אבי הנחל קה

מדרבנן עיי"ש, וא"כ אמאי הוי התפסה אלא משום דבעיקרו קא מתפיס, וע"כ ניתני כעזרה פי' כחומת העזרה, דבא משירי הלשכה ואין מועלים בהם אפ"ה הוי התפסה כיון דבעיקרו קא מתפיס

ובזה יתבאר דלא כמו שכתב הכ"מ ברמב"ם (פ"א מה' נדרים ה' טו) שכתב הי' לפניו בשר קודש אפי' הי' בשר שלמים אחר זריק' דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי הן עלי כבשר זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא אלא בעיקרו שהי' אסור, אבל אם הי' בשר בכור אם לפני זריקת דמים ה"ז אסור, ואם לאחר זריקת דמים ה"ז מותר, וכתב הכ"מ שמצא הנוסחה האמיתות שכתב אבל אם הי' בשר בכור לפני זריקת דמים ה"ז מותר וא"כ קשה טובא דא"כ כיון דלא דריש לה' הא דכתיב גבי נדרים א"כ בודאי דלא דריש הא לה' דכתיב גבי נזירות, וא"כ אמאי פסק בה' נזירות דהאומר הריני נזיר שמשון דהוי נזיר, דהא אמרינן התם לימא בפלוגתא דהני תנאי קא מיפלגי דתני' הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר מאי לאו ר' יהודה סבר לה כר' יעקב דאמר לא בעינן דבר הנדור, ור' שמעון סבר לה כר' יוסי דאמר בעינן דבר הנדור, לא דכ"ע בעינן דבר הנידר ושאני גבי בכור דכתיב בי' לה' לרבות את הבכור כו' גבי נזיר נמי הכתיב בי' לה' ההוא מיבעי לי' לכדתני' אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי, וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק כר' יוסי דמתיר גבי בכור מכש"כ שהי' לו לפסוק כר"ש שהאומר נזיר שמשון לא אמר כלום, וכן הקשה הר"י בן לב בתשובה הביאו הכ"מ בעצמו בפ"ג מה' נזירות, וזה לשונו והר"י בן לב כתב בתשובה שהוקשה לו על פסק זה דבנידון דידן פליגי ר' יהודה ור' יעקב בפ"ק עם ר' שמעון ור' יוסי דס"ל לר"ש ור' יוסי דבעינן שידור בדבר הנדור ומש"ה אמר ר' שמעון דלא חייל נזירות שמשון כלל דשמשון לאו נדור הוא כו' ור' יוסי נמי ס"ל דבעינן דבר הנדור ומש"ה מתיר במי שאמר הרי עלי כבכור וא"כ ר"ש ור' יוסי תרי ור' יעקב ור' יהודה תרי וכיון דר' יוסי לגבי כל חד מהני הלכתא כוותי' שמענן דהלכתא כר' יוסי ור"ש וכיוצא בזה כתב הרי"ף בפלוגתא דאחותו ארוסה כו' עיי"ש

