אבי הנחל קיח

לא מתחייב כרת הא לרש"י אסי' עשה את השני לא נפטר מהכרת הראשון. ואח"כ מצאתי ברמב"ם פ"ה ה' ב' במה שהשיב ר' אברהם בנו של הרמב"ם, ומצאתי שם כמו שפירשתי עיי"ש, ועיין בספרי כ"י (ס' ד) ובספרי ע"י (ס' יט)]

והנה אמרינן בירושלמי (פ"ז דפסחים) בני חבורה שנטמא א' מהם ואינו ידוע איזהו הוא צריכין לעשות פסח שני, ציבור שנטמא א' מהם ואינו ידוע איזהו הוא ר' זעירא אמר יעשו בטומאה תני ר' הושעי' יעשו כספיקן לא מסתברא דלא כהדא דתני ר' הושעי' שלא לענוש ליחיד כרת, וכבר ביארתי בספר נ"י (ס' ו) דלכאורה לר' הושעי' שאומר דספק רה"י עשו אותו כודאי, א"כ אמאי א"ר הושעי' יעשו כספיקן ולא כודאן, וביארתי שם דאימתי עשו אותו כודאי, היינו אם הספק אינו ספק הסותר, אבל אם הספק הוא ספק הסותר בזה לא עשו אותו כודאי, וכמו שכתבו התוס' בהדי' בנזיר (דף נ"ז), וע"כ גבי ציבור שנטמא א' מהם ואינו ידוע איזהו דאנן ידעינן בודאי שלא נטמא אלא א', א"כ הוי ס' הסותר דליכא למימר שכולם נטמאו כיון דידעינן שלא נטמא אלא א', ע"כ בזה מודה ר' הושעי' שיעשו כספיקן דבזה לא גמרינן מסוטה שעשו כודאי, וע"כ אומר ר' הושעי' שיעשו כספיקן, והנה הק"ע פירש לא מסתברא דלא כהדא דתני ר' הושעי' שלא לענוש ליחיד כרת שאם יעבדו בטומאה דהיינו שהטמאים היחידים יעשו מהם בטומאה, יהי' היחידים אלו חייבין כרת כאוכל קדשים בחוץ עכ"ל, ולי נראה ששגה בפירושו, והפירוש של הירושלמי הוא דר' הושעי' מודה שיעשו כספיקן, וכמו שר' יוחנן סובר בציבור שנטמא בספק רה"י שיעשו כספיקן משום דר' יוחנן סובר דספק טומאה ברה"י לא עשו אותה כודאי, וע"כ סובר דיעשו כספיקן דדילמא הם טהורים, וע"כ לא יעשו בטומאה ודאית, וע"כ אעפ"י דפליג ר' הושעי' בסתם ספק ברה"י דעשו אותו כודאי, אבל מ"מ בספק הסותר מודה לר' יוחנן דיעשו כספיקן. וע"ז אומר הירושלמי לא מסתברא כהדא דתני ר' הושעי' (והא דקאמר לא מסתברא דלא הוא ט"ס) שלא לענוש ליחיד כרת פי' שבזה אין פעולה שיעשו כספיקן דבשלמא ציבור שנטמא בספק סובר ר' יוחנן לטעמי' דס' טומאה ברה"י לא הוי רק כספק, ובזה מודו כ"ע דלא הוי רק כספק משום דהוי כס' הסותר, אך מהו הפעולה שיעשו כספיקן, שלא לענוש ליחיד כרת שהיחיד שבהם מי שהוא הטמא יתחייב כרת דלעולם כולהו טהורים וא' מהם טמא, אלא דלא ידעינן איזהו, וא"כ כיון שהם טהורים לא הוי ציבור טמאים א"כ יענש היחיד כרת שהיחיד שהוא באמת נטמא יעשה בטומאה, ויתחייב כרת משום שאין עמו ציבור שיהא פסח הבא בטומאה, וע"ז אומר שלא מסתברא כהדא דר' הושעי' ודו"ק

והנה בספרי נחלת יהושע (ס' ו') הארכתי בזה הרבה דאמאי א' ר' יוחנן לטעמי' דס"ל דספק רה"י עשו אותו כספק דמשלחין אותו לדרך רחוקה, והטעם כיון דספק הוא דילמא טהור הוא, הא מ"מ אסור לו ליכנוס בעזרה וכן לאכול הק"פ, דהא לר' יוחנן בודאי דס' דאורייתא הוא, דהא ילפינן מסוטה, אלא דס"ל דרק לחומרא עשו אותה כודאי ועיין תוס' יבמות (דף יא) אבל מ"מ הוי ס', וא"כ אמאי צריך לשלחו לדרך רחוקה והוכחתי מזה בספרי נ"י שם דמ"מ כיון דספק הוא ע"כ צריך לתקנתא דישלחו אותו לדרך רחוקה, והשגתי על הפמ"ג שכתב דס' טריפה פטור מכיסוי, משום דכיון דבעינן בכיסוי הדם שחיטה ראוי' לאכילה א"כ מ"מ אינו ראוי לאכילה אף שהוא מחמת ספק, עיי"ש בספרי שהוכחתי דהא מוכח כיון שהוא ספק צריך לתקנתא דישלחו אותו לדרך רחוקה אע"ג דכ"ע מודו דבעינן גברא דחזי לאכילה כמו דאיתא בפסחים (דף ע"ח)

