אב בחכמה ט

יהיה כן דהיכא דליכא ביבמה החשש דמשלחת וחוזרת יהיה מהני לה חליצה ע"י שליח דידה, ובגירושין בכל שוטה איכא חששה דמשלחת וחוזרת, ולפי"ז גם הרמב"ן יפרש להתוספתא דכשר בחליצה פסול בגירושין כמ"ש בס"ד

ונחזי אנן בגוף חקירה זו אם אפשר לעשות שליח על מחשבה וראינו דהב"ח באור"ח סי' תל"ד לענין אי שלוחו יכול לבטל חמצו כתב וז"ל, האיך אפשר לומר שלוחו ש"א כמותו בדבר התלוי במחשבת הלב, וא"כ הרי ה"נ בחליצה דבעי עד שיתכוונו שניהם. ואולם הא המחבר בשו"ע פסק שם דשלוחו יכול לבטל, והגר"א רשם מקורו מנדרים (ע"ב:) האומר וכו' ואפילו לר' יאשיה משום דכתיב אישה עכ"ד, ומבואר ברור והגר"א לא אתי בזה מטעמא דהב"י דחמץ אינו ברשותו של אדם הילכך בגילוי דעתא סגי, או מטעמא דהט"ז שם, רק דמעיקר הדין הוא דשלוחו ש"א כמותו וגם בדבר התלוי בלב נמי כן. ובנדרים פריך והא לא שמיע ליה ופי' הרא"ש דבמידי דממילא והיינו דליכא מעשה לא שייך שליחות והובא זה בקצה"ח שם סי' קפ"ב גם בנימוק"י הביא דהריטב"א בשם התוס' הביא פי' הקונדרוס דפירכת הגמ' הוא מטעמא דאם איתא דשמיעא מעכבא אין שליח לשמיעא לדברי הכל וזהו כהרא"ש והוא קצת ראיה להב"ח הנ"ל, ואולם הר"ן בשם התוס' פי' פירכת הגמ' מטעמא דכיון דאיהו לא מצי עביד האיך מצי משוי שליח ומשמע דס"ל דגם בשמיעא הוי אמרי' דשלוחו ש"א כמותו וגם במסקנת הגמ' דאמר לה לאשה מופר לך לכי שמע בעליך זהו ג"כ משום דכל זמן דלא שמע הבעל לא מצי משוי שליח אבל אין ה"נ דשמיעת השליח יהיה כשמיעת הבעל ורק דהחסרון היה משום דזמן משוי השליחות היה קודם ששמע הבעל וכאשר ישמע הבעל יהיה השליח שליח וא"כ י"ל דשליחות לגבי מחשבה וכוונה תליא בפלוגתת הרא"ש והריטב"א בשם הקונדרוס עם פי' התוס' והר"ן ואולם בת' מהר"י אסאד חיור"ד סי' פ"ב כתב דגם להרא"ש (וממילא דכן יהיה לפי' הקונדרוס) הוא רק בשמיעא דוקא דבעל כרחך שומע אפי' אם אינו מכוין כלל, בזה אמרי' אי אפשר שתהיה ע"י שלית כיון דהשליח אינו עושה מאומה כלל אבל מחשבה הרי דעתו בעינן שיהיה מחשב בזה לכן שייך שליחות בזה גם בלי מעשה וליכא גם קצת ראיה כלל להב"ח, ודברי הרשב"א בחולין הנ"ל הם נגד הב"ח דאתי עלה רק מטעם דאין שליחות בחליצה אבל לולא זה היתה כוונת העומד ע"ג כוונת העושה ומטעם שליחות הרי דסובר דמהני שליחות לדבר התלוי במחשבת הלב וי"ל דהתם זהו משום דהוי צירוף למעשה החליצה שעושה היבם או היבמה ועיי"ש בת' מהר"י אסאד מש"כ בזה

ואיך שיהיה הרי הרא"ש והרשב"א והר"ן בפ' השואל גבי שאילה בבעלים פסקו כר' יונתן שאמר סתמא מצינו בכל מקום ששלוחו ש"א כמותו (דלא כרי"ף ורמב"ם) והרמ"א בחו"מ סי' שמ"ו הביא שיטה זו ועיי' ת' יד אליהו גליקא סי' נ"א ות' רעק"א סי' מ"ז מ"ת שהקשו מיור"ד סי' רל"ד דסתם כדעת הרי"ף והרמב"ם דקיימ"ל כר' יאשיה ואפשר דזהו משום דקרא דאישה יקימנה ואישה יפירנה דייק כר' יאשיה אבל לענין שאילה בבעלים אע"ג דכתי תרי בעליו הא בגמ' (צ"ה:) אמרינן דזה קאי לדייק דאי"צ להיות עמו שאול גם בשעת שבורה ומתה, דלהכי כתיב תרתי בעליו עיי' מלבי"ם בפי' התורה דביאר שם המכילתא, וא"כ לפום מאי דקיימ"ל הלכה כר' יונתן לגבי שאילה בבעלים פשיטא די"ל דה"נ גבי חליצה לכל הפחות בשליח דידה. ומש"כ בת' מהרש"ם שם דהכא כתיב תרי יבמתו לע"ד לאו מידי הוא דהא ועלתה יבמתו אמרו ביבמות (כ'.) דצריך לאתויי יש לך יבמה אחרת וכו' חייבי לאוין, והפסוק ונגשה יבמתו אליו י"ל דהנה בפ' החולץ (מ"ד.) פריך הגמ' ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום ומסיק אלא יבמתו יבמתו ריבה ובחידושי הריטב"א הקשה הא יבמתו מיבעי ליה לרבות חייבי לאוין ועשה להעלותם לחליצה אע"פ שאין עולין ליבום י"ל דהשתא ס"ל דחליצתן דרבנן הוא וליתא להאי דרשא כלל, והנכון דתרווייהו יבמתו מייתרי דמסתייע דלכתוב ואם לא יחפוץ ועלתה השערה עכ"ל. ולע"ד מלבד דיש ליישב קושיות הריטב"א דהא בספרי אמרו לא אבה פרט שלא אבה המקום ובירושלמי פ"ק דיבמות ה"א פריך אי יבמתו יבמתו התורה ריבתה בייבום (והיינו דפריך נירבי נמי חייבי לאוין ליבום ולא תהיה לאיש זר נוקמי בחייבי כריתות לחוד ומשני) תני ר' ישמעאל מאן יבמי זו שמיאן יבמי לא שמיאנו שמים עיי"ש וא"כ י"ל דהגמרא דפ' החולץ יסבור כהספרי או כתני דר' ישמעאל. ואמנם יש עוד ליישב דאין כוונת הגמרא הנ"ל ליבמתו המיותר בפסוק ואם לא יחפוץ אלא ליבמתו השלישית והוא בפסוק ונגשה יבמתו אליו וע"ז אמרו יבמתו יבמתו ריבה וסרה קושיות הריטב"א וא"ש, ואולם