אבי הנחל קיט

חגיגה עמו בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועד ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה, וכמו שביארתי במ"א מה שכתב הלח"מ דאפי' אי אמרינן דחגיגה דאורייתא אעפ"כ חגיגת ארבעה עשר לאו חובה היא. וא"כ הי' צריכין להביא עמו חגיגה ואם לא הי' מזין וטובלים לא היו יכולים להביא עמו חגיגה, ואעפ"י שלדעת הרמב"ם אפי' הזה בע"פ נמי לא מהני לענין ק"פ זהו דווקא לענין ק"פ, אבל לענין חגיגה לא גרע מכל הקרבנות דערל וטמא משלחין קרבנותיהן, וכ"ת הא אינו בא אלא לאכילה, זה אינו דהא בלילה יכולים לאכול מהחגיגה, דהא הזו וטבלו והעריב שמשן, וביום לא איכפת לן לענין חגיגה ולענין ק"פ אע"ג דק"פ אין יכולים להביא אם הזה ביום י"ד לדעת הרמב"ם, אעפ"כ הא פסח בא בטומאה, דכיון דהוי כולהו ציבור טמאין יכול לבוא אפי' בטומאה, והא דהזו וטבלו הוא מחמת החגיגה ועיין צל"ח בפסחים (דף סט) שנסתפק ג"כ בזה שחגיגה יכולים להביא בציבור בטומאה אם חל יום ז' שלהן בע"פ, עיין שם שתירץ מה שכתב רש"י בד"ה שבא כו' שבא בחול וטהרה, דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחי שבת ודקדק התוי"ט מ"ט לא מסיים נמי אטומאה, וע"כ כתב דזימנין בא חגיג' בטומאה כגון אם חל שביעי שלהן בע"פ ודו"ק]

ומעתה נחזור לבאר המדרש שאמר דוד יהי לבי תמים בחוקך חוקת פסח וחוקת פרה אדומה, ואיני יודע איזהו חוקה גדולה כו' משל לב' מטרונות דומות שהי' מהלכות שתיהם כאחת נראות שוות מי גדולה מזו אותה שחבירתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחרי' כך בפסח נאמר בו חוקה כו' שאוכלי פסח צריכין לה כו', והוא עפ"י מה שביארתי לעיל דהרמב"ם ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ כמו שביארתי לעיל, ומה שכתב (הרמב"ם פ"ו ה' א) דהנוגע בנבילה ובשרץ וכיוצא בהם ביום י"ד ה"ז טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול הוא רק מדרבנן דילמא פשע, והכי משמע בכ"מ שם שלא העתיק אלא הסוגי' דגמ' דפסחים (דף צ) דמשני דילמא פשע ולא שס"ל שאין שוחטין וזורקין וכמו שהוכחתי דאל"כ הי' הדין דטומאת שרץ נמי נדחה בציבור [והא שמדחה הגמ' דלרב מדאורייתא נמי לא חזי יבואר בק"א]

ויתבאר יותר עפ"י הירושלמי דפסחים (פ"ז ה' ו) ההן מחצה על מחצה מה את עבד לי' ר' בא בשם ר' מטמאין א' מהם בשרץ, שמואל אמר משלחין אותו לדרך רחוקה כו' דרב כר"א כמה דאמר ר' אלעזר הי' הציבור מגעי נבילות מגעי שרצים עושים בטומאה, שאין שם מים לטבול אבל אם יש שם מים לטבול אין עושין בטומאה עכ"ל הירושלמי, וכתב הק"ע דרב כר"א אע"ג דשוחטין וזורקין על טמא שרץ שאני הכא דמיירי כשאין שם מים לטבול ואף הוא עושה בטומאה, אבל כשיש שם מים לטבול מודה לשמואל דמשלחין א' בדרך רחוקה דלא מהני טומאת שרץ שהרי יכול ליטבל ולטהר לאכילה עכ"ל, וטעה בזה הרבה, דרב דס"ל דמטמאין א', מהם בשרץ בודאי דס"ל דאין שוחטין וזורקין על, טמא שרץ, וכמו דאמרינן בהדי' בפסחים (דף פ) ועולא אמר משלחין א' מהם לדרך רחוקה, ופריך ויטמא בשרץ, ומשני קא סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אלמא דרב דס"ל מטמאין א' מהם בשרץ ס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ והכי אמרינן בהדי' בפסחים (דף צ) ולרב מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו ביה, אלמה אמר רב מטמאין א' מהם בשרץ, אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי, אלמא דרב ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ

