אבי הנחל קטז

ופרשת מה דאמרינן שם ואף ר"ג הי' בא בספינה עמד עלי' נחשול לטובעו אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשביל ר"א כו' גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקת בישראל, ואיפשר לומר שמה שחששו בכאן שנחלק ר"א עליהם יותר מכל מחלוקת התנאים שמצינו בש"ס, ואיפשר לומר משום דאם נפסוק כדברי ר"א דבעינן דווקא הרוב מטעם א' א"כ לא נמצא רוב בשום פעם, וירבו מחלוקת בישראל, ע"כ הוכרחו לקבוע הלכה כרבים אעפ"י שאינו מטעם א', וע"כ נצחו את ר"א וברכוהו בכדי שלא ירבה מחלוקת בישראל

ובזה איפשר לומר דע"כ אמרינן בנידה (דף ז) כל ימיו של ר"א הי' עושין כר' יהושע לאחר פטירתו של ר"א החזיר ר' יהושע את הדבר ליושנו כר' אליעזר בחיי' מ"ט לא משום דר"א שמותי' הוא וסבר אי עבדינן כוותי' בחדא עבדינן כותי' באחרנייתא, ומשום כבודו דר"א לא מצינן מחינן בהו, ולכאורה למה חששו שאם יקבעו הלכה כר"א בחדא יעבדו כוותי' באחרנייתא, אך לפי מה שביארתי הוא משום שאם יעשו כוותי' בחדא יהיו סבורים דמסתמא הלכה כר' אליעזר דבעינן הרוב דווקא מטעם א', וכל שאינו מטעם א' לא הוי רוב, וע"כ יעשו כוותי' באחרנייתא וע"כ לא קבעו הלכה כמותו בשום דבר)

וא"כ כיון שביארתי דאעפ"י דבד"מ לא אזלינן בתר רוב' אעפ"כ לענין דיינים דיינינן עפ"י רוב ומשום דהמיעוט אינו נחשב לכלום ומיעוט הדיעות נהפכים להרוב, ואינם במציאות כלל, וע"כ אזלינן בתר רובא אף בד"מ והנה אמרינן בסנהדרין (דף נ"ו) ודינין ב"נ איפקיד והתני' עשר מצות נצטוו במרה כו' אמר ר"נ כו' לא נצרכא אלא לעדה ולעדים ולהתראה, פי' שתחילה הי' דינם בדיין א' ובעד א' ושלא בהתראה, ובמרה נצטוו שלא לדון בדיין א' ואע"ג דפריך עלה א"כ והוסיפו בדינים מיבעי לי' ומשני לא נצרכא כו' אבל אעפ"כ זהו אמת שתחילה לא הי' רק בדיין א', ואח"כ במרה נצטוו להיות שלשה, ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב, אפ"ה דיינינין לי' עפ"י הרוב, משום דמיעוטא כמאן דליתא דמי ואינו במציאות כלל, והמיעוט נהפך להרוב, וע"ז כתיב וישלך אל המים וימתקו המים, שנהפך המר למתוק עד שהמר אינו במציאות כלל, שאם המתיקות הי' ע"י דבר המתוק הוה אמינא שזהו ע"י בטול המר במתוק, אבל ישנו במציאות, וע"כ חוזר וניעור וכמו דאמרינן בבכורות (דף כ"ג) דאם חוזר וניעור אמרינן דכמאן דאיתא דמי, וע"כ אעפ"י דבמגע לא מטמא, מטמא במשא, אבל אם אינו חוזר וניעור אמרינן דכמאן דליתא דמי, וע"כ כיון שנמתק ע"י המר נהפך המר למתוק עד שאינו במציאות כלל ע"כ שם שם לו חוק דהיינו ענין של פרה אדומה דגם שם נטהר ע"י דבר של טומאה, ואתהפיך מרירא למיתקא, ונהפך הטמא להיות טהור ע"י אפר פרה ואף הטומאה שבאפר הפרה נטהר ג"כ ומזה ומזין עליו טהור, [אע"ג דלדעת ר"ע על הטהור טמא, אעפ"כ על הטמא טהור ולדעת רבנן הנוגע טמא, ואעפ"כ המזה ומזין עליו טהור, ועיין בע"י מה שביארתי על המדרש דברים שלא כו' נגלה לר"ע וחביריו] ואח"כ הראה לו ענין המשפט שבמרה נצטוו על שלשה, ואזלינן בתר הרוב אפילו בד"מ, משום דהמיעוט נהפך לרוב ואינו על דרך כל הביטולים המיעוט במרובה, דא"כ לא הוי אזלינן בד"מ אלא משום דהמיעוט כמי שאינו והמיעוט נהפך להרוב עד שהמיעוט אינו במציאות כלל, ודו"ק

ומעתה נבוא להמדרש שהתחלנו ד"א יהי לבי תמים בחוקיך זה חוקת פסח וחוקת פרה אדומה למה ששניהם שקולין בזה נאמר זאת חוקת הפסח כו' משל לשתי מטרונות שוות דומות שהם מהלכות כא' נראות שוות מי גדולה אותה שחבירתה מלוה אותה עד ביתה כו' כך בפסח נאמר חוקה ובפרה נאמר חוקה ומי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ולכאורה מהו דווקא בפרה, והלא בכל הטומאות צריכין טבילה, וא"כ מה זה דווקא בפרה