ע"כ נ"ל לבאר הרמב"ם ויתיישב הכל, ועיין שם בהמפרשים שנדחקו מאוד בדעת הרמב"ם וע"כ נ"ל שדעת הרמב"ם היא דבאמת פליגי בבכור לאחר זריקת דמים. והפלוגתא היא אי בעיקרו קא מתפיס או בהתירא קא מתפיס ואעפ"כ בבשר שלמים אפי' לאחר זריקה בעיקרו קא מתפיס, והטעם הוא דאימתי אמרינן דבעיקרו קא מתפיס הני מילי, אם מהשלמים נעשה קודש ונאכל לבעלים בירושלים כמו קדשים קלים ואם לא הי' תחילה דבר הנדור לא הי' בא לכל זה להיות שלמים שיהי' נאכל לבעלים, וע"כ הוי דבר הנדור, אעפ"י שאח"כ התירא הוא אעפ"כ אמרינן דבעיקרו קא מתפיס, [וכמו שכתב הר"ן בנדרים (דף י"ג) ומאן דשרי האי לה' מאי עביד לי', מיבעי לי' למתפיס בחטאת ואשם, ואע"ג דחובה עלי' להביאו מקרי דבר הכדור טפי מבכור לפי שמחמת כדרו הוא בורר לבהמה זו שהוא טביא, משא"כ בבכור שהוא קודש ממעי אמו ואין יכול להחליפו באחר כו'] וע"כ בשלמים נמי אעפ"י שהתירא הוא אח"כ, אעפ"כ הוי דבר הנדור מחמת שהוא אוכל קרבן זה בירושלים כמו שאר קדשים קלים, ונברר זה עפ"י נדרו שהי' בתחילה, ע"כ איפשר לומר דבעיקרו קא מתפיס, דאי לאו תחילתו לא הי' סופו דאי לאו מה שהי' קודם זריקת דמים לא הי' בא לאחר זריקת דמים, ולא הי' עומד להיות שלמים לאחר זריקת דמים אעפ"י שאח"כ הוא רק כמו איסור הא דאסור לטמאים, אעפ"כ הכח הראשון לא אזיל לי', והאיסור של טמאים בא מן הנדר, דאי לאו הנדר לא הי' מגיע לכלל איסור, וע"כ אמרינן דבעיקרו קא מתפיס, אבל בבכור לאחר זריקת דמים הא דנאכל לאחר זריקת דמים לכהנים, הוא מקדושת בכור שנולד ממעי אמו, ואע"ג דבחיים קודם זריקה הוי דבר הנדור, וכמו דאיתא בנדרים (דף י"ג) משום ר' אמרו מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש, אעפ"כ כיון דלאחר הזריקה פקע לי' הקדשו, והא דנאכל לכהנים הוא משום מצות התורה בבכור, וכמו שכתב הר"ן, וא"כ ההקדש שבתחילה לא נשאר אחר זריקה כלום, וע"כ אמרינן דלא הוי דבר הנדור, ובהיתרא קא מתפיס והי' גירסת הרמב"ם בגמ' לא דכ"ע לאחר זריקת דמים, דאי הי' גירסת הרמב"ם בגמ' לא דכ"ע לפני זריקת דמים הי' מוכרע שההלכה דלאחר זריקת דמים בהתירא קא מתפיס, דאלו"ה מ"ט מוקמי' לי' דווקא לפני זריקת דמים, הא לענין הדחי' אין נ"מ לענין הבעי' אי קודם זריקת דמים או לאחר זריקת דמים דהדחי' הוא דאמרינן עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור, וכמו דמסיק דהטעם הוא משום שהבכור מצוה להקדישו, ור' יוסי סובר דאי לא אקדשי' מי לא קדיש, וא"כ אין זה שייך לענין האי בעי', וא"כ מ"ט אמר לעולם לפני זריקת דמים, א"כ משמע דסתמא דגמ' רוצה לפסוק דלאחר זריקה בהתירא קא מתפיס, וא"כ איך פסק הרמב"ם דבעיקרו קא מתפיס, וכה"ג דקדקו התוס' והרא"ש בקידושין (דף מ"ז) עיי"ש, אלא ודאי דהגירסא הוא לא דכ"ע לאחר זריקת דמים, ולמאי מוקי הגמ' לאחר זריקה, ע"כ סובר הרמב"ם דפלוגתייהו בבכור הוא דווקא לאחר זריקה, וכמו שביארתי דבזה לא אמרינן דבעיקרו קא מתפיס, וע"כ מתיר ר' יוסי ור' יעקב אוסר אפי' בבכור אפי' לאחר זריקה דאף אי לא אקדיש לי' מי לא קדיש, וא"כ לא נשאר לאחר זריקה כלום אפ"ה הוי מתפיס בדבר הנדור, אבל ר' יוסי מתיר, וזהו דווקא לאחר זריקה, אבל קודם זריקה מודה דאתרבי מלה', וכמו דאתרבי חטאת ואשם אעפ"י שהוא דבר שבחובה כן אתרבי נמי בכור, אך זהו קצת דוחק דא"כ הי' יכול לומר דאתרבי בכור קודם זריקת דם, אך מפני שזהו בעי' הוא בש"ס אי בהתירא קא מתפיס, וא"כ אי בהתירא קא מתפיס, א"כ לא נוכל לומר דפליגי בבכור לאחר זריקת דם, דהא אפי' בשלמים לאחר זריקת דמים מותר, וע"כ מוקי הש"ס כמו שאומר בנזיר (דף ד) דלה' הוא לענין חטאת ואשם, אבל לפי מה דפוסק הרמב"ם דבעיקרו קא מתפיס, ע"כ מוקי דווקא בבכור קודם זריקת דמים, ולפי"ז לא יסתירו הפסקים דבההיא קייל"ן כר' יוסי דמתיר משום דמיירי לאחר זריקת דמים, אבל קודם זריקת דמים הוי התפסה משום דאתרבו מלה' וכן בנזירת שמשון אם אמר הריני נזיר שמשון הוי נמי נזיר דאתרבו ג"כ מלה' ובזה יתיישב קושי' מהר"י בן לב וכל הקושיות שהקשו על הרמב"ם ודו"ק

