אבי הנחל קיז

נאכל בטומאה שמתחילתו לא בא אלא לאכילה כו' ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחות להם הטומאה ולכל כיוצא בהם מטמאי מגעי טומאות, והקשה הלח"מ דאמאי גבי אכילה אמרינן דאינו נאכל אלא לטמא וה"ה לטמא שרץ, וגבי דחי' הטומאה אמרינן דאינו אלא למת בלבד, ולפי מה שביארתי לא קשה מידי דכיון דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, ע"כ אין טומאה דחוי' לגבייהו דהא איפשר לשחוט ולזרוק על טמא שרץ, אבל אם נגעו בטומאת מגע בלילה כיון דהותרה טומאת המת בציבור הרי הותרה למגעי שרץ ולמגעי נבילה דהא הם צריכים לאכול הפסח, וע"כ נדחה טומאה לגבייהו נמי, משא"כ לענין דחי' הטומאה לא נדחה הטומאה לגביי', ולפי"ז נראה לי דאם הי' תחי' רוב ציבור טמאי שרץ לא אשתרו אכילת הפסח לגבייהו דעיקר מה שטומאה דחוי' הא בציבור הוא בשעת זריקה, וכמו דאמרינן בפסחים (ד' עט) שחטו בטהרה ואח"כ נטמאו הבעלים יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה כו' וכן פסק הרמב"ם (פ"ז מה' ק"פ ה' ח) בד"א שהפסח יאכל בטומאה כשנטמאו הציבור קודם זריקת הדם, אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם לא יאכל, וא"כ אם נטמאו הבעלים בשרץ קודם זריקה ולא הי' להם מים לטבול לא יאכלו הפסח בלילה, דכיון דשוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ בשעת זריקה לא נדחה הטומאה לגביי', וא"כ ה"ל כמו שנטמאו לאחר זריקה, כיון דלא נדחה בשעת זריקה, [ועיין בירושלמי יומא (פ"י) א"ר זעירא שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שנטמאו מהו שישרפו כמצותן מה צריכא לי' כשנטמאו לפני זריקה, אבל אם נטמאו לאחר זריקה קורא אני עלי' במועדו אפי' בשבת, במועדו ואפי' בטומאה, ועיין בק"ע ולי נראה שהגירסא צ"ל מה צריכא לי' שנטמאו לאחר זריקה אבל אם נטמאו לפני זריקה קורא אני עלי' במועדו אפי' בשבת, במועדו ואפי' בטומאה, משום שעיקר ההיתר בציבור הוא לפני זריקה, וא"כ אם כנטמאו לפני זריקה ליכא למבעי בקורא. אני במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה]. וא"כ שעיקר ההיתר הוא בשעת זריקה וע"כ אם נטמאו לפני זריקה לא נדחה לגבייהו דהא שוחטין וזרקין על טמא שרץ, אבל אם רוב הציבור טמאי מת הותרה אפי' טמאי שרץ שהותר טומאת מגע לגבייהו, ועדיין יש להאריך בזה, ובמ"א יתבאר

והנה השעה"מ הביא ראי' לדעת הרמב"ם דטמא מת אין שוחטין בשביעי שלו מהירושלמי (פ"ו דפסחים) מדמוקי רב הושעי' תיפתר שחל יום השביעי שלו להיות בשלשה עשר שחל להיות בשבת שאילו חול הי' מזה עליו ולמחר הוא בא ושוחט את פסחו, והוא נכנס ואוכלו לערב, אלמא דלא מצי מיירי שחל י"ד שלו להיות בשבת דאז לא הי' שוחטין עליו אף אם הי' מזה ובאמת אין דברי הירושלמי שייך לזה כלל, שהירושלמי אומר תמן תנינן אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי ר' עקיבא ר' אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ, א"ר