אבי הנחל קיד

ר' אלעזר נס בתוך נס מלמד שהי' המטה כברייתו ובלע אותם כשראה פרעה כן תמה כו' אר"י נס גדול נעשה במטה שאעפ"י שבלע כל אותן המטות שהשליכו שהי' רבים לעשות עהם י' עומרים ולא הועבה ולכאורה מהו הכ"מ אם הועבה או לא הוענה, כיון שזהו בדרך נס שהמטה יבלע את מטותם

אך הענין יובן שיש ב' מיני ביטולים, הא' מה שהחכם הקטן בטל לפני החכם הגדול כשרואה אותו, והביטול הוא מפני שהחכם קטן הוא בערך לגבי חכמת הגדול, והחכם הגדיל מרבה על חכמות הקטן עוד, ומאריך החכמה ומרחיב אותה אבל מ"ט נמצא חכמת הקטן גם בחכמת הגדול, אלא שהביטול הוא בערך שבטל מיעוט לגבי המרובה, ויש עוד ביטול כביטול השקר לגבי אמת ואינו בדרך ביטול המועט לגבי המרובה אלא כפי שאינו במציאות, ולמשל אם יאמר א' שקר כל היום, ואח"כ יבוא איש אמת וברגע א' ידחה כל השקרים שדיבר איש השקר, וניכרין דברי אמת, וזה אינו בדרך ביטול מועט לגבי המרובה אלא אדרבא הרבה שקר נדחה מפני נקודה אחת של אמת, ואינו נמצא בתוך האמת כלל, רק שנדחה מכל וכל והוא כמו בית טלא חושך שנדחה החושך מפני נר א' ומעט אור דוחה הרבה חושך, וא"כ אין זה בדרך ביטול אלא בדרך דיחוי שנדחה השקר מכל וכל והנה פרעה טען שכל מה שעושה משה רבינו הוא הכל בכשפים, וכמו דאיתא במדרש שהבאתי כל רוחו יוציא כסיל זה פרעה שהי' מלעיג על הקב"ה שהי' סבור שנעשה כשפים הם, וכמו דאמרינן במנחות (דף פ"ה) אמרו לי' יוחנא וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפרים, אלא שאמרו שהוא חכם בכשפים יותר מהם, וע"כ אם הי' בולע כשהוא תנין הי' אומרים מנהגו של עולם הוא נחש בולע נחש, והוא כמו הגדול שבולע הקטן והקטן נמצא בתוך הגדול, ע"כ אמר הקב"ה שיחזור להיות מטה ואין דרך מטה לבלוע כמנהגו של עולם, וגם הי' נס שלא הוענה שאם הוענה הי' אומרים שהביטול הוא כמו חכם קטן שבטל לגבי חכם הגדול ע"כ לא הועבה להורות דהביטול הוא כמו שהרבה שקר בטל לגבי אמת דכשפים הוא שקר שמכחישין מפלי' של מעלה ומשה רבינו עשה עפ"י ענין אלקות ונדחה השקר, וכמו דאמרינן בפ"ק דחולין (דף ז) אין עוד מלבדו א"ר חנינא ואפי' כשפים, ההיא איתתא דהוי כו' א"ל שקולי לא מסתייע מילתך אין עוד מלבדו כתיב, וע"כ הראה להם משה שבלע מטה אהרן את מטותם ונדחו כמו שנדחה הרבה שקר מפני אמת א', ע"כ בלע הרבה מטות, ועוד שלא הועבה שנשאר המטה כמו שהי' בתחילה שאם הי' מעובה הי' אומרים שהביטול הוא כמו שבטל חכם קטן לגבי חכם גדול, ע"כ הי' נס שלא הועבה להורות שהביטול הוא כמו שקר לגבי אמת שהרבה שקר נדחה מפני אמת א', והשקר אינו בנמצא בתוך האמת כלל, אלא שנדחה מכל וכל, וע"כ הי' הנס שלא הועבה, ע"ז אומר כל רוחו יוציא כסיל זה פרעה וחכם באחור ישבחנה שהודה שכל דבריהם דברי רוח ואין בהם ממש ונדחה כמו השקר שנדחה לגבי האמת]

