אבי הנחל קיג

כי לזבוח לה' באתי עכ"ל, ולפי מה שפי' הרלב"ג בשם הר"ש שיאמר שבא על ענין עגלה ערופה ע"כ כתיב ויחרדו זקני העיר לקראתו, וכמו דאמרינן בסוטה (דף מה) זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול כו' זקני אותה העיר רוחצים את ידיהם במקום עריפה של עגלה ואומרים ידינו לא שפכה את הדם הזה, וע"כ מכי שמעו שהוא הולך עם עגלת בקר דהיינו למדוד העיר הקרובה להחלל, ע"כ כיון שבא אל העיר חרדו זקני העיר לקראתו שעליהם להביא עגלה ערופה, וכמו שאומרים ידינו לא שפכה כו' וכי תעלה על דעתך שזקני ב"ד שופכי דמים אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון כו', וע"כ כתיב ויאמר שלום בואך, פי' ששאלו לו אם שלום בואו פי' אם לא בא על ענין עגלה ערופה כמו ששמעו, וע"ז כתיב ויאמר שלום לזבוח לה' באתי ולא על ענין עגלה ערופה רק לזבוח לה'

ומה שפי' הרלב"ג שאח"כ כשבא העיר ואמר לזבוח לה' באתי לפי מה שפי' הר"ש היינו שיאמר שלא מצא על אופן שצריך להביא עגלה ערופה, איפשר לבאר עפ"י מה שביארתי דלכאורה איך יכול להביא אח"כ קרבן מזה העגלה ערופה אי אמריכן כמו לאמרינן בכריתות (דף כה) דעגלה ערופה אסורה מחיים, ואמרינן התם אמר רבא מנא אמינא לה מדתנן עגלה ערופה אינה כן עד שלא תצא ותרעה בעדר, ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרא מחיים תני עד שלא נראית לעריפה כו', אבל משנראית לעריפה אסורה מחיים, וכתבו התוס' ד"ה הא כו' וא"ת ומאי בכך והרי אשם ודאי דנודע על שלא נשחט יצא וירעה, ויש לומנר דיש לנו לדמויי עגלה ערופה לאשם תלוי שבאה לכפר הספק שעל ספק באתה מתחילה כיפר, וא"כ דמיתסר מחיים גם אחר שנודע באיסור הראשון עומדת עכ"ל, וא"כ כיון שבאה על ספק אפילו נודע שא"צ להביא נמי אסורה מחיים כמו באשם תלוי אם נודע לו שלא חטא, ועיין בסוטה (דף ו) אלא אי אמרת אין המים בודקין אותו אגלי מילתא למפרע דכי קדיש בטעות קדיש וכתבו התוס' ואין להקשות והא אשם תלוי אע"ג דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש דלא חזי לכפר מידי היכא דלא חטא ואפ"ה תנן בפ"ב דכריתות (דף כג) המביא אשם תלוי ונודע שלא חטא ירעה עד שיסתאב דהא מפרש התם טעמא משום דלבו נוקפו גמר ומקדיש עכ"ל אלמא דבאשם תלוי אפי' נודע לו שלא חטא אפ"ה מביא אשם תלוי וא"כ הוא הדין לעגלה ערופה דדמי לאשם תלוי אפ"ה נודע שהי' מתחילה באופן שלא הי' צריכים לעגלה ערופה אפ"ה אסורה בהנאה ולאו דווקא אם נמצא ההורג אח"כ דהי' מתחילה באופן שצריכים לעגלה ערופה אלא אפי' נודע שלא הי' צריכים מתחילה כלל אפ"ה אסורה בהנאה כמו באשם תלוי וכמו שביארתי א"כ כיון ששמואל לקח בידו עגלת בקר איפשר דהוי כמו ירידתה לנחל איתן דלמ"ד דירידתה לנחל איתן אוסרתה ס"ל דבגוף הקדושה הזמנה מילתא הוא, ועיין בסנהדרין (דף מז) לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופא קדושה, ובפרט דלכאורה לדעת הירושלמי (פ"ט דסוטה ה' ז) אמר ר' ינאי שמעתי לה גבול מואימתי היא נאסרת והורידו משעת הורדה אמר ר' שמואל בר ר' יצחק על שהיא בחיים היא קדושה ופי' המ"מ על שהיא בחיים היא קדושה כלומר מיד אחר הפרשה נאסרה מחיים ואין לה גבול דכפרה כתיב בה כקדשים, והכי משמע בירושלמי שם דמ"ד עד שהיא בחיים היא קדושה פליג על ר' ינאי דאמר דירידתה לכתל איתן אוסרתה מדפריך בירושלמי שם מתניתא אמרה כן תצא ותרעה בעדר, ומשני מאי תצא תצא מקדושתה, ולא משני כמו דמשכי בש"ס דילן (דף כה) תני עד שלא נראית לעריפה דהיינו קודם ירידתה לנחל איתן, אלמלא דס"ל דאסורה מיד לאחר הפרשה), וא"כ איך יקריב שמואל קרבן מאיסורי הכאה וכמו שהארכתי לעיל בזה, וא"כ יבין שאול שאין זה הכונה של שמואל, אך כיון ששאול רצה להקריב קרבנות מבהמות עמלק אף שבהמות עמלק המצוה לאבדם [וכמו שכתב הרלב"ג (שמואל א' טו) וזה לשונו וידמה שהכונה הי' בהחרמת עמלק בזה האופן שצוה ה' שלא יהנו ישראל כלל מנכסיהם להעיר כי הכונה האלקי' הי' בזה ללקיחת הנקמה ממה שעשה עמלק לישראל בדרך בצאתם ממצרים אשר זנב בהם כל הנחשלים אחריהם למען יראו הבאים כו' וידמ' שלזאת הסיבה בעינה כשמרו ישראל בימי מרדכי ואסתר משלוח ידם בביזת אויביהם שהי' מעמלק וכמו שספר ובבזה לא שלחו את ידם עכ"ל] וא"כ רצה שאול להקריב קרבנות מבהמות עמלק אעפ"י שהם אסורים בהנאה, כיון שלא הי' במות ציבור וכמו שביארתי וע"כ יאמר ג"כ אח"כ כשיבא העיר שלזבוח לה' באתי, ושאול לא יטעון עליו שאיך יאמר לזבוח לה' באתי מטה שאמר תחילה שהיא לעגלה ערופה והיא אסורה בהנאה דהא הוא בעצמו עשה ג"כ באופן זה, ובזה יחנצל לפני שאול על שהקריב אח"כ בבית לחם דהוי במת יחיד ודו"ק]

