אבי הנחל יב

שביארתי במ"א הטעם הא דאמרינן רפ"ה דנזיר (דף ל"א) ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים אין הקדש כו', ואמרינן מה טעמייהו דב"ש דילפי תחילת הקדש מסוף הקדש, מה תמורה אפי' בטעות אף הקדש אפי בטעות, וב"ה אומרים ה"מ תמורה, אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן, וביארתי במ"א הטעם של ב"ש שסוברים דכיון דהקדש קדוש מדין תורה, והראי' דאית בה מעילה וכיון דמעל נפיק לחולין, וע"כ פקע כח שמחמת נדרו ונעשה הקדש וכמו תמורה דליתא בשאלה, דאעפ"י שנתהווה מכח דיבורו. אפ"ה אמרינן דתמורה כיון שהוא קדוש אפי' בטעות ההקדש הוא מדין תורה, וע"כ ליתא בשאלה חדא שהוא קדוש אפי' בטעות, וא"כ מה מועיל השאלה, ועוד כיון שהוא עפ"י דין תורה א"כ איך יועיל שאלה, ובאמת חד טעמא הוא דכיון שקדוש אפי' בטעות והטעם שהוא קדוש עפ"י דין תורה, וע"כ שוב אינו מועיל שאלה

ובזה יתיישב הא שכתבו התוס' במנחות (דף מ') לפי פיר"שי דסדין בציצית ב"ש פוטרין, וכתבו התוס' וזה לשונם וקשה דהא אמרינן בריש יבמות (דף ד') דאפי' מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש, וי"ל דאיכא חד תנא בנזיר (דף נ"ח) דמפיק מראשו דעשה דוחה ל"ת וצמר ופשתים לכדרבא וב"ש ס"ל כההוא תנא וס"ל כר"י דלא דרשו סמוכין אלא היכא דמוכח או מופנה ואע"ג דעשה דוחה ל"ת לא שרי ציצית כלאים דהא איפשר לקיים שניהם כו' מיהו גם אההוא תנא דנזיר פר"ת דסמיך אגדילים דמראשו לא מצי מפיק כדאיתא ביבמות (דף ה') כו' עיי"ש

ולי נראה דלא קשה מידי על פירש"י דבאמת ב"ש לא דרשי הא דגדילים תעשה לך לענין עשה דוחה ל"ת משום דאיפשר לקיים שניהם, והא דעשה דוחה ל"ת ילפי מראשו, וכמו דאמרינן ביבמות (דף ה') ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אפי' מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו, ואע"ג דאמרינן התם איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, הא לא קשי' לב"ש דב"ש אזלי לטעמייהו דס"ל אין שאלה בהקדש, וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות, וכמו דאמרינן רפ"ב דנזיר (דף ט') וב"ש לטעמיי' דאמרי אין שאלה בהקדש, וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות, וא"כ ליכא למדחי מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, [והא דמקשה הש"ס דאי לא תימא הכי הא דקיי לן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר, אלא מנזיר מ"ט לא ילפינן משום דאיכא למיפרך שכן ישנו בשאלה, וא"כ לכאורה לב"ש דילפי מנזיר דעשה דוחה ל"ת משום דנזיר ליתא בשאלה, א"כ לילף דעשה דוחה ל"ת ועשה, איפשר לומר שהוא כמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מה' נזירות ה' טו) והבאתיו בספרי ע"י (ס' ט"ז) שכתב וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונתרפא מצרעתו בתוך ימי הנזירות ה"ז מגלח את כל שערו שהרי תגלחתו מ"ע שנאמר במצורע וגלח את כל שערו, וכל מקום שאתה מוצא מ"ע ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת, והלא נזיר שגלח בימי נזרו עובר על עשה ול"ת שנאמר קדוש יהי' גדל פרע ובכל מקום אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עושין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהם ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת הנזיר ודוחה אותה עכ"ל, וא"כ לפי דעת הרמב"ם ממילא ליתא עשה דקדוש יהי'