אך לדעת הרמב"ם איפשר ליישב באופן אחר הפלוגתא של הירושלמי, והיינו דמיירי בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בעה"פ, וא"כ נמצא דיכול להזות ולטבול, ולאחר שיעריב שמשו, יהא מותר לאכול הפסח, אך דבטמא מת שחל שביעי שלו בעה"פ כתב הרמב"ם דאין שוחטין עליו את הפסח, וכתב שם בפ"ו מה' ק"פ דזהו דווקא בשנטמא בטומאת המת שהנזיר מגלח עליהן, אבל אם הי' טמא בשאר טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיעריב שמשו אוכל פסחו, וא"כ אין החומרא הזה שלא לשחוט עליו רק בטמא מת שהנזיר מגלח עליו והשתא א"ש הפלוגתא של הירושלמי (שם) נזיר שנטמא בספק רה"י ר' הושעי' רבה אמר הנזיר מגלח (פי' שעשו אותו כודאי) דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עלי' חייבין על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין על ביאת מקדש כו' יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח (פי' וחל שביעי שלו להיות בעה"פ) ר' הושעי' רבה אמר ידחה לפסח שני פי' משום דס"ל דה"ל כודאי והנזיר מגלח עליו וכמו שכתב הרמב"ם שכל שהנזיר מגלח עליו נדחה לפסח שני אע"ג דיכול להזות ולטבול וכשיעריב שמשו יטהר, אעפ"כ מפני חומר של טומאת מת אין שוחטין עליו, וע"כ אומר שנדחה לפסח שני אבל ר' יוחנן סובר דלא הוה רק כספק ואין הנזיר מגלח וא"כ כיון שאין הנזיר מגלח יכול להזות ולטבול ולאחר שיעריב שמשו יאכל בפסח, אך מפני שהוא ספק דילמא נטמא ע"כ אין לו לשחוט פסחו, אעפ"י שהוא ראוי לאכול לערב, וע"כ משלחין אותו לדרך רחוקה, והשתא לא קשה דהא מ"מ אסור לאכול הפסח דכיון דמיירי בשביעי שלו הרי יהי' ראוי לערב, ומזה מוכיח הרמב"ם שיש חילוק בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' לטומאה שאין הנזיר מגלח עלי', דאי הוי טמא מת בשביעי שלו כמו טמא שרץ ששוחטין עלי' את הפסח, וא"כ הפלוגתא דר' הושעי' ור' יוחנן הוא בטמא מת קודם שביעי א"כ אמאי סובר ר' יוחנן דמשלחין אותו לדרך רחוקה כיון דאפי' לדידי' הוי ספק דאורייתא, ואסור לו לאכול לערב, אלא ודאי כמו שביארתי דמיירי בחל שביעי שלו להיות בעה"פ, ומזה מוכח דינו של הרמב"ם ודו"ק

ומה שהקשו האחרונים על הרמב"ם מהא דאמרינן ביבמות (דף ע"ב) אמר ר' יוחנן משום ר' בנאה ערל ישראל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהם ערלים שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון בעשרה לא מהיל משום חולשא דאורחא הזי' אימת עביד להו לאו כשהם ערלים והשתא לדעת הרמב"ם א"כ למאי צריך לומר דבעשרה לא מהיל משום חולשא דאורחא, דאפילו הי' נמולים בעשרה והי' מזין עליהם הזאה ראשונה בעשרה והזאה שני' הוא לאחר ד' ימים, וא"כ נמצא שהי' חל שביעי שלהם להיות בעה"פ, וא"כ לדעת הרמב"ם לא הי' יכולים לעשות הפסח, וא"כ בלאו"ה מוכח שקבלו הזאה כשהם ערלים, ולי נראה דלא קשה מידי, דהא אמרינן שם בגמ' מתקיף לה מר זוטרא ודילמא פסח הבא בטומאה הוי, ופירש"י שרוב ציבור טמאי מת הי' שנטמאו באבותיהם שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו הם בניהם כמו דכתיב ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע וע"ז משני תני' בהדי' מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה, והיינו שרצו לעשות בטהרה ואיפשר דס"ל דטומאה דחוי' היא בציבור, וא"כ אם הי' רוצים הי' יכולים ליכנוס בעזרה ולעשות בטומאה, א"כ ודאי לית בהו החומר של טומאת מת דאע"ג דטמא שרץ משלח קרבנותיו, אעפ"כ מפני החומרא של טומאת מת אין שוחטין עליו ביום השביעי, עד שיטהר מקודם, וה"מ שאם הי' רוצה לא הי' יכול לעשות בטומאה, אבל כשעלו ישראל מן הירדן והי' כל הציבור טמאי מתים והי' יכולים לעשות בטומאה דהרמב"ם ס"ל דאע"ג דמשני מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה, אעפ"כ הי' רוב ציבור טמאי מתים כמו דמתקיף לה מר זוטרא, רק משום דטומאה דחוי' היא בציבור כמו שפסק הרמב"ם פ"ז מהלכות ביאת מקדש, ואם הי' אומרים להם שאינם יכולים להזות ולעשות בטהרה הי' עושין בטומאה, א"כ בודאי דמועיל להם הזאה לעשות בטהרה, דהא אפי' בטמא מת שאין הנזיר מגלח ואין חייבין על ביאת מקדש כתב ג"כ הרמב"ם דמזה וטובל וכשמעריב שמשו יאכל בפסח, וא"כ ה"נ כיון דטומאה דחוי' היא בציבור כן נראה לי ליישב דעת הרמב"ם. [ועוד איפשר לומר דלכאורה צריך להבין דלמ"ד טומאה הותרה בציבור א"כ למאי הזו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה וכן אמרינן בפסחים (דף סט) טומאה דאי כולה ציבור טמאין נינהו לא מזין עליי' אלא עבדי בטומאה ע"כ נראה לי דהא דאמרינן שם מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה לא מחמת הפסח הוא אלא כדי שיוכלו להביא קרבן חגיגה, וכמו דאמרינן בפסחים (דף כט) אימתי מביא