אבי הנחל יא

דרוש א' לחודש אלול. גרסינן בנדה (דף ל') דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח ידיו על ב' צדעיו כו' ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לי תכרע כל ברך כו' אמר ר' אלעזר מאי קרא ממעי אמי אתה גוזי כו', וכבר כתבתי בספרי ע"י (דרוש ב') וכן בספרי נ"י (דרוש א') מה שהקשה המהרש"א בח"א, דאיך משביעין אותו בשעת הלידה הא כבר מושבע ועומד מהר סיני עיין שם מה שהארכתי בזה, וכעת נבאר באופן אחר

ותחילה נבאר הכתובים (שופטים י"ג) ויהי איש אחד מצרעה כו' ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה וירא מלאך ה' אל האשה ויאמר אלי' הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן, ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר, ואל תאכלי כל טמא כי הנך הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים כו' ויעתר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני איש האלקים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו ויורינו מה נעשה לנער היולד כו' ויאמר מנוח עתה יבא דבריך מה יהיה משפט הנער ומעשהו ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טומאה אל תאכל כל אשר צויתי' תשמור

וצריך להבין מה היה הספיקות של מנוח שבקש שיבא אליו עוד הפעם וכבר בארתי בספרי נ"י (דרוש א') וכעת נבאר באופן אחר, והנה במדרש איתא (ס' נשא פ"י) ויאמר מנוח עתה יבוא דבריך אמר לו מנוח עד כאן שמעתי מן האשה, והנשים אינם בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהם אבל עתה יבוא דבריך מפיך אני רוצה לשמוע שאיני מאמין בדברי' שמא חלפה בדברים או פיחתה או הותירה, מה יהיה משפט הנער מנזירות יצטרך הנער לשמור אחר שיולד, ומעשהו מה תעשה אמו קודם לכן כל הימים שתהיה הרה ממנו, ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה לחלוק כבוד כו' תשמר על חומץ יין ושכר ומשרת ענבים כו' וכל אשר צויתיך תשמור מה שאמר לה ומורה לא יעלה על ראשו

ויובן בהקדם מה שביארתי במ"א על הרמב"ם שכתב בפ"א מה' תמורה כל הממיר לוקה כו' מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שאין בה מעשה אין לוקים עליו כו' ומימר כו' ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימירנו כו' מפני שיש בה עשה ושני לאוין, ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אעפ"י שהם מוזהרים שלא ימירו כו' וביארתי במ"א על מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם מתמורה (ד' ג) דאמר לו לא תיתני מימר משום דבדיבורו קא עביד מעשה עיי"ש, וכן אמרינן בתמורה (דף ה') שהמקדים תרומה לבכורים לוקה משום דבדיבורו קא עביד מעשה, וכן כתב הרמב"ם (פ"א מה' איסורי מזבח ה' ד') בהמקדיש בעלי מומין לגבי מזבח שלוקה, וכתבו דהטעם משום דבדיבורו קא עביד מעשה, וא"כ אמאי לא כתב בתמורה הטעם משום דבדיבורו קא עביד מעשה עיין בש"א (ס' ע"ח), וביארתי שם שהרמב"ם סובר דלא אמרינן דבדיבור קא עביד מעשה, אלא היכא דהדיבור בעצמו עושה המעשה, אבל אם הדיבור בעצמו אינו עושה פעולת המעשה אעפ"י שע"י דיבורו נתהווה המעשה אעפ"כ לא מקרי מעשה ומבואר במ"א בארוכה

והנה בתמורה אמרינן דאף השוגג ג"כ נתפס בתמורה וכמו שפסק הרמב"ם בפ"א מה' תמורה שאפילו בטעות ג"כ נתפס ולוקה, רק אם היה סבור שמותר להמיר אינו לוקה, אבל אם טעה בתמורה גופא הוי תמורה ולוקה (ומבואר במ"א בארוכה ע"ז) ובהקדיש בעל מום כתב הרמב"ם (רפ"א מה' איסורי מזבח) בהיפוך שאם בטעות אינו קדוש, ואם דומה שמותר אינו לוקה, ] [והטעם נ"ל שהכלל שאם הוא בטעות בעצם הדבר לא הוי מעשה כלל ולא חל כלל, משא"כ אומר מותר שלא הוי טעות בעצם המעשה אלא שגגה, וע"כ לענין המקדיש בעלי מומין אם הוא אומר מותר אינו לוקה דלא הוי טעות אלא שגגה, וע"כ אינו לוקה אבל לא שיתבטל גוף המעשה, דגוף המעשה לא נתבטל אלא אם הוא בטעות, וכמו דאמרינן במנחות (דף מ"ט) לענין עקירה בטעות לא שמי' עקירה, ופיגול לא הוי בשוגג רק באומר מותר עיי"ש, והטעם משום דעקירה בטעות אם קסבור על חטאת שהוא שלמים לא שמיה עקירה ולא הוי פיגול, משום דבטעות אינו כלום, רק באומר מותר הוי שגגה ולא טעות, ובתמורה לוקה אפילו בטעות כל שאינו שוגג בגוף הלאו, וע"כ אם רצה לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים לקי, כיון דאפי' בטעות נתפס ג"כ משא"כ אם שגג בלאו, אבל במקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, אם הקדש בטעות אינו כלום, וע"כ לא קדוש משא"כ באומר מותר לא נתבטל גוף המעשה רק שאינו לוקה]

וע"כ כיון שקדוש בתמורה אפי' בטעות אפי' בטועה בעיקר הדבר כמו שהארכתי בספרי נ"י (סי' א' ) עיי"ש ע"כ ס"ל להרמב"ם דאינו קדיש מחמת דיבורו כיון ששוגג בדיבורו, ועוד דא"כ איך יהיה לאו הניתק לעשה כיון שמיד שעשה העבירה הוא בעצמו עשה פעולת המעשה בתמורה אלא ודאי דזה לא נעשה עפ"י דיבורו, אלא שהתורה אמרה שאם המר ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קודש, וע"כ כיון שעפ"י הדיבור לא נגמר פעולת המעשה, רק עפ"י דין תורה ע"כ לא הוי דיבור כמעשה, (וכמו שביארתי במ"א לענין פיגול דלא הוי כמעשה אע"ג שהרא"ש כתב בסנהדרין וד' ל"ג) דהוי כמזיק ממש משים דע"י דיבורו נעשה מעשה אפ"ה אמרינן בזבחים (דף כ"ט) דהמחשב בקדשים לוקה דלא הוי מעשה, אלא ודאי כיון דהדיבור בעצמו לא עשה המעשה דהא לא נתקיים דיבורו שרצה על חטאת להיות שלמים, ולא נתקיים דיבורו וכן במחשבה שלא לשמה, דאמרינן בריש זבחים (דף ב') דאעפ"י שלא עלתה לבעלים לשום חובה, אעפ"כ אסיר לשנוי בה, וע"כ כיון שהדיבור בעצמו לא גמר פעולת המעשה רק ע"י דין תורה, ע"כ לא הוי הדיבור בעצמו עושה פעולת המעשה, אלא הוא רק כמו גרמא, וע"כ כיין שהוא רק גרמא, ע"כ לא הוי מעשה, וכמו שהארכתי שם מהירושלמי (פ"ח דכלאים) עיי"ש], וכמו