ובזה יתבאר המדרש פ' פרה שאל גוי א' את רבן יוחנן בן זכאי אילן עובדיי' דאתון עובדין כו' וא' מכם מטמא מת מזין עליו שנים ושלש טיפין, ואתם אומרים לו טהרת אמר לו לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך כו' א"ל מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליו מים, והיא בורחת, פי' ששאלו דאיך נטהר ע"י שנים ושלש טיפין דבשלמא במקוה ע"י שנכנס כולו לתוכו שיהא כל בשרו במים הוא נטהר, אבל איך נטהר על הזאת שנים ושלש טיפין, ע"ז השיב לו מרוח תזזית שמעשנין עלי' והוא בורח והכא נמי כתיב ואת רוח הטומאה אעבור מן הארץ, והטומאה היא נדחה מפני הטהרה, וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דדמאי) אר"י בן קבסוי כל ימי הייתי קירא הפסוק הזה והזה הטהור על הטמא טהור א' מזה על טמא א' עד שלמדתי מאוצרה של יבנה וחכמים אומרים אפי' כולו כו' וישראל א' מטיל לתוכו דמאי, הדא אמרה שטהור א' מזה על כמה טמאים, פי' שטהור א' מדחה כמה טומאות

אך שעדיין צריך להבין מה דכתיב שם שם לו חוק ומשפט, דבחוק שהוא פרה אדומה כבר ביארתי מה ששייך זה לענין מי מרה שכמו שהמתיק בדבר המר, ואתהפיך מרירא למיתקא בדבר המר, וע"כ הביטול הוא ביטול שאינו חוזר וניעור, וה"נ מטהר את הטמא במי נדה שהנוגע טמא, וא"כ הוא מטהר את הטמא, והיא עצמה נטהרת ג"כ לדברי ר' עקיבא שאומר דעל הטהור טמא ועל הטמא טהור, וכמו שבהמתקת העץ שהשליך נמתק מכל וכל, ואפי' מרירות של העץ ג"כ נתבטל כן הענין של פרה אדומה, וכמו שביארתי בספרי שם שהוא להורות ענין תשובה שלא נשאר חטא אח"ז כלל, משא"כ בג' דברים שאמרה החכמה חטאים תרדף רעה, א"כ הקב"ה מצטער על דמם של רשעים שנשפך כו' וא"כ נשאר רושם החטא מן הכפרה וכן מיתה וכן קרבן דכתיב הוקר רגליך מבית רעך בחטאות ואשמות הכתוב מדבר וע"כ בעינן ריצוי עולה אח"כ, משא"כ בתשובה, ועיין זה בע"י בארוכה, אבל למאי הראה לו שם ענין המשפט

ויובן עפ"י מה שהקשו התוס' בפ' המניח (דף כ"ז) דאמרינן התם דקייל"ן שאין הולכין בממון אחר הרוב, וכתבו התוס' וזה לשונם תימא מ"ש אין הולכין בממון אחר הרוב ליתי בק"ו מד"נ כדאמרינן פ"ק דסנהדרין (דף ג) ור' יאשי' מייתי לי' בק"ו מד"נ ומה ד"נ דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא ד"מ לא כש"כ, ואפי' רובא דליתא קמן כו', וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמו שאינו כו' עכ"ל, והאחרונים האריכו הרבה בביאור דברי התוס' האלו, וכתבו דהאי מיעוט בדיינים חשוב המיעוט כמי שאינו לגמרי, ולא דמי לכל רובא ומיעוטא דהמיעוט ישנו בעולם, אלא דאזלינן בתר הרוב, או שהרוב מבטל המיעוט, אבל בד"מ לא אזלינן בתר רובא אם המיעוט ישנו במציאות, [ועיין בביצה (דף ל"ח) הרי שנתערבו לו קב חיטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלה וחדי כו' עיי"ש] ובקונטריס הספיקות האריך בזה דהמיעוט דיינים כמו שאינו משום דהמיעוט מבטלין דעתן וסברתן מפני הרוב, ואינם יכולים להורות אלא כהרבים ועיי"ש שכתב דבד"נ לעולם אזלינן בתר רובא ובד"מ לא אזלינן בתר רובא, אלא אם המיעוט אינם במציאות כלל

