אב בחכמה י

י"ל דאפילו אם נימא כהריטב"א דהגמ' דפ' החולץ יבמתו יבמתו ריבה מיירי רק מפסוק ואם לא יחפוץ אכתי י"ל דהאי יבמתו דפסוק ונגשה יבמתו אליו אינו מיותר כלל דבירושלמי פי"ב הל' ד' קאמר מה בין קטן מה בין קטנה א"ל איש כתוב בפרשה, ברם הכא ונגשה יבמתו אליו מכל מקום, ומזה ידעינן דלא מקשינן אשה לאיש דקטנה בדיעבד חליצתה כשרה להירושלמי ולכתחלה הוא רק מדרבנן בעלמא ואי לא הוי כתיב רק ונגשה אליו הוי מקשינן אשה לאיש מה"ת וא"כ נדרש כל יבמתו דכתיב בפרשה וגם אפילו לגירסתינו במשנה בקטנה דאם לא חלצה גם בדיעבד פסולה מ"מ י"ל דהאי יבמתו בפסוק ונגשה אינו מיותר דבעי לדייק שתהא יבמתו שוה אליו לענין הכרת בית דין דצריך שיכירו הבית דין גם היבמה דלא כמו שכתב הבית יוסף בשם הר"א בן אסמעאל דאי"צ שיכירו אשת המת ולפי"ז ידוקדק מלת אליו המיותר ובזה י"ל דברי הספרי פ' תצא ונגשה יבמתו אליו מלמד שמתיחדת עמו לעיני הזקנים, והדבר יפלא מאד איזה יחוד יש כאן בפני כמה זקנים ובת' מהרש"ם שם כתב די"ל דהכוונה שיהיו שניהם דוקא בעצמם הם ולא שלוחיהם לפני הזקנים וכבר באו הדברים בס' גבעת פנחס סי' מ"ג, ואינו מוכרת כלל דא"כ הו"ל להספרי לומר מלמד שיבאו הם בעצמם ולא שלוחיהם, אכן לדברינו י"ל לענין הכרה דצריך שיכירו הזקנים אותה כמו דצריך להכיר את היבם שהוא אחי המת ולא זר כן תהיה יבמתו שוה אליו בהכרה וזה דמתיחדת עמו כמו שהוא ברור דהוא היחיד שרשאי לו ליתן חליצה כן תהיה היא ברור לעיני הזקנים דהיא היחידה שהיא אשת המת שצריכה חליצה. וכל זה הצרכנו ליישב אליבא דר' יאשיה דדייק קרא דאישה יקימנו וה"נ תרי בעליו אבל לר' יונתן הרי הוא לא דייק כלל תרתי בעליו למעט שלוחו וה"נ לא דייק תרתי יבמתו עיי"ש בתוס' (צ"ו.) ד"ה שליח וא"כ להפוסקים כר' יונתן בשאילה בבעלים פשיטא די"ל דה"נ גבי חליצה שרי בשלוחה של האשה כיון דלא הוי מצוה שבגופה, ואיברא נידון הספרי הנה בפסיקתא דרב טוביה איתא לעיני הזקנים מתיחדת עמו ולא חוץ מן הזקנים והיינו דהספרי אתי לאסור להם יחוד אע"ג דאמר לא חפצתי לקחתה מ"מ אינם רשאים להתיחד ובחנם הוצרך מהרש"ם להעמיס כוונה אחרת בדברי הספרי ונעלם גם מהגבעת פנחס הפסיקתא דר"ט וכבר תפסו למהרש"ם בזה בס' כ"ח ובודאי הכי דייק פשטיות הספרי דלא אמרו שצריכה להתייחד עמו לעיני הזקנים מזה מבואר דאין הכוונה בזה החיוב להתייחד כפי' מהרש"ם או כפירושי הנ"ל, אלא דבא לומר דאם מתייחדת עמו יהיה זה לעיני הזקנים ולא חוץ מן הזקנים – וז"ב

ענף ב'

ובעיקרא דהך כוונה דבעי בחליצה ראוי לברר שלשה דברים מה היא הכוונה ואם צריכה הכוונה כל משך המעשה, ואי הוי זה מן התורה, והנה מה היא הכוונה הרב המהרי"ט בשניות חאה"ע סי' י"ו כתב וז"ל וכתב הטור דצריך שיכוונו שניהם בזה שבחליצה זו נתרת לעלמא וכן כתב בגליוני האחרונים שיכוונו שניהם בזה איברא דלא אמר בגמ' שיכוונו שניהם אלא לאפוקי חליצה מוטעת או כגון יבמה שגדלה בין האחין שהיה לשם שמוש אבל היכא שמסברו ליה וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו אין צריך שיהיה בבינת לבו באותה שעה אלא אע"פ שבשעת החליצה הסיח דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי כל שיודע שחליצה זו מתרת דכה"ג אמרינן בפ"ב דחולין וכו' דרבנן דבעו כוונה לשחיטה היינו לאפוקי בכוונת נעיצה בכותל דמוכח התם בהך סוגיא דרבנן נהי דלא בעו כוונה לזביחה, לחתיכה בעלמא בעינן, ובפ"ק דקדושין, עד שיכוין דאמרו רבנן היינו שידע שהוא מפילה לבד אף על פי שאין לו בינה להזיק לעבד, ה"נ עד שיתכוין שידע שבחליצה זו נפטרת ותדע דהרי הרמב"ם הביא דין חליצה מוטעת ולא הביא דין שיכוונו אלמא כל שאינה מוטעת זו היא כוונתם. ועוד בסדר הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הביאו שיאמרו להם שיכוונו דעתם לכך אלמא לא בעינן כוונה עכ"ל המהרי"ט ובתשובת חכם צבי סי' א' כתב דנעלם ממהרי"ט דהרמב"ם הביא ההיא דעד שיכוונו שניהם באותו פרק שהביא חליצה מוטעת למעלה ממנו דין ט"ז גם על עיקר ראיית מהרי"ט נפלאתי דמאי מייתי מדרבנן דר' נתן דהתם לא אמרו רבנן דבעינן כוונה כלל אלא ה"ק נפלה סכין וכו' פסולה, ואנן הא דקאמרינן דבעי כוונת חתיכת סימנים אבל מנ"ל דהיכא דהוזכרה כוונה סתם דסגי בכוונה קלה כאותה של הרב מהרי"ט ז"ל, והאריך דהיכא דאשכחן דבעינן כוונה סתם היכא ידעינן אופן הכוונה וכיון דאיכא למימר לקולא ולחומרא. לחומרא אמרינן וכנראה דאף המהרי"ט הרגיש בחלישת ראיות הללו ועיקר סמיכתו על השמטת הרמב"ם היא וכיון שהרמב"ם הביא זה בביאור וכמו שכתבנו ע"כ