אב בחכמה פה

הב"ח באור"ח סי' תל"ד ועיין תשובת יד אליהו להגאון ר"א מקאליש זצ"ל סימן י"ב י"ג, וגם מהפרה היא סתירה גמורה ומה שכתב ליישב זה משום דיותר היה ראוי אשר הבעל או האב יהיה עוקר הנדר מעיקרא והדין הוא דרק מכאן ולהבא להכי הוה הפלוגתא בגמ' תמיהני הא הגמ' קאמר בנדרים (ע"ב:) דאפילו ר' יאשיה לא קאמר אלא משום דגזירת הכתוב הוא אישה יקימנו ואישה יפירנו אבל דכולי עלמא שלוחו ש"א כמותו, הרי דגם היכא דתליא הדבר בפיו לולי דגלי קרא למעט, ר' יאשיה מודה אע"ג דאיכא ב' דברים וגם הא קיימ"ל באור"ח סי' תל"ד דשלוחו יכול לבטל והגר"א רשם דמקורו מנדרים (ע"ב:) א"כ מוכח דסובר דזהו לא מטעם הב"י ולא מטעם הט"ז וגם שליח לביטול לחוד, שיאמר כל חמירא וכו' מהני והרי דמהני שליחות בפה משום דשלוחו ש"א כמותו וא"כ מנ"ל להחמיר בחליצה בשליח דידה

ומה"ט תמוהים אצלי דברי מהרי"א ענזיל סימן ה' שכתב להסביר שם דהלב הוא הפועל שהוא המניע הראשון והפה הוא המתפעל ר"ל כלי המבטא הם נפעלים מכח המתעורר מהלב ובדבר שאין בו מעשה לא מהני שליחות ולכך לא שייך שליחות בנדרים ושבועות עיי"ש, וזה נסתר מהפרה, דר' יונתן סובר דמהני שליחות וגם ר' יאשיה מודה לולי דגלי קרא למעט אף דהתם הוא רק בפה ורק דהשליחות הוא דהלב של שלוחו יעורר את פיו לדבר ואם כן השליח הוא למעשה ולא לנפעל לחוד

ויסוד דבריו שכתב דעיקר הגדר בזה הוא אם העילה היא הזיקה ולכך צריך חליצה או יבום או ע"י שהתורה אמרה שקונה אותה ביבום ע"י זה נקראת זקוקה והחליצה מבטל הדבר דאיכא בזה כמה סתירות אם ע"י המת או האת, וכנראה דחושב דאם נימא ע"י המת זהו דהזיקה היא העיקר ואם ע"י האח זהו דעל ידי שהתורה אמרה שקונה אותה ביבום עי"ז נקראת זקוקה וכתב דזהו הך פלוגתא דיבם כבעל או יבם אינו כבעל ואי חליצה תחלת דין או כגמר דין כנראה דחושב דאם נימא דהעיקר הוא ע"י האח דעל ידי שהתורה אמרה שקונה אותה ביבום עי"ז נקראת זקוקה והחליצה מבטל, א"כ הוי חליצה תחילת הדין ויבם אינו כבעל, ואם מצד הזיקה ע"י המח א"כ החליצה הוא גמר דין, ובזה יהיה תלוי ג"כ פלוגתא דר"ל ור' יוחנן ביבמות (יו"ד:

) דר"ל סובר דהאחין חייבין על החלוצה כרת ועל הצרה בין הוא בין האחים חייבין כרת ור' יוחנן אמר בין הוא ובין האחין אינן חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת, והיינו דר"ל סובר דהעיקר הוא דרק ע"י שהתורה אמרה שקונה אותה ביבום עי"ז נקראת זקוקה א"כ החולץ סילק רק חיובו וממילא נשאר להאחין האיסור דאשת אח מצד המת ור' יוחנן סובר דהעילה היא הזיקה