אב בחכמה צב

כבעלים ממש אם כן מאתם גם אתם דמרבינן שליחות הרי כל שליח הוא כבעלים ואמרי' נמי מה אתם בני ברית גם שלוחכם בני ברית ועכו"ם אינו בשליחות, א"כ לר' יונתן לא מהני שיהיה העכו"ם פועל דיהיה ידו כיד בעל הבית דהא גם שליח סתמא הוא כבעלים ממש וא"כ דברי המחא"פ דאמר פועל שאני זהו לפום ההלכה דקיימ"ל כר' יאשיה דשליחות דמהני זהו דהתורה גלה לנו דכמו דאדם יכול לעשות דבר בעצמו כן יכול לעשות על ידי שליח אבל אינו כבעלים ממש הנה אם העכו"ם הוא פועל דידו כיד בעל הבית יכול לעשות הדבר גם על ידי עכו"ם אבל לר' יונתן דסובר דשליח הוא תמיד כבעלים ממש ודאי לא מהני גם אם הוא פועל וא"כ בקדושין דקאי הסוגיא לר' יונתן דאמר מנין שכל ישראל יוצאין בפסק אחד שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כו' ופריך הגמ' שלית בקדשים כו' ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויהו ועיקר קושית הגמ' הוא מצד הא דתנן בפסחים הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי את הפסח ליכא טענה הנ"ל דהתם בעבדו שאני דידו כיד רבו ומנ"ל בשאר שליח דר' יונתן לטעמו דס"ל בכל שליח דהוי כבעלים ואין עדיפות לעבד ופועל משאר שלית, וא"ש

ועיקר דבריו שכתב דאם נימא דחליצה הוא רק הכשר מצוה בודאי גם להתוס' רי"ד אפשר לעשות שליח בחליצה דרק במצוה שהיא חובת הגוף אמר דא"א בשליח ולא בהכשר מצוה הוא מילתא דמסתברא לכאורה. ובזה יתישב דברי הרא"ש שהביא טעמא דחליצה אי אפשר בשליח דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו ופשטיות הדברים משמע דזהו משום דכתיב בציווי וחלצה להכי אמרינן דזהו קפידא עליה שהיא בעצמה תחלוץ ולא ע"י שלותה ובתשובה הקשתי דמ"ש מהא דכתיב בשחיטה וזבחת דהוא בציווי ואפ"ה אפשר בשליחות גם לרבנן דבעו כוונה לשחיטה, ולדברי מר ניחא דהרא"ש יסבור דחליצה הוי מצוה בעצם ולא הכשר מצוה וכטעמא בתרא דגמ' בכתובות והלכך הוי מצוה שבגופה גם בדידה ובהא דר' יונתן בר' יוסף אומר וכיבס מה תלמוד לומר שנית מקיש תכבוסת שניה לתכבוסת ראשונה שיהיה לדעת ולא שאם נפלו במים מאליו, ולא שמענו מעולם שיהיה הוא בעצמו מחוייב לכבסם ולא על ידי שליח זהו משום דכל עיקר כיבוס בגדיו השניים הוא גם כן כשרוצה ללובשם עוד בימי טהרתו אבל אם ירצה שלא ללובשם כלל אין עליו שום חיוב כלל לכבסם וא"כ ג"כ לא הוי מצוה חיובית כמו תפילין

ואולם אנכי כתבתי שם די"ל דאין כוונת הרא"ש בזה לדייק כלל מלת וחלצה דמשמע היבמה דוקא אלא דבא לדייק הא דכתיב מעל רגלו דהמנעל מונח כבר על רגלו והחליצה מעל רגלו, מצד היבם הוא כמידי דממילא דלא שייך שליחות כיון דאין היבם עושה שום מעשה ולהכי היבם אינו יכול לעשות שליח, אבל היבמה דעושית מעשה ממש שפיר אפשר לה לעשות שליח, וגם הגאון מקיאב הסכים לפי' זה ברא"ש והביא ראיה לזה מדברי היש"ש, ועתה רואה אנכי כי גם כת"ר הסכים כן, והוכיח זה מדלא כתב הרא"ש דכתיב וחלצה אלא דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו דהוא מיותר כיון דכתיב וחלצה נעלו ידעינן דמעל רגלו הוא ולא מידו או מחוטמו ולמה כתיב מעל רגלו אלא לומר כיון שהיא עושית הפעולה ורגלו נפעלת מהפעולה על כן היבם אינו יכול לעשות שליח ע"כ דברי מר. ולדעתי אם כי אפשר לפרש דברי הרא"ש דקאי על היבם ולא על היבמה וכמו שכתבתי, אבל טענתו דמר להכריח זה לאו מידי הוא דהא בעינן האי מעל רגלו שינעל המנעל על רגלו כשהוא יחף ולא על בתי שוקיים שלא יהא מעל דמעל וגם באם היה לבוש שני מנעלים זה ע"ג זה וחלצה העליון לבד הוי מעל דמעל ולהרמב"ם גם באם חלצה העליון וקרעתה לתחתון וגם עשתה הכל בפעם אחת דאיכא חליצה וגילוי כרעא מ"מ מיבעיא להגמ' ביבמות (ק"ב.) כיון דחליצה היה בעליון לבד וגם הא דתנן חלצה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה להרי"ף קאי על הקשירה ופסולה משום דהוי מעל דמעל כמ"ש בירושלמי וגם אם היתה רגלו הפוכה אינו חולץ, להראב"ד הטעם לפי שגב הרגל הוא הנקרא רגל והתחתון כף רגל וזה רגלו הפוכה כף רגלו למעלה הרי לא נחלץ מעל רגלו רק מעל כף רגלו, ובר מן דין אם היה כתוב וחלצה נעלו לבד, לא הוי ידעינן כלל דמישלף הוא דכתיב, והיה אפשר לפרש דזרוזי הוא דכתיב, כמו ועצמותיך יחליץ ואמר ר"א זו מעולה שבברכות ואמר רבא זרוזי גרמי וכמ"ש שם ביבמות (ק"ב:) דגם אי היה כתוב וחלצה נעלו במעל רגלו והוי ידעינן כל הדברים הנ"ל דתלוי במעל דמעל או ברגלו יחף או ברגלו הפוכה אכתי הוי אמינא דזרוזי הוא דכתיב, והיינו שנוטלת הנעל ומנעילתו ברגלו ורק משום דכתיב מעל רגלו ש"מ מישלף הוא וליתה כלל לדברי מר שכתב דמלת מעל רגלו