והא דאמרינן בנזיר (דף מ"א) ור' אליעזר דאתי עשה ודחי ל"ת מנלי' יליף מגדילים דתני' לא תלבש שעטנז הא גדילים תעשה לך מהם וכתבו התוס' התם משום דאיכא למיפרך כדפריך בריש יבמות (דף ה) מה לכהן שאינו שוה בכל, נזיר יוכיח, מה לנזיר שכן ישנו בשאלה כו' ואכתי דעשה דוחה ל"ת השוה בכל מנלי' עכ"ל, ולכאורה לפי מה שביארתי דב"ש ילפי מראשו, וא"כ ר"א דשמותי הוא וכמו שכתבו התופ' בפ"ק דנדה (דף ז) דר"א הוא מתלמידי ב"ש, אמאי לא יליף מראשו אך בזה מוכח דר"א לית לי' הא דב"ש דאין שאלה בנזיר, אע"ג דס"ל אין שאלה בהקדש בערכין (דף פ"ג) אעפ"כ ס"ל דיש שאלה בנזיר, וכמו שהוכיח הט"א בחגיגה (דף י) מה דאמר ר"א התם יש להם על מה שיסמוכו שנאמר כי יפליא כי יפליא שני פעמים א' הפלאה לאיסור וא' הפלאה להיתר, והוכיח הט"א שההפלאה לאיסור הוא ההיא דערכין, והפלאה להיתר היינו ההוא דנזירות, והוא מהא דאיתא בנזיר (דף ל"נ) אמר רבה שמטוהו רבנן לר"א ואוקמי בשיטותיי' דתנן פותחין בנולד דברי ר"א וחכמים אוסרים, והקשה הט"א דילמא הא דלא פליג ר"א במתניתין אע"ג דפותחין בנולד, אך הוא אזיל לטעמי' דס"ל כב"ש דאין שאלה בנזירות, וע"כ לא התירו, אבל לא מטעם דאין פותחין בנולד, והא דהתירו למי שנזר אחר החורבן, הא אפי' ב"ש מודו בהא כמו שכתבו התוס' וכתב הט"א דר"א ס"ל דיש שאלה בנזירות ולא כמו ב"ש, והראי' דהא יליף מהא דכי יפלא ב' פעמים א' הפלאה לאיסור וא' הפלאה להיתר, וההפלאה להיתר היינו ההיא דנזירות עיי"ש, וע"כ ר"א דס"ל דיש שאלה בנזירות ע"כ יליף מהא דגדילים תעשה לך, דמראשו לא מצי יליף כמו ב"ש משום דס"ל דיש שאלה בנזירות, וא"כ איכא למיפרך מה לנזירות שכן ישנו בשאלה]