וע"ז אומר הירושלמי אתי דרב כר"א כמה דאמר ר' אלעזר הי' הציבור מגעי נבילות ומגעי שרצים עושים בטומאה, וא"כ כיון דציבור עבדי בטומאה, א"כ מסתמא היחיד לא עביד, וא"כ בודאי דאין שוחטין זורקין על טמא שרץ, דאלו"ה לא הוי עבדי ציבור בטומאה, והא דקאמר בירושלמי שאין שם מים לטבול, אבל אם יש שם מים לטבול אין עושין בטומאה, היינו משום דס"ל דטומאה דחוי' היא בציבור, וע"כ דווקא אם אין שם מים לטבול, אבל אם יש שם מים לטבול צריך שיטבלו משום דטומאה דחוי' היא בציבור וא"כ מוטב לעשות בטהרה, ואע"ג דאף לאחר שיטבול יהי' מחוסר הערב שמש הא בזה כ"ע מודו דשוחטין וזורקין על טבול יום, כמו דאיתא בפסחים (דף צ), וכ"ת כיון דמיירי שאין שם מים לטבול, א"כ אפי' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ לא יוכל היחיד לעשות הפסח דהא לא יהי' ראוי לערב, וא"כ מאי שייך לפלוגתא דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, זה אינו דניחא שפיר עפ"י מה שביארתי לעיל דעיקר דיחוי הטומאה הוא בשעת זריקה, אבל אם נטמא לאחר זריקה לא אמרינן דטומאה דחוי' הוא בציבור וכמו שהבאתי לעיל מהא דפסחים (דף עט) ומהרמב"ם שכתב בפ"ז מה' ק"פ בד"א שהפסח יאכל בטומאה כשנטמאו הציבור קודם זריקת הדם אבל אם נטמא לאחר זריקת הדם לא יאכל, וע"כ אפי' אין שם מים לטבול אפ"ה אי הוה סבר ר"א ששוחטין וזורקין על טמא שרץ, לא הוי ציבור עבדי בטומאה דבשעת זריקה לא נדחה הטומאה, דהא שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ומה דצריכה לטומאה לדחות הוא לאחר זריקה משום שאין שם מים לטבול, ולאחר זריקה לא מהני דעיקר הדיחוי הוא בשעת זריקה ודו"ק, ומה שכתב הק"ע הוא טעות, ושם בש"ק שלו הקשה דהא רב סובר דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וכל מה שכתב שם הוא טעות וגימגום, דלאחר שטבל לכ"ע שוחטין וזורקין כו' עיי"ש, [וכן נ"ל לפרש הירושלמי דפסחים (פ"ז ה' ה) ר' שמואל א"ר זעירא בעא בא בטומאת הדם האיך עבידא מאחר שאין מתירין לזרוק כמו שבא בטומאה או מאחר שאילו עבר וזרק הורצה כמו שלא בא בטומאה וכתב הק"ע בא בטומאות הדם קרבנות ציבור שנטמא הדם מהו שיהא נאכל הבשר, האיך עבידא מאחר שאין מתירין לו לזרוק כשאר קרבנות ה"נ כמו שבא בטומאה דמי ואינו נאכל, או דילמא כיון דאף בשאר קרבנות אם זרק הורצה הכא כמי כמו שבא בטהרה דמי ונאכל ולכאורה הוא תמוה דממ"כ אם לא נטמא הבשר ואיפשר לאוכלו בטהרה מ"ט לא יאכל הבשר כיון שהבשר אינו טמא, ע"כ נ"ל דקאי על פסח אם נזרק הדם בטומאה דאם ניפא דמאחר שאין מתירין לו לזרוק לכתחילה ביחיד, א"כ הוי כמו שבא בטומאה ונאכל הבשר ג"כ בטומאה אם נטמא אח"כ, או דילמא כיון שאם נזרק הורצה א"כ לא הוי כמו שבא בטומאה, וא"כ אם ניטמא אח"כ לא יאכל, וכמו שביארתי דהעיקר מה שנאכל בטומאה תלוי בזריקה וע"כ כיון דאם נזרק הורצה אפילו ביחיד לא הוי כמו שבא בטומאה בשעת זריקה וע"כ לא יאכלו אח"כ בטומאה אפילו בציבור דהעיקר תלוי בזריקה]

וע"כ כיון שביארתי דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ לא הוי כל הטהרות כגון מקוה גדולה מפסח, דהא שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וא"כ הפסח נכנס תחילה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, ולאח"כ טובל ומעריב שמשו, וא"כ הפסח נכנס תחילה, רק בפרה אדומה דטמא מת בשביעי שלו, אין שוחטין עליו את הפסח, רק צריך להזות עליו בי"ג ויעריב שמשו ולמחר יוכל לעשות הפסח, א"כ הפרה נכנסת תחילה, [ואפי' למ"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, עכ"פ הא ודאי דשוחטין וזורקין על טבול יום, וא"כ אם טובל באותו היום יוכל לעשות הפסח, ועושה הפסח ואח"כ יהי' לו הערב שמש, א"כ הערב שמש של הטומאה הוא אח"כ אבל בטומאת מת שאין שוחטין וזורקין עליו בשביעי שלו א"כ מוכרח להזות מקודם, אלמא דיש חומר בטומאת מת יותר, וע"כ צריך להזות עליו קודם עה"פ], ע"ז אומר שהפרה דומה למטרונה שהיא נכנסת תחילה, והשני' מלוה אותה עד ביתה פי' עד שנגמר הטהרה בשלימות, וע"כ הפרה גדולה יותר, וע"כ מקדמין לקרות פ' הפרה קודם פ' החודש בכדי שיהי' הטהרה תחילה וכמו שביארתי

ובזה יתבאר הכתוב (איוב יד) אף על זה פקחת עיניך ואותי תבוא במשפט עמך מי יתן טהור מטמא לא א', והוא עפ"י מה שביארתי על הכתוב שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, שבפרה אדומה הוא ענין ביטול הטומאה עד שאינה במציאות כלל, ולא ככל הביטולים, וע"כ טהור א' מזה על כמה טמאים, ואפי' הטומאה שבפרה עצמו ג"כ נטהר, וכן משפט הוא ג"כ ענין ביטול לגבי הרוב עד שאינה במציאות כלל, דאלו"ה איך דנים בד"מ עפ"י הרוב, הא קיי"לן דבממון לא אזלינן בתר רובא, אלא ודאי דהמיעוט בטל לגבי הרוב כמו שאינו, וכן בפרה אדומה ההמתקה הוא ג"כ ע"י טומאה, וכמו שהמתיק המים המרים ע'י העץ המר, וכן הוא המתקת הדינים עד שאינה במציאות כלל, ע"ז אמר אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך מי יתן טהור מטמא לא א', וכמו שאתה ממתיק ע"י המר את המר, וא"כ ענין הביטול דאתהפיך מרירא למיתקא, ה"נ בפרה אדומה שנטהר ע"י דבר המטמא, וכן