אב בחכמה צג

הוא מיותר, ואולם בלא האי הכרח מ"מ אפשר לפרש כן וכמ"ש כנ"ל

וגוף דברי הירושלמי ריש פ' ר"ג דאמר והאי וחלצה בא לדיוקא דדוקא חליצה פוטרת ביבמה ולא גט, אינו מובן כלל דהא איצטריך ללמדינו שיהא כל מעשה החליצה שלה ולא בסיוע מהחולץ ואע"ג דבכל מקום קיימ"ל מסייע אין בו ממש הנה בחליצה אינו כן ולכאורה להרי"ף הרי בהא דאמימר דאמר מאן דחליץ צריך למדחפיה לכרעא בארץ ואם לא דחק רגלו בארץ חליצתה פסולה זהו משום דאיכא סיוע להיבמה מהיבם שתחלוץ בנקל ואין כל מעשה החליצה שלה וצריך לומר דהירושלמי סובר כהרא"ש דאם לא דחק רגלו בארץ לא נפסל החליצה דמימרא דאמימר הוא רק מדרבנן דלפעמים הנעל גדול ונראה כיוצא מאליו אם לא ידחוק רגלו בארץ, ואולם גם בלא זה קשה דהא האי וחלצה איצטריך לגופיה דחליצה פוטרת ביבמה וכמו שהקשה בש"ק, ואולי הירושלמי לטעמו אזיל דפריך שם בפ' ר"ג ולא תפטור בה כלום, היינו דגט לא יהיה פוטר ביבמה מאומה ויהיה כמו שלא נתן לה גט ומשני כתיב ולא תהיה לאיש זר מה אנן קיימין אם בשבא עליה אשתו היא (ופשיטא דאסורה לאיש זר) אם בשחלץ לה תלך ותינשא לאיש זר, אלא כן אנן קיימין בשנתן לה גט, ותני חזקיה כן כו', הרי דסובר גט ביבמה אוסרה מדאורייתא ולא מדרבנן כגמ' דילן וא"כ מהתם מוכח דחליצה פוטרה דאי חליצה אינה פוטרה כלל אם כן במאי מוקמית האי קרא דולא תהיה לאיש זר ויש להנדס בזה וראיתי ברה"ז שכתב דהתורה דקדקה לכתוב וחלצה ושינה הכתוב ממה שכתבה בפ' שמות של נעליך מעל רגליך ובד"ק שלף איש נעלו, ואין אלו שמות נרדפין אלא של הוא פעול קל כגון מנעל מרווח ובלא עקב שבלא שום פעולה וטורח ישל מעל רגליו, ושלף הוא מעט יותר בכבדות כמו שולף חרב אמנם וחלצה נעלו, הוא מורה על כבידות הפעולה כדכתיב בפ' מצורע וחלצו האבנים, דהוא בכבידות, ומעתה לרב דאמר בירושלמי שם בפ' מצ"ח דעיקר חליצה היא התרת הרצועה ופי' הק"ע והפ"מ בלשון אחד דזהו אע"פ שלא שמטה הנעל מעל רגלו הנה כשהותרה הרצועה נתקיים וחלצה נעלו. והרא"ש כתב דזהו בסנדל בימיהם דלא היה אפשר להלוך בו כלל כשאינו קשור, אבל איך שיהיה הרי תו קשה למה כתוב בתורה וחלצה ולא ושלפה נעלו מעל רגלו, דהא אין צריך דוקא חליצה כבידות ולכן אמרו בירושלמי דזה בא לדייק דדוקא חליצה פוטרת ביבמה ולא גט והדברים יגעים וצ"ע. ובתלמודא דילן בקדושין (י"ד.) גמרינן דיבמה רק חליצה פוטרה ולא גט, מדכתיב חלוץ הנעל, נעל אין מידי אחרינא לא, ופריך והא בעינן נעלו שיהיה נעלו הראוי לו כו' ומסיק א"כ נכתוב קרא נעל מאי הנעל ש"מ תרתי, ועיי' יבמות (ק"ג:) תוספות ד"ה ת"ל נעל, ואפשר לומר בטעמא דהירושלמי דלא אמר כהבבלי דלטעמו אזיל דאמר שם ריש פ' מצ"ח מצוה בזקנים מנין אפילו הדיוטות ת"ל חלוץ הנעל מכל מקום ובגמ' דילן גמרי' הדיוטות מזקני עירו ושם בירושלמי (בהלכה ב') אמר, הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת דכתיב חלוץ הנעל מכל מקום, הרי דגמר כבר תרתי מדכתיב הנעל ולא נעל

ברם בעיקר חידושיה דחליצה הוא הכשר מצוה והיכן מצינו בהכשר מצוה דלא מצי משוי שליח דבאופן כזה לא דיבר התוספות רי"ד מעולם, הנה כרגע יש לדון הלא בטבילה דכתב הרמב"ן דהוא רק הכשר מצוה ואי אפשר כלל שתשלח שליח לטבול בעדה משום דהוי דבר שבגופה ומה לנו בזה דהוה רק הכשר מצוה ולא מצוה בעצם והרי מכל מקום גופה לא עשה האי הכשר מצוה ואיך יהיה שלוחה כגוף משלחה שיועיל להמשלחה טבילת שלותה וה"נ בחליצה אם נימא דהוי מצוה שבגופה גם בדידה אע"ג דהוא הכשר מצוה רק להתיר היבמה לעלמא ולפטור היבם מצות יבום דרמי עליו מכל מקום הרי הוי דבר שבגופה והיבמה בעצמה צריכה לעשות האי הכשר מצוה ולא שלוחה והן אמת דזה לא דמי לטבילה דשאני טבילה דהיא הכשר מצוה ושעל גופה משא"כ היכא דהוא הכשר מצוה ואינו על גופו ואולם הרי גם בגירושין דהוי רק הכשר מצוה דאפילו אם איכא בה ערות דבר אין עליו חיוב לגרשה רק דאסורה עליו אבל הגירושין תליא ברצונו אם רוצה להתירה לעלמא כמ"ש התוספ' בזבחים (ב:) ד"ה אשה לאו לגירושין קיימא ומכל מקום גמרינן בריש פ"ב דקדושין מקרא ושלח ושלחה דאיכא שליחות, ובלי זאת מצד הסברא לא הוי אמרינן דאיכא בגירושין שליחות משום דהוא הכשר מצוה ואינה מצוה חיובית עליו שלא יהיה בידו להפטר ממנה וכמו תפילין שזכר התוספות רי"ד, הרי דגם בהכשר מצוה ואינה על גופה בעינן קרא לרבות שליחות ועוד הא אמרו שם בגמרא שליחות מנלן דתניא ושלח ושלחה כו' אשכחן בגירושין, בקדושין מנלן וכי תימא דיליף מגירושין מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה וקשה