ומעתה צריך ליישב מה שלכאורה קשה על הרמב"ם שפסק (_פ"ה מה' מעילה ה' י"ד) כתנות כהונה שבלו מועלים בהם כשאר קדשים, והחדשים הואיל וניתנו ליהנות בהן אין מועלין בהן, מה שהקשה הפ"י על שפסק דבגדי כהונה אין מועלים בהם כל זמן שלא בלו, דהא פליגי בה ר"מ ור"י בקדושין (דף נ"ד) אי מועלים בשירים ואפי' מאן דס"ל דאין מועלים בשירים נראה דלאו מה"ט הוא מחמת שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דבגדי כהונה כל זמן שלא בלו אין מועלים בהם

ולי נראה דהא דלא אמרינן גבי שירי הלשכה דע"כ אין מועלים בהם, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכמו שפסק הרמב"ם גבי בגדי כהונה, דבאמת גבי בגדי כהונה פסק הרמב"ם שאין מועלים בהם, דהא אמרינן ביומא (דף ס"ט) שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם, והטעם הוא מפני שלב ב"ד מתנה עליהם [והא דפליגי אי מועלים בשירים, לא הוי משום דלב ב"ד מתנה עליהם, אלא משום דנעשית מצותו]:, והיא כמו דאמרינן במעילה (דף י"ד) אמר שמואל בונים בחול ואח"כ מקדישים, ואמרינן התם ר"פ אמר ה"ט דבונים בחול לא ניתנה תורה למלאכי השרת אמרי דילמא בעי למזגא עלי' ואי בנה בקודשא אשתכח דקא מעיל בקודשא. ואמרינן התם תנן הגזברים שלקחו את העצים מועלים בהם, ואמאי מועלים בהם הכא נמי ליעביד בחול, אמרי דדילמא בעא למזגא עלי' ואשתכח דקא מועל בקדשים, אמר ר"פ אי בעצים דמכאן ואילך ה"נ, אלא כי תנן מתניתין בעצים דיומי', ואמרינן במעילה (דף ה) וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע לי' לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו אמר רב אחא ברי' דרב איקא הנאה הנראה לעינים אסרה תורה, לימא מסייע לי' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל, אמר ריש לקיש התם כשהקדישו ולבסוף בנאו, אבל בנאו ולבסוף הקדישו מאי לא מעל, וכתבו התוס' דאפי' הוי מחובר מעל כיון שהקדישו קודם, וא"כ לפי"ז כיון דקייל"ן בונים בחול ואח"כ מקדישין, א"כ אמאי