא פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים אלמה א"ר אלעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום, ומשני בירושלמי שני' היא פסח שני' היא חטאת פסח לכשיגדיל ראוי להתכפר בו, וחטאת לכשיגדיל אינו ראוי להתכפר בו, והנה הק"ע שם נדחק בפירושו מאוד עיי"ש

וכתבתי שם דהירושלמי משני דלא קשה מהך דפסח שיביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים, דהא דא"ר יוחנן דהכל צריכים דעת חוץ ממחוסרי כפרה שכן אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים היינו דווקא התם דבמה שהקטן מביא קרבן בקטנותו על זיבתו נפטר בזה אח"כ כשהוא גדול נמי, וא"כ מוכח דא"צ דעת דהא יוצא בזה כשהוא גדול ואוכל בקדשים, ואע"ג שהביא הקרבן בעודנו קטן והקטן אין לו דעת, אלמא דלא בעינן דעת בשעת הפרשה, אבל מפסח אין ראי' דאע"ג שאדם מביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים, אפ"ה אין ראי' מזה דבשנה אחרת מוכרח להביא פסח אחר, וא"כ הפסח. שמביא אינו מועיל לו לכשיגדיל, וא"כ אין ראי' מזה שהוא מביא על הקטן דכיון דלא איפשר שאני דהא אינו מכפר לו לכשיגדיל כו' עיי"ש, וע"ז משני הירושלמי שני' היא פסח לכשיגדיל ראוי הוא להתכפר בו פי' בתמיה' דחטאת ראוי להתכפר אף משיגדיל דהא אוכל קדשים במה שהביא הקרבן בעודנו קטן, ומזה מוכח דמחוסרי כפרה א"צ דעת (ויותר הי' טוב לגרוס שני' היא פסח שני' היא חטאת פסח לכשיגדיל אינו ראוי להתכפר בו חטאת לכשיגדיל ראוי הוא להתכפר בו כו' עיי"ש) ועיין בספרי נ"י (דרוש ה) מה שתירצתי קושי' הק"ע מהא דנזיר בירושלמי (פ"ב דנזיר) עיי"ש

אך אעפ"כ יש להקשות בזה ממה שכתב הרמב"ם (פ"ה מה' ק"פ ה"ז) דקטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור, וכתב הכ"מ ואיכא למידק אטו קטן בר חיובא ופטורא הוא, וכתב הרי"ק דכיון דרחמנא רבי' לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן השני עכ"ל, [ויש לזה קצת ראי' מהא דאמרינן בפסחים (דף ה) איתמר הרי שהי' ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאים רב אמר מחצה על מחצה כרוב, ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב כו' טהורין עושין את הראשון וטמאים עושים את השני, וא"כ אי אמרינן דקטנים שהיה מתחילה ועשו את הפסח מחוייבים לעשות פסח שני, א"כ ה"ל בשני רובא ורובא לא מידחי לפסח שני וכמו דאמרינן התם (דף עט עמוד ב) דל נשים מינייהו מן הטהורים ה"ל טמאים רובא ורובא לא מידחי לפסח שני, ואם נאמר דקטנים דכתיב שה לבית אבות אעפ"כ אינם נמנים למחצה על מקצה דהעיקר הוא בגדולים, א"כ בודאי יהי' רובא בפסח שני, אלא ודאי דכיון דעשו בראשון פטורין מפ"ש ויש לדחות) וא"כ לפי"ז גבי פסח נמי אם שחטו עליו כשהוא קטן אעפ"י שהגדיל בנתים פטור מפסח שני אע"ג דהרמב"ם פסק כרבי דאמר דפ"ש רגל בפני עצמו הוא, [וכבר הארכתי וביארתי (בדרוש לפ' פרה) מ"ט פסק כרבי לגבי ר"נ ורחב"ע] ועוד יש להביא ראי' דחייבין כרת על פסח שני ג"כ כרבי מהא דאמרינן בפסחים (דף צ"א) גופא אשה בראשון שוחטין עלי' בפני עצמה ובשני עושין אותה טפילה לאחרים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אשה בשני שוחטין עליה בפני עצמה ואצ"ל בראשון כו' ואמרינן במאי קא מפלגי ר' יהודה סבר במכסת נפשות אפי נשים וכ"ת אי הכי אפי' בשני נמי כתיב חטאו ישא האיש ההוא איש אין אשה לא ופירש"י כתיב חטאו ישא האיש ההוא והכי משמע לי' קרא והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא הי' וחדל לעשות הפסח ראשון ונכרת כי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא והכי דריש בפ' מי שהי' טמא אליבא דרבי אי נמי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא, וא"כ מוכח דר"י סובר כרבי דחייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני, וכן מוכח ג"כ מדברי ר' יוסי נמי דאמרינן התם ור' יוסי מ"ט דכתיב בראשון במכסת נפשות אפי' אשה וכתיב בפסח שני ונכרתה הנפש ההיא מישראל נפש אפי' נשים ואלא חטאו ישא האיש ההוא למעוטי קטן מכרת, וכתבו התוס' איש ולא קטן תימא אמאי איצטריך דהיכן מצינו שחייב קטן במצות. וי"ל דאיצטריך לקטן שהגדיל בין שני פסחים דמ"ד דחייב לעשות פסח שני קמל"ן דשני תשלומין דראשון הוא, וכתב המהרש"א דבריהם אינם מובנים דר' נתן הוא דסבר הכי דשני תשלומין דראשון הוא אבל הכא ר' יוסי כרבי ס"ל כפירש"י ותוס' ואליבי' שני רגל בפני עצמו הוא ושפיר איצטריך לר' יוסי למעט מאיש קטן שהגדיל בין שני פסחים, מיהו רבי לקמן ס"ל דקטן שהגדיל בשני חייב דרגל בפני עצמו הוא ולא ממעיט לי' מאיש עכ"ל, וא"כ מוכח דר' יהודה ור' יוסי סוברים דשני רגל בפני עצמו הוא וחייב כרת על השני ג"כ, וע"ז סמך הרמב"ם שפסק כרבי דשני רגל בפני עצמו הוא וחייב כרת, על הראשון ועל השני, אעפ"י דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו וכמו שהשיג עליו הראב"ד, זה אינו דהא כבר הוכחתי דר' יהודא ור' יוסי סברי כוותי' דרבי, [ואיפשר דע"כ פסק הרמב"ם (בה' ק"פ מ"ה ה' ז) דקטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו