אב בחכמה פח

דאיתתא לשוק על כן היכא דאיכא ספק משום דלא תעבור על הספק לאו דלא תהיה אשת המת החוצה מחמרינן לחלוץ ולא שייך בל תוסיף דבודאי אסור לאדם לעבור על איסור לאו אף דאיכא ספק אבל אי נימא דחליצה מצוה בפני עצמה ואז אפילו הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש או שנטולה מכל היהודים או שזקנה ביותר שלא תנשא לאיש לעולם בכל זאת מחויבת לחלוץ א"כ יקשה איך תנא סתמא דהספיקות חולצין ולא מתיבמים דמשמע דאפילו בכה"ג הא יש לחוש משום איסור בל תוסיף דמקיימא העשה על הספק וטוב לה לעבור על בל תגרע משום ספק. עוד ראיה דבגמרא קדושין י"ד ותהא יבמה יוצאת בגט מקו"ח ומה אשה שאינה יוצאת בחליצה יוצאת בגט, יבמה שיוצאת בחליצה אינו דין שתהא יוצאת בגט וכו', והשתא אי אמרת בשלמא דחליצה לא הוה מצוה בפני עצמה אלא רק משום שריותא דאיתתא לשוק והוה כמו גט ושחיטה, הכשר להסיר האיסור, שייך שפיר למילף בק"ו מאשה להתיר היבמה בגט לעלמא כמו בחליצה, אבל אי אמרת דחליצה הוה מצוה בפני עצמה ואפילו נטולה מכל היהודים או שהוחזקה לראות דם מחמת תשמיש או שזקנה ביותר ולא תנשא לעולם מ"מ מחויבת לקיים מצות חליצה מצד שהיא מצוה, איך שייך לאמר קו"ח דלהוי סגי מצותה בגט כמו בחליצה, דמה ענין זה לזה הלא גט לא מצינו מצוה בתורה רק להתירה לעלמא ודוקא על פי רצונם ותו לא ומצות חליצה מצוה מצד עצמה היא ואפילו בלא היתר נשואין לעלמא וליכא קו"ח. וראיה נפלאה היא

וכיון שהוכחתי דמצות חליצה לא הוה מצוה בפני עצמה רק הכשר להסיר הזיקה והיתר נשואין לעלמא ושוה ממש לגט ושחיטה וכדומה, יפול היסוד שבנו הגאונים הלוחמים. דעל סוכה ותפילין אין אדם יכול לעשות שליח משום שמצות שבגופו המה כפי דברי התוספות רי"ד, אבל היכא מצינו בהכשר מצוה דלא מצי משוה שליח באופן כזה לא דיבר התוספות רי"ד מעולם. וחילוק גדול והבדל רב יש בין מצוה בעצם להכשר מצוה כמו שמצינו בגמרא (חולין דף ל"א) פלוגתא לרב ור"י אי אשה צריכה כונה לטבילת נדתה ורב סובר דאינה צריכה כוונה ואף שנאנסה וטבלה טהורה היא לביתה, וכתב הרמב"ן שם בקידושיו והובא ברדב"ז בתשובותיו סימן ל"ד, דכיון שאיננה מצוה המוטלת עליה רק לטהרה מטומאת נדה הוה הכשר מצוה כמבואר בתוספות נדה (דף ס"ו ע"ב) ד"ה כל הראוי לבילה וכו', וכיון דהוה רק הכשר על כן לא צריכה כונה ע"ש ועוד לענין מצוה הבאה בעבירה כבר הסכימו הפוסקים האחרונים דזה דוקא במצוה שהיא בעצם אבל בהכשר מצוה לא פסלינן ההכשר משום מצוה הבאה בעבירה, ועוד חילוקים רבים. וא"כ דחליצה לא הוה רק הכשר אינה צריכה לכוון לשם מצוה. והא דקאמר הגמרא יבמות צריכים שיכוונו שניהם, הוא רק כונת ההקנאה ולא כונת מצוה כמבואר בתשובת חכם צבי סימן א'. ונפלו היסודות העיקרים של הרבנים האוסרים. והנה באמת עצם הדין מכתובות ע"ד ומיבמות דחליצה אי אפשר על ידי שליח אינו מבואר שום טעם בגמרא לזה. והרמב"ם ז"ל השמיט הדין לגמרי. וכולם ראו כן תמהו מדוע ולמה. ולא ראיתי תירוץ נכון. ונראה לענ"ד דהנה בכתובות ע"ד מבואר בהא דחליצה מוטעת כשרה משני טעמים או משום דכיון דעביד בה מעשה החליצה אחולי אחיל לתנאי והוא למ"ד המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט או משום דהוה תנאי שאי אפשר לעשות על ידי שלית והוא למ"ד המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט משום דלא אחיל לתנאי אע"ג דעביד מעשה. ועל טעם זה דחליצה מוטעת כשרה משום דהוה תנאי שאי אפשר לעשות על ידי שליח מסביר שם התוספות דכל דבר שאפשר לו לעשות על ידי שליח מורה על יכולתו על הפעולה שבידו לעשות כפי רצונו בלי גבול וברשותו לעשות כפי חפצו ולכך בידו לתנות בה תנאי כאדם העושה בתוך שלו ודבר שאי אפשר לקיים על ידי שליח מורה על קוצר יכולתו של הפועל ההוא שאין בידו לעשות שליח ומכיון שיכולתו מוגבלת אין בידו להתנות תנאי ולבטל הדבר. כן נראה לי לבאר דברי התוספות ע"ש כי כן מורה לשון התוספות, והסבר נכון הוא. לא כדברי הפ"י שמקשה על דברי התוספות שם, וקשה לי למה צריך הגמרא טעם שני דאחילי אחיל לתנאו, הלא טעם ראשון מלתא בטעמא הוא. ונראה לי דהנה בתשובות מהרי"ט סימן ט"ז הוכיח ופסק דחליצה הוה מצוה בעצם ולא הכשר. וכן בספר ערוך לנר ביבמות כ' הביא ראיות מדברי ראשונים שחליצה הוה מצוה בעצם ולא הכשר. ואם כן יש מחלוקת הראשונים בזה. ונראה לי לאמר דבזה פליגי שני הטעמים. לטעם דכל תנאי שאי אפשר לקיימו על ידי שליח אינו תנאי סובר דחליצה הוה מצוה בעצם, וכיון שהיא מצוה בעצם הוה מצוה שבגופו כמו סוכה ותפילין כדברי התוספות רי"ד ולא יכול לעשות שליח. והטעם השני סובר דחליצה הוה רק הכשר משום שריותא