דרוש לשבת פ' פרה

מדרש ס' שמות (פ' י"ט) ד"א יהי לבי תמים בחוקיך זה חוקת פסח וחוקת פרה אדומה למה ששניהם דומים זה לזה בזה נאמר זאת חוקת הפסח ובזה נאמר זאת חוקת התורה, ואי אתה יודע איזה חוקה גדולה מזו, משל לשתי מטרונות דומות שהם מהלכות שתיהן כאחת נראית שוות מי גדולה מזו אותה שחבירתה מלוה כו'

והנה כתיב (שמות ט"ו) ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וכו' ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, והנה חוק הוא ענין פרה אדומה כמו שפירש רש"י ומשפט הוא דינים, וצריך להבין מהו ששם במרה שם לו חוק הוא ענין פרה אדומה ומשפט הוא דינים

ויובן עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (דרוש לפ' פרה) על ענין המדרש ויחל משה מהו ויחל משה עשה את המר מתוק כו' כיון שבאו ישראל למרה מה כתיב שם ויבואו מרתה התחיל משה מהרהר בלבו המים הללו למה נבראו כו' אלא אני מלמדך האיך תהא אומר אמור כך עשה את המר מתוק, ומנין שלמדו הקב"ה להיות אומר כך ראה מה כתיב ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ ויראהו אין כתיב כאן אלא ויורהו אין ויורהו אלא לשון למוד שנאמר ויורנו ויאמר לו וכתיב להורות נתן בלבו, הי' הדבר מסורת ביד משה ולא עשה ולמה עשה אלא כיון שבאו ישראל למדבר ובקש אלקים לכלותן כו' לא כך אמרת לי במרה הוי מתפלל ואומר עשה את המר מתוק, ואף עכשיו חלי מרירתן של ישראל ורפא אותם הוי ויחל משה

ולהבין המדרש כבר ביארתי שם שענין ביטול המרירות איפשר שיתבטל המרירות ע"י שמרבה עליהם דברים מתוקים עד שהמר נתבטל במתוק, אבל אין סברא לומר שנתבטל המר מכל וכל, דהא אם ירבה עליהם עוד דברים מרורים אזי חוזר וניעור המר הראשון ומצטרף עם המר השני ויקץ כישן הפיגול, משא"כ אם ביטול המר היא ע"י דבר המר, ואעפ"כ נעשה מתוק, א"כ אי איפשר לומר שנמתק מחמת ריבוי המתיקות, אלא ודאי שעיקר המר נהפך מטבעו להיות מתוק, וע"כ אפי' ירבה עליהם עוד דברים מרים לא יצטרף למר הראשון כיון שנהפך מרירא למיתקא, וע"ז הורה לו הקב"ה שהוא ממתיק את המר שהשליך העץ שהוא הרדופני והוא מר בטבעו לתוך המים והמתיק המים המרים, וא"כ אין זה באופן ביטול מחמת ריבוי המתיקות כיון שההיפוך למתיקות ג"כ בדבר המר אלא ודאי שעשה את המר עצמו מתוק, וע"ז הורה לו אופן שממתיק את הגזירות והדינים עד שהוא מבטלה מכל וכל ואינו במציאות כלל ע"ש באורך, וכמו דאיתא בילקוט רשב"ג אומר בא וראה כמה מופרשים דרכיו של מקום מדרכי ב"ו ב"ו במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה אינו כן אלא במר מרפא את המר הא כיצד נותן דבר המחבל לתוך דבר שנתחבל כדי לעשות בו נס כיוצא בו ויאמר ישעי' ישאו דבלת תאנים כו' וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה' והרי מים מתוקים כיון שאתה נותן בהם מלח מיד הם נמלחים הא כיצד נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות בו נס והוא כמו שביארתי שאם המר ממתיק את המר א"א לומר שנמתק מחמת ריבוי המתיקות, אלא שעיקר המר נהפך מטבעו להיות מתוק ואתהפיך מרירא למיתקא

ובמ"א ביארתי על המדרש ס' וארא כל רוחו יוציא כסיל זה פרעה שהי' מלעיג על הקב"ה שהי' סובר שמעשה כשפים הוא מה שעשה משה ואהרן וקרא לכל בני ביתו לעשות כמותם הוי כל רוחו יוציא כסיל כו' באותה שעה אמר הקב"ה אם יבלע תנין את תניניהם של מצרים מנהגו של עולם נחש בולע נחש, אלא יחזיר לברייתו ויבלע את תניניהם מהו ויבלע מטה אהרן את מטותם אמר