יוחנן לא אמרה ר' אליעזר אצא לפוטרו מן הכרת, [אבל מ"מ חייב לעשות הפסח] א"ר אלעזר מתניתא אמרה כן השיב ר"ע הזיי' תוכיח שהיא מצוה ומצוה להזות תיפתר שחל יום השביעי שלו להיות בארבעה עשר שחל להיות בשבת שאילו חול הי' מזה עלי' ואח"כ בא ושוחט את פסחו והוא נכנס ואכלו בערב מכיון שהוא שבת אינו מזה עלי' נמצא מתעכב מן המצות (פי' והשתא אי אמרת דאם הי' מאיסקופת העזרה ולחוץ פוטרו ר"א לגמרי מלעשות הפסח, וא"כ מהו הפעולה בהזאה הא מ"מ יהא אסור לו לכנוס בעזרה מחמת שהוא מחוסר הערב שמש, וא"כ ה"ל לר"א בדרך רחוקה ופטור מלעשות הפסח) והירושלמי ס"ל דדרך רחוקה לטמא ג"כ, והש"ס דילן ס"ל דדרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא כמו דאמרינן בפסחים (דף צ"ג) ובפסחים (דף צ"ד), ולפי"ז ליכא למימר גבי טמא דרך רחוקה, אבל הירושלמי ס"ל דדרך רחוקה לטמא ג"כ וא"כ תיפוק לי' דאפי' אם יזה עציו לא יעשה הפסח משום דה"ל בדרך רחוקה לר"א, א"כ מאי מקשה ר"ע לר"א, וא"כ מוכח מזה דלא אמר ר"א דאיסקופת העזרה ולחוץ הוי דרך רחוקה רק לפוטרו מהכרת, וע"ז אומר רב הושעי' דתיפתר שחל יום השביעי שלו להיות בשלשה עשר שחל להיות בשבת, וא"כ אם יזה בשבת יהי' לו הערב שמש ולמחר יכול לעשות הפסח, וזהו רק לתרץ אליבא דר"א שסובר דמאיסקופת העזרה ולחוץ, אבל לדידן דקייל"ן דדרך רחוקה הוי ט"ו מילין. ועוד דדרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא, והראי' דהא ביארתי דהרמב"ם סובר דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, א"כ מנין להרמב"ם לחלק בין טמא שרץ לטמא מת שחל יום שביעי שלו להיות בערב הפסח, ע"כ נראה לי שיש סמך קצת להרמב"ם מהירושלמי שהבאתי בספרי נ"י (ס' ו) ירושלמי (פ"ח דפסחים) נזיר שנטמא בספק רה"י (ואינו בפסח לא גרסינן) ר' הושעי' רבה אמר הנזיר מגלח ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח דתנן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח חייבין עליו' על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין על ביאת מקדש כו' יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ר' הושעי' רבה אמר ידחה לפסח שני, ר' יוחנן אמר משלחין אותו לדרך רחוקה כו' ציבור שנטמא בספק רה"י ר' יוחנן אמר יעשו כספיקן, ר' הושעי' רבה אמר יעשו בטומאה, וכבר ביארתי בספרי ע"י ונ"י דפליגי אם ספק רה"י עשו אותו כודאי ממש להיות הנזיר מגלח, וחייבין על ביאת מקדש. דר' יוחנן סבר דלא עשו אותו רק כספק, וע"כ אין הנזיר מגלח וכן ביחיד משלחין אותו לדרך רחוקה דילמא הוא טהור, וכן ציבור יעשו כספיקן ולא כטומאה ודאית דדילמא הם טהורים, ור' הושעי' רבה ס"ל דעשו אותו כודאי ממש, וע"כ אין צריך לשלחו לדרך רחוקה. והנזיר מגלח ומביא קרבן וצבור שנטמא בספק רה"י יעשו כודאן כיון דאפי' ספק הוי נמי כודאי, ועיין תוס' יבמות (דף יא) [ובזה יתיישב מה שהקשה הק"ע על הרמב"ם שכתב בפ"ג