אב בחכמה צז

מעשה מחמת שליחות וזה ברור כשמש, א"כ הוי רבותא גדולה דמ"מ שלוחה לא מהני אלא צרה לבד ומעתה בטל כל דבריו דגם מש"כ בירושלמי הדבר ברור כיון דלא ממעט שליח ה"ה צרתה ומה מקשה דהא הוי שלוחה ממש והיך אפשר לטעות דצרה או כמו דאינו אמעט שלוחה ה"ה צרה בפרט דדין צרה מבואר ביבמות והיך יש לטעות וע"כ דפריך דומיא דביאה הוא דוגמא ה"ה חליצה הוא דוקא ומשו"ה גבי יבמה אחת הוא דומיא דביאתה אבל לא שלוחה וכמ"ש בתשובתי דזה ראיה ברורה ועצומה מאד

(ו) ובזה ניחא מה דקשה לי טובא על ירושלמי דפריך מהא דביאה מה אית לך אחרת דהא י"ל דמשנה בכוונה גדולה וחדוש גדול קמ"ל בזה דהא מבואר ביבמות נ"ד דנתכוין להטיח בכותל לא קנאה ובעי שיתכוין מיהו לביאה אף אם מתכוין לביאה אחרת מהני ובלא כוונה לביאה לא קנאה (ודברי ריטב"א בריש קדושין דכתב דנתכוין להטיח בכותל קנאה הוא תמוה נגד הגמ' וע"כ ט"ס שם דאל"כ א"א להלום עיי"ש) ומעתה שפיר נקט בביאה סתם ולא ביאתה דר"ל לענין כוונה דבעינן מיהו שיכוין לביאה ומהני אף ביאה סתם אף של אחרת ולא בעינן ביאתה דוקא ור"ל לענין כוונה וזה קושיא נפלאה אף שלא ראיתי דין זה בירושלמי, דוחק לומר דלא ס"ל כן וברור דפריך מחמת דומיא וכמש"כ דמה ביאה הוא דוקא בעצמה אף דנקט סתם ה"ה חליצה הוא דוקא לכן משני ביבמה אחת ומה שמסיים בב' יבמות צריכא א"א להלום מה מיבעיא ליה הא זה מבואר במשנה דיבמות לכן כתבתי במכתבי בזה ענין חיזור עיי"ש ומה שכתב מר דנ"ל פשוט לא חש לקמחיה דהא עיקר הדוחק הוא לשון האיבעיא דהא לא הוי ספק כלל דמבואר במשנה וכמדומה לי שכתב לפום רהיטא ורוצה לדחות דברי בגילי דחטתא ולא יעשה כן דכל דברי כראי מוצק בעזר ד'

(ז) ומעתה מש"כ באות ב' על ראיה מח"פ דצריך חיזור זה ראיה נצחת דא"א לומר דהא הוי שלוחה ממש וגם הא יכולה לעשות שליח עבורה וגם כתבתי שם דמהני מדין זכות אבל אי"צ לזה דתיכף דתעשה אותה לשליח ולא בעי חיזור וזה ראיה נצחת נא לחמול על האמת ויעיין עוד במכתבי ובקונטרסי שהם קילורין לעינים בס"ד למי שיחפוץ האמת

(ח) בראיה מדף (ל"ו:) ג"כ מבואר דראיה ברורה דכיון דתנאי אינו פוסל לכהן בודאי דתנאי מוכיח כמ"ש הב"ש סי' מ' א"כ ברור דחליצה מאסמכתא דגרושה לא עדיף חליצה מגרושה ואם היה על תנאי אם מהני תנאי לא מיפסלא לכהן דתנאי מוכיח והוי כהיה ולד הכא כמו דולד מוכיח גם תנאי מוכיח וע"כ דלא מהני תנאי דהוי פטומי מילי בעלמא ואינו דבוק עם החליצה שפיר מיפסלא דליכא תנאי דיוכיח והוי כהיה ולד במדינת הים וזה ברור וראיות אלו הם ראיות עצומות בחסד ד'

(ט) הראיה מיבמות (ק"ו.) ראיה עצומה היא דכן איתא באלפס, וברא"ש וראשונים שהביא הגמ' איתא כך א"כ הכוונה כמ"ש דגבי גט לעולם מהני תנאי אף שלא בשעת מעשה וגם בנתינה משא"כ חליצה לעולם כשרה אף בשעת מעשה משום דאי אפשר על ידי שליח וזה

ברור

(י) מש"כ כת"ר שיחי' דכל מש"כ באות ט' הוא לסברתי אבל להשעה"מ ניחא דבר נכון הוא, אבל הרי התוספות וכל הראשונים כתבו כן ושפיר כתבתי אבל לשעה"מ ניחא כמ"ש כת"ר שיחי'

(יא) מש"כ כת"ר באות ט' אי אפשר להבין דהיך למד מדברי ראיה דאפשר על ידי שליח מהך דקדושין י"ד ותהא כו' דהא ניחא בין כך ובין כך וליכא אף רמז ראיה ולא שייך להא דכתבתי שם ולפום רהיטא כתב זה דאין כאן סופו להקל דאם יבמה יוצאת בגט אפשר דמהני הגט על ידי שלית כמו גבי אשה וכך הדין או כיון דיליף מחליצה לא, וה"ה חליצה גבי אשה ג"כ דוקא או דומיא דגט וכך הדין ולא שייך זה ולא דמי כלל למש"כ שם עיי"ש וזה פשוט וברור

(יב) גם על מש"כ באות י"ז כתב מר אדרבה דברי יותר מתורצים ע"פ דברי כת"ר, לא אבין הרי כתב מה שלא אמר גם כנס על תנאי דביאה דנשואה לא מהני תנאי דלא איתקש כו' ע"ז כתבתי דאינו נכון דשם הוא בקדושין ולא נשואין ושפיר הקשה הש"א, ומה זה כתב שניחא. אמנם כעת ראיתי בספר הפלאה בכתובות ע"ג שחדש טעם הא דאין תנאי בנשואין הוא משום דאי אפשר על ידי שליח ולא שייך איתקש הויות גבי נשואין ע"ש בדבריו בזה. אמנם יש לעיין טובא בהא דס"ל לר"ה דחופה קונה מהו לענין תנאי ואם נימא דמ"מ לענין הקדושין שייך איתקש הויות ומהני תנאי קשה טובא הא רש"י ורא"ה כתבו דלא אמרינן איתקש כסף ושטר לביאה היא משום דזה הוי תרתי וביאה חדא ולר"ה הא איכא ביאה וחופה אם כן הוי סופו להקל והיך יליף מק"ו, והארכתי בזה במקום אחר.