אך הענין יובן עפ"י מה שכתב הרמב"ם (בפ"א מה' ק"פ ה' ב') טמא מת שחל שביעי שלו להיות בי"ד אעפ"י שטבל והזה עליו והרי הוא ראוי לאכול בקדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן הי' וע"ז שאלו אם ישחט עליהם והם יאכלו לערב ופירש להן שאין שוחטין עליהם בד"א כשנטמא בטומאת המת שהנזיר מגלח עליהם, אבל אם הי' טמא בשאר טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בשביעי שלו לאחר שיטבול ויזה עלי' וכשיעריב שמשו אוכל פסחו עכ"ל, וא"כ לדעת הרמב"ם טמא מת שחל שביעי שלו להיות בע"פ אין שוחטין עליו את הק"פ, ואעפ"י שלערב יהי' ראוי ומפסחים (דף צ) משמע דטמא מת שחל שביעי שלו להיות בע"פ וטמא שרץ שוים עיי"ש וכבר האריכו בזה הכ"מ והלח"מ, והנה הלח"מ תופס סברת הר הר"מבם דס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והוא תמוה, דאי הוה סובר הרמב"ם דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, א"כ אם הי' הציבור טמאי שרץ הי' עושין בטומאה וכמו דאמרינן בזבחים (דף כב) מאי קסברי אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי ציבור בטומאה, וא"כ איך כתב הרמב"ם בפ"ד מה' ביאת מקדש ה' י"ב כיצד דוחה הטומאה הגיע זמנו של אותו הקרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת כו' אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות כו' וטמאי שרץ ונבילה כיוצא בהם לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה, ואעפ"י שנעשה בטומאה, ואם סובר הרמב"ם דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ הי' הציבור עושין בטומאה, דלאו דווקא טומאת מת הותרה אלא כל טומאת מגע, ובזה תירצתי מה שהקשה השעה"מ בה' ביאת מקדש פ"ז וזה לשונו ועוד שמעתי מקשים משם חכמי צפ"ת על מ"ש המפרש בפ"ד מה' קידוש החודש משם רבינו דיתכן זה כגון שהיו מחוסרי כפרה ולא הי' כפרתם ראוי' ליקרב אלא לאחר הפסח מהו דתימא מעברין עד שיגיעו אלים של מחוסרי כפרה ליקרב קמל"ן דלא, דא"כ איך סתם רבינו שם דאין מעברין את השנה כו' אלא יעשו בטומאה, הרי כתב רבינו בפ"א מה' מחו"כ דין א' ד' מחוסרי כפרה הם הזב והזבה והיולדת והמצורע כו' ובפ"ל מה' ק"פ כתב דאין טומאה נידחת בציבור אלא טומאת מת בלבד, ועוד אני מוסיף להקשות על פי' זה דא"כ מאי פריך בגמ' דסנהדרין (דף י"ב) ר"י אומר מעברין אלמא אית לי' לר"י טומאה דחויי' היא בציבור והתני' כו' ומאי קושי' אפי' אית לי' לר"י דטומאה הותרה בציבור היינו טומאת מת, אבל מחוסרי כפרה אין עושין בראשון כלל, ומש"ה קאמר דמעברין כדי שיעשו אלים כו', וכדס"ל לר"ש לפי המסקנא כו' עכ"ל והניח השעה"מ בקושי'

ול"נ דניחא שפיר והוא כמו דאמרינן בזבחים (דף יז) קא סבר רבה מחוסר כיפורים דזב כזב דמי, וכתבו התוס' דמפרש הרב ר' חיים דנ"מ לענין פסח הבא בטומאה דתנן פסחים (דף צ"ה) לא יאכלו ממנו זבין וזבות דלמ"ד מחוסר כיפורים דזב כזב אין שוחטין וזורקין עליו דלא אשתרי בצבור אלא טמא מת, והוא הדין טמא שרץ דאין יוצאין עליו מגופו, והכי מוכח בהדי' פ"ב דכריתות (דף י) וכן הבאתי בספרי נ"י (ד' ה) ראי' מהא דאמרינן בכריתות לדף י) כי תני' ההיא בפסח הבא בטומאה, ומי אכלה והתנן פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות קא סבר טבול יום דזב כזב דמי, אי הכי ביום מ' נמי לא חזי, קא סבר מחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי פי' והוי רק כטומאת מגע, וע"כ הותר בציבור, וא"כ לא קשה על פי' הרמב"ם שסובר דמחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי, וע"כ הוי כטומאת מגע וע"כ הי' העיכוב מפני מחוסרי כפרה, ואעפ"כ הותרה בציבור, ולא קשה מידי, ע"כ נ"ל שהרמב"ם סובר דשוחטין וזורקין על טמא שרץ כמו שהוכחתי דאי לאו הכי הי' דוחה ואיך כתב בפ"ד מה' ביאת מקדש דאינו דוחה, [ודוחק לומר דמיירי בשיש מים לטבול והיא סובר דטומאה דחוי' היא בציבור וע"כ יטבלו, וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ז דפסחים) דרב כר"א כמה דא"ר אלעזר היו הציבור מגעי נבילות מגעי שרצים עושים בטומאה שאין שם מים לטבול אבל אם יש מים לטבול אין עושין בטומאה] ע"כ נראה לי שסובר דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אפי' בשלא טבל מדאורייתא, רק מדרבנן קאמר דאין שוחטין וזורקין עד שיטבול, וכמו דאמרינן בפסחים (דף צ) אבל לאחר שטבל שימשא ממילא ערב'

ובזה יתיישב מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם שפסק בפ"ד מה' ביאת מקדש דלא הותר לטמאי שרץ, ובפ"ז מה' ק"פ ה' ח' כתב פסח שהקריבוהו בטומאה ה"ז