מה' טומאת מת לפיכך אני אומר כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אינה דין תורה, והקשה הק"ע על הרמב"ם שהירושלמי (פ"ז דנזיר ה' ג') א"ר יוחנן סככות ופרעות תורה הם אצל תרומה ואין הנזיר מגלח, ר' ירמי' בעי אם לשרוף ספק דדבריהם שורפין ואם ללקות תני ר' צדיי' קומי ר' ירמ' כו' כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עלי' חייבין עלי' על ביאת המקדש כו', אלמא דר' יוחנן קאמר דסככות ופרעות תורה הם כו' עיי"ש, אבל לפי מה שביארתי ניחא ד"ר יוחנן לטעמי' דספק רה"י הוא בתורת ספק ואין הנזיר מגלח עלי', ע"כ סובר דסככות הוי מן התורה בתורת ספק, וכמו ספק רה"י וע"כ אין הנזיר מגלח, אבל לפי מאי דקייל"ן כר' הושעי' דספק רה"י הוא בתורת ודאי וא"כ אם הי' בתורת ספק רה"י הי' ודאי, וכיון דליכא ספק מן התורה א"כ הוי ודאי רק דרבנן, וכמו דס"ל להרמב"ם דכל ספק מותר מדאורייתא רק מדרבנן הוא דאסור ודו"ק] [ועיין בק"ע שכתב משלחין לדרך רחוקה דה"ל כספק טומאה, וכיון שהוא בדרך רחוקה אינו עובר כלל על שאינו עושה הפסח, וגם אי לאו דה"ל בדרך רחוקה לא הוה מקריב גם בשני, והדברים הללו תמוהים שכתב דאי לאו דה"ל בדרך רחוקה לא הוי עביד בשני, דהא אפי' במזיד אמרינן בפסחים (דף צ"ב) דאפי' מזיד עושה פסח שני, וגם מה שכתב בנזיר שם וא"ת אף אם אינו בדרך רחוקה למה לא יעשה פסח שני, הא אנוס הוא שאסור לכנוס לעזרה, ועוד לא יהא אלא מזיד עושה פסח שני, מיהו למ"ד אין השני תקנתא דראשון ניחא הך קושי' בתרא, ושם הרגיש טעותו דאפי' מזיד עושה פסח שני, אך מה שכתב דלע"ד אין השני תקנתא דראשון אם הזיד בראשון איכו עושה פסח שני, וגם זה טעות דמה דפליגי בפסחים (דף כ"ג) הוא דלרבי דאמר דפסח שני רגל בפני עצמו הוא, וע"כ אפי' אם נאנס או ששגג בראשון חייב כרת על השני, ולר' נתן אין חייב כרת על השני, רק החיוב כרת הוא על הראשון, ולפירש"י צריך לעשות בשני אך שאין מתקן הכרת של הראשון, ולר' חנני' בן עקבי' מתקן הכרת של הראשון, אבל לכ"ע צריך לעשות פסח שני אפי' הזיד בראשון ואין זה שייך לפלוגתי' כלל

אך באמת פירשתי בספרי נ"י (ס' ה) דלא כמו שפירש רש"י משום דנראה לו דאפי' לר' נתן נמי מתקן הכרת של הראשון, אך הפלוגתא של ר' מתן הוא שסובר דהכרת של הראשון נגמר מפסח ראשון, ואעפ"י שנאנס או ששגג בשני חייב כרת על הראשון, וע"ז אמרינן שם ור' נתן סובר וחדל לעשות הפסח ונכרתה דהאי כי לשון דהא הוא וה"ק רחמנא דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו הראשון פי' דעיקר גמר הכרת הוא מראשון, ולר' חנני' בן עקביא לא נגמר הכרת של הראשון אלא עם השני וע"כ אפי' הזיד בראשון ונאנס בשני פטור מכרת, והאי כי קרבן ה' לא הקריב במועדו קאי על השני והכרת של הראשון לא נגמר על השני, וע"כ אם שגג או נאנס בשני פטור, וע"כ אמרינן הזיד בראשון ושגג בשני לר' ולר' נתן מחייבי ולר' חנני' בן עקבי' פטור, ולפירש"י למאי צ"ל דשגג או נאנס בשני