אב בחכמה פט

דאיתתא לעלמא ועל הכשר יכול לעשות שליח והא דחליצה מוטעת כשרה, משום אחולי אחיל לתנאו. והרמב"ם בפי"ב מהלכות יבום הלכה ט"ז פסק, יבמה שתבעה היבם לחליצה והיא אינה רוצה אפילו אמרה אני ניזונית משלי ואשב עגונה כל ימי חיי, אין שומעין לה שהיבם אומר לה כל זמן שאת זקוקה לי אין נותנין לי אשה אחרת וכו', וכיון שהרמב"ם נתן טעם לאין שומעין לה משום עיגון דיבם מוכח מפורש דסובר דחליצה הוה רק הכשר ולא מצוה בעצם דאי סובר שחליצה מצוה בעצמה למה כתב טעם על אין שומעין לה משום עיגון דיבם. הלא אף בלא עיגון דיבם אין שומעין לה וכופין לה לקיים מצות חליצה. וא"כ כיון דהרמב"ם סובר דחליצה הוה הכשר, בודאי יכול לעשות שליח על חליצה ועל כן השמיטו הרמב"ם דין זה

ובאמת בספר שער המלך הלכות אישית סוף פרק ו' האריך והוכיח כי הרמב"ם סובר טעם השני דחליצה מוטעת כשרה משום אחולי אחיל לתנאו, ע"ש, ולפי שכתבתי להוכיח מרמב"ם דסובר דחליצה הוה הכשר, נכון הוא דלא יכול הרמב"ם לסבור טעם הראשון כמו שביררתי. ומהא דפסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות יבום הלכה ב', ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה ליבם, אין להוכיח דסובר דחליצה הוה מצוה בעצם. דגם שחיטה וכדומה מונה הרמב"ם במנין המצות אף דלא הוה רק הכשר

והשתא אבאר מעט רק מה שחלק כבוד גאונו בין שליחות דחולץ ובין שליחות דחלוצה, דהנה ראיתי בשאלות ותשבות מהריא"ז ענזיל סימן ה' שמסביר דברי תוספות רי"ד דמצות סוכה ותפילין אינו יכול לעשות שליח דהוה מצוה שבגופו, כתב בזה הלשון, עיקר הטעם הוא מפני שלא מצינו שליחות אלא לפועל ולא למקבל פעולה דעיקר שליחות למדנו מפסח ותרומה וגירושין שהשליח הוא לעשות הפעולה לשחוט הבהמה ולהרים תרומה וליתן או לקבל הגט, אבל בדבר שהגוף נפעל ולא פועל כלל לא שייך בו שליחות דגוף השליח איננו גופו של המשלח, ומטעם זה ס"ל הרא"ש דלא מהני שליחות לשמיעת הבעל נדרי אשתו שאינו אלא מקבל פעולה עכ"ל ובתשובה בסימן ל"ד שם כתב בזה הלשון, דדברי התוספות רי"ד אמורים רק היכא שהפעולה אינה יוצאת חוץ לגופו כמו סוכה ותפילין אבל כשהפעולה יוצאת חוץ לגופו כמו כתב ושחיטה, בודאי יכול לעשות שליח עכ"ל. אם כן לפי דבריו גם בחליצה כן. היא היבמה עושית הפעולה חליצת הנעל ורקיקה ופועל יכול לעשות שליח אבל היבם הוא רק נפעל וגוף נפעל אינו יכול לעשות שליח

כל וזאת כתבתי בקיצור ויש להאריך בזה הרבה, אך כבוד הדרת גאונו יודע מרירות הקיים שלי כעת ר"ל ה' יהי' בעזרי, רק שראיתי כי הלוחמים פגעו בכבוד הדרת גאונו לא יכולתי להתאפק ולשאת בדומי'. הכל יודעים כי המחבר הגדול בענקים החכם בעל שדי חמד כשמביא איזה דין בשם כבוד גאונו כותב בהפלגת יראת הכבוד. ואף כשכותב איזה הערה כותב בפחד ורתת. ומי לנו גדול מהגדול ממינסק מרן ירוחם יהודא ליב זצ"ל השתעשע כששמע איזה דין בשם כבוד גאונו. ואם בעבור שהדרת גאונו לבו עליו דוי על בנות ישראל היושבות עגונות ואומללות ויצא לחפש עצה עבורם להצילם מבאר שתת והפקרות ר"ל האם בשביל זה שרי לזלזל בכבוד גאונו. שאלה גדולה אני שואל, אבל תשובה אין בידם, אולם בטוח אנכי לאחר שיודפס כל הקונטרסים של הדרת גאונו בענין זה והכל יראו שסותר דבריהם ממקורים נאמנים מגמרא ופוסקים אזי יתחרטו על דבריהם שכתבו בלעגי שפה, וה' יכפר עליהם

נחזור לעניננו, כי יש להביא גם ראיה דיש שליחות בחליצה מגמרא קדושין (דף י"ד), ותהא יבמה יוצאת בגט מקו"ח מאשה, ומה אשה שאינה יוצאת בחליצה יוצאת בגט יבמה שיוצאת בחליצה אינו דין שיוצאת בגט. ואי נימא דחליצה מצוה בפני עצמה ולא הכשר ואין מועיל שליחות כמו תפילין, אין שייך לעשות קו"ח, דיש פירכא מה ליבמה שכן מצות חליצה מוטלת עליה בחיוב לקיים ומעשה החליצה מוגבלת ואין ביכולתה לעשות שליח כהסבר שכתבתי בתוספות כתובות ע"ד, אבל גט אין המעשה מוגבלת דיכולים לעשות שליח ותלוי ברצונם וברשותם לעשות כפי שירצו ואיך נימא דלהוי סגי בגט להתיר היבמה לעלמא. ובודאי מוכרחים אנו לאמר דחליצה הוה רק הכשר ויש שליחות ותלוי הדבר ברצון שניהם והוה כמו גט ושייך לעשות קל וחומר, וצריך הגמרא קרא למעט. וראיה נכונה היא, ומה שכתב הרא"ש יבמות ק"ו אבל חליצה דאי אפשר לקיים על ידי שליח דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו וכו' משמע מלשונו דהא דאין מועיל שליחות דחליצה ילפינן מקרא וגזירת הכתוב הוא. ובגמרא לא מצינו מזה כלום. ובאמת דקדקתי הרגש בדברי הרא"ש דכתב, דבעינן וחלצה נעלו. למה לא כתב דכתיב וחלצה נעלו כמו בכל מקום. אולם באמת קשה