[ועיין בט"ז (ס' תרל"ב ס"ק ב) שכתב שם וזה לשונו ומ"ש ראי' מסנהדרין זה לא פגע ולא נגע דהתם לאו מטעם תערובות אמרינן זיל בתר רובא אלא דהתורה בטלה דעת המיעוט ולא שייך שם שהמיעוט נהפך לרוב כמו שאתה אומר בתערובות שהאיסור נהפך להיתר כו' עיי"ש עכ"ל והוא תמוה דהא הרא"ש כתב (ספ"ז דחולין) וזה לשונו אבל חד בתרי בדבר יבש דאפי' מדרבנן בטיל פי' משום דגזה"כ הוא דכתיב אחרי רבים להטות הילכך חד בתרי בטיל ונהפך האיסור להיות היתר כו' עכ"ל אלמא דילף מהא דאחרי רבים להטות דהמיעוט נהפך להיות כמו הרוב, אלמא דבסנהדרין נמי נהפך המיעוט להיות כרוב והוא כמו שביארתי דהמיעוט מוכרחים לדון כהרוב ודו"ק]

ובתשובה במ"א ביארתי על מה שכתבתי בספרי ע"י (ס' י"ג) להשיג על האחרונים שכתבו דאם ב' דיינים אין אומרים מטעם א' אם הם מצטרפים לרובו, וכתבו דבד"מ שעדות מיוחדת כשר נמי בדיינים אעפ"י שאין אומרים מטעם א', משא"כ במילתא דאיסורא דדמי לד"נ דאין עדות מיוחדת כשר, וע"כ בעינן דווקא שיאמרו מטעם א' והא דאמרינן בחולין (דף ל"ו) באו ונסמוך על דברי ר"ש לר"ש לא מכשיר לר' חייא מכשיר בנתקנח מיהו אשוו להדדי מר לא מכשיר ומר לא מכשיר ה"ל רבי חד ואין דבריו של א' במקום שנים, התם מיירי בדלעת תלושה של תרומה דהוי תרומה מדרבנן, וע"כ כיון שהוא מילתא דרבנן אמרינן דהוי רבים לגבי יחיד אעפ"י דלאו מטעם א' הוא, [ועיי"ש שהשגתי עליו, וחילקתי בין אם ב' הטעמים יכולים להיות אמת, וע"כ בהא דפסחים (דף כ"ג) בהא שנחלקו רבי ור' נתן ור' חנני' בן עקבי'. התם פליגי ר' נתן ור' חנני' בן עקבי' ג"כ ואין הכתוב מתפרש אלא כדברי א' מהם, וע"כ פסק הרמב"ם (בה' ק"פ פ"ב ה' ב) כרבי שכתב כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת כו' ופסק שם כרבי שאמר דפסח שני רגל בפני עצמו הוא, משום דלא הוי רבים לגבי', משא"כ בהא דחולין לדף ל"ו) דאיפשר דשניהם הלכה היא מה שאינה לשחיטה אלא לבסוף, וגם מה דשחיטה מכשרת ולא דם, [וגם מה דאמרינן שחיטה מכפרת נמי איפשר דאינה לשחיטה אלא לבסוף, דסוף שחיטה היא המתרת לאכילה, וכמו שכתבו התוס' שם הטעם דמתרת באכילה, וע"כ כיון שאינם סותרים זו לזו, ע"כ מצרכינן ב' הטעמים]

וכעת נראה לי שמחולקים בזה הרמב"ם והראב"ד, שהרמב"ם סובר כיון דר' נתן ור' חנני' בן עקבי' לא פליגי על רבי מטעם א', ע"כ הלכה כרבי ואמרינן גבי כל א' הלכה כר' מחבירו ואינם מצטרפין להיות רובו, והראב"ד משיג שם ופסק דלא אמרינן פסח שני רגל בפני עצמו הוא, דבזה פליגי עלי' ר' נתן ור' חנני' בן עקבי' ושניהם שוים דאם שגג או נאנס בראשון ולא הקריב אינו