אב בחכמה ח

דשוטה שחלצה הוא מהך טעמא דאל"כ תקשי אמאי לא מהני בה עמידת הבי"ד וכן בחרשת הוא מהך טעמא. א"כ מבואר דגם באשה לא מהני שליחות. ואף דתוס' והרשב"א כתבו עוד טעמים ליישב קושיות הר"י מ"מ אינם חולקים על הדין המפורש מדברי הר"י וא"כ מתורתן של הראשונים למדנו דבר זה דגם באשה לא מהני שליחות, ודלא כבעל יד שלמה, עכ"ל

ולע"ד אפשר לדון בזה כיון דהרשב"א בשם מורו הר"י ז"ל לא כתב זה מפורש בהדיא דהא איהו כתב רק והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה ולא כתב והיינו טעמא דשוטה שחלץ וכן שוטה שחלצה, א"כ הא אפשר לומר דבדיוק נקט רק בבא דשוטה שחלץ ולא שוטה שחלצה משום דשוטה שחלץ שפיר לא מצי עביד שליח משום דהוי מצוה שבגופו אבל באשה אפשר בשלוחה והא דשוטה שחלצה זהו מטעמא דתוס' דחלקו בין גט לחליצה לפי שיש בחליצה ריבוי דברים ואין בשוטה דעת כלל לעשות הריבוי דברים לדעת בי"ד, אבל בגט שנוח לעשות וכו' ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכו', ובת' מהר"י אסאד (חאה"ע סי' קמ"ז) כתב דהאי טעמא שייך גם בדידה, ואדרבה בדידה איכא ריבוי דברים מבדידיה, וא"כ י"ל דמורו של הרשב"א סובר דבדידיה דליכא ריבוי דברים כ"כ צריכים אנו לסברא זו דחליצה א"א ע"י שליח ולהכי אינו מועיל כוונת הבי"ד העומד ע"ג אבל בדידה שוטה שחלצה אע"ג דכוונת הבי"ד העומד ע"ג יהיה כוונת העושה ומטעם שליחות דמועיל בה אבל מצד ריבוי דברים דאיכא בדידה אין בה דעת כלל לעשות מה שתעשה לדעת בי"ד ואין ה"נ אם היה שלוחה עושה כל מעשה דילה בחליצה היה מהני אבל אנן בתוספתא הרי בשוטה שחלצה קיימינן והיא היתה העושה בחליצה ובה איכא חסרון גדול מצד ריבוי הדברים ולפי"ז שפיר כתב להקשות בהא דבי ר' ינאי דלא אמרו בחרש וחרשת משום דלאו בני דיעה נינהו דבשניהם הפסול משום דלאו בני דיעה ובחרש משום דאי אפשר לו בשליחות שיכוונו הבי"ד בעדו ובחרשת דאפשר לה בשליחות מ"מ אם היא חולצת איכא החסרון דאין לה דעת ותהיה מבולבלת מצד ריבוי הדברים דאיכא בדידה וא"ש

, והיה אפשר עוד לומר דלהכי לא כתב הרשב"א בשם מורו והיינו טעמא דשוטה שחלץ וכן שוטה שחלצה משום דבשוטה שחלצה י"ל טעמא כמש"כ הרמב"ן בס' הזכות פ"ב דגיטין דשוטה אינה חולצת שהתורה אמרה ושלחה מביתו שתהיה משלחת ואינה חוזרת ושוטה היא משלחת וחוזרת ולמדו חליצה מגירושין ורק בחרשת דהיא משלחת ואינה חוזרת וליכא הטעם דשוטה שחלצה להכי הוצרך הרשב"א בשם מורו לחדש הטעם דלהכי לא מהני עמידת בית דין משום דזהו שליחות אבל בשוטה שחלצה לעולם לא יהיה מהני שלוחה גם בלא הך טעמא דהרשב"א בשם ר"י דאפילו אם היה אפשר ללמדה לעצמה שתכוין מה בכך הלא הריעותא דאי אפשר לה שתחלוץ זהו מצד דהיא משלחת וחוזרת ואולם איך שיהיה כיון דאפשר לומר דהרשב"א עזב שוטה שחלצה מטעם חילוק התוס' א"כ ליכא מדברי הרשב"א סתירה מפורשת לדברי היד שלמה, ואיברא דעיקר דברי הרמב"ן הוא קצת מגומגם בעיני, דבאשה לבעלה שהיתה מקושרת עמו באהבה והיתה תמיד עמו שייך לומר דבשוטה החסרון הוא מצד דמשלחת וחוזרת, אבל ביבמה ליבם הרי לא היתה עוד עמו כלל מקושרת כדרך איש ואשה, ולפעמים יתכן דהיבם לא היה כלל בעירה וגם הוא שנאוי לה ולכן הסברא רחוקה דתהיה משלחת וחוזרת, ועוד דבגט כתיב ושלחה מביתו וגם כתיב ויצאה וכבר כתב מרן רש"י ז"ל דיבמה לאו יציאה מקרי והיינו כי איזה יציאה היא הרי מעולם לא היתה מקושרת עמו כלל ולא שייך ושלחה מביתו ואולי לר"ע דאמר ביבמות (מ"ד.) א"ק בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו ואחות חלוצתו מדאורייתא אסירא עליו ואי"צ חליצה כלל א"כ לפי"ז שפיר י"ל דקרינן ביבמה וחלצה מביתו כמו ושלחם מביתו ואפשר ללמוד חליצה מגירושין. וי"ל דזה ביאור התוספתא דפ"ק דחולין כפי גירסת העיטור במאמר פרוזבול כשר בגרושין פסול בחליצה כשר בחליצה פסול בגירושין, דכשר בגירושין היינו לכתוב גט כשר בשוטה וגדול עומד ע"ג כמ"ש התוס', ופסול בחליצה היינו שוטה שחלצה בעצמה דמצד ריבוי דברים דאיכא בדידה ואין בה דעת כלל לעשות מה שתעשה לדעת בי"ד וכשר בחליצה היינו שוטה שחלצה ע"י שלותה דמצד ריבוי דברים ליכא חשש כיון דהוי ע"י שלוחה ופסול בגירושין דהיה משלחת וחוזרת לאפוקי ביבמה ויבם לא שייך משלחת וחוזרת ואין ללמוד חליצה מגט בזה, ודלא כהרמב"ן הנ"ל, ואפשר דגם הרמב"ן מודה לזה אלא דמיירי היכא דקרה מקרה דהיבמה היתה מקושרת להיבם בעת חיי בעלה באופן דשייך לומר בשוטה שתהיה משלחת וחוזרת ובגוונא זו כתב הרמב"ן דלמדין חליצה מגירושין דאם היבמה משלחת וחוזרת לא יהיה מהני לה חליצה ולא בכל שוטה