והנה התוס' הקשו בנזיר (דף נ"ח) בהא דאמרינן התם כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל, ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן, והקשו שם בתוס' דאמאי לא יליף במה הצד, ותירצו בדוחק משום שכן שניהם אסורין בגילוח והנה בס' אבני מילואים כתב, דזה תלוי אם הנזיר אסור מחמת נזרו ולא דאמרינן דכיון שהוא קיבל על עצמו נזירות א"כ הוי דבר שבחובה כמו שהארכתי בזה בספרי ע"י (ס' ט"ו) ובספר נ"י (ס' ט'), אלא דלא הוי רק מדין נזירות, וע"כ מקרי לאו השוה בכל, דהא כל א' יכול לעשות באופן זה לקבל עצמו נזירות, וע"כ הוי לאו השוה בכל, אבל אם לאחר שקבל נזירות אינו אסור מחמת נדרו, אלא שהתורה אסרה עליו בכל הדברים שהנזיר אסור בהם, ולא מצד נדרו, דנדרו לא פעל אלא שקבל על עצמו נזירות, אבל מכיון שנעשה נזיר הרי אסור בכל הדברים שהנזיר אסור בהם מחמת דין תורה, וע"כ אמרינן בנזיר (דף ד') לימד על איסורי נזיר דמצטרפין זה עם זה, (וכבר הארכתי בזה בספרי נ"י (ס' ט') אי הוי נזיר מחמת נזירות שלו או מצד דין תורה, וע"כ כתב דאי אמרינן דהוי נזיר מצד שהוא דין תורה, ע"כ הוי לאו שאינו שוה בכל, וע"כ אמר דאי מכהן לא יליף משום דכהן הוי לאו שאינו שוה בכל, אבל נזיר הוי לאו השוה בכל, דהא כל א' יכול לקבל עליו נזירות, ואח"כ אומר דמבין שניהם לא יליף משום דאיכא למיפרך כדאמרן, פי' משום דמבין שניהם לא יליף דאיכא למידחי כדאמרן דנזיר הוי נמי לאו שאינו שוה בכל, דהא מכיון שקיבל עליו דיני נזירות א"כ הרי אסור מחמת שהתורה אסרה עליו א"כ הוי לאו שאינו שוה בכל, דלגבי איסור ממילא של דין תורה אינו נוהג רק בנזיר, אבל לא בכ"ע וע"כ הוי לאו שאינו שוה בכל, [יעיין בחולין (דף קט"ז) חדא מחדא קולא ווחומרא פרכינן כל דהוא לא פרכינן חדא מתרתי אפי' כל דהוא פרכינן כו']

וע"כ כיון שנתבאר שתמורה קדוש בטעות וליתנהו בשאלה, א"כ הוא קדוש עפ"י דין תורה וע"כ לא אמרינן דע"כ לוקה משום דהדיבור עושה פעולת המעשה, אלא דהדיבור היא רק גורם לזה, וכמו שהארכתי בזה (דרוש ה') בהירושלמי (פ"ח דכלאים) בענין המנהיג בקול לוקה פי' משום דהקול הוי מעשה כמו שכתבו התוס' בב"מ (דף צ') לענין חסמה בקול והנהיגה בקול ופריך מהי' עומדת חוץ לתחום יקרא לה ובאת אחריו ה"ז פטור, ומשני תמן לדעתה היא מהלכת ברם הכא בע"כ היא מהלכת, ואם לדעתה היא מהלכת אעפ"י שההתעוררות היו ע"י הדיבור אעפ"כ הדיבור לא הוי כמעשה משא"כ אם בע"כ היא מהלכת, א"כ כל פעולת המעשה הוא ע"י הדיבור ע"כ הוי הדיבור כמעשה וכמו דאמרינן בקידושין (דף כ"ד) לענין המבעית את חבירו, דאמרינן שאני התם דאיהו הוא דאבעית אנפשי', וע"כ לא עשה הקול כל הפעולה, וע"כ חסמה בקול או הנהיגה בקול שהוא עפ"י טבע ע"כ עשה הדיבור כל פעולת המעשה משא"כ בתמורה, וכן במקדיש בעלי מומין כיון שאינו קדוש בטעות. ע"כ הוי ההקדש מחמת דיבורו, ע"כ לוקה, משא"כ בתמורה, וע"כ כ כיון שבתמורה לוקה כמו שכתב הרמב"ם וכמי שכתב שם הכ"מ שבג' דברים אעפ"י שאין בו מעשה לוקין עליו כמו דאיתא בשבועות (ד' כ"א) וע"כ אפי' בציבור דלא הוי תמורה נמי לוקה, [והא דאמר ר' יוחנן בתמורה (דף ג') לא תתני ומימר משום דדבורו עשה מעשה איפשר דס"ל כסוגי' דב"ק (דף ע"ג) דבתמורה נמי יכול לחזור תכ"ד, וע"כ ודאי דס"ל דמהני שאלה בתמורה, וכמו שכתבו התוס' בנזיר (דף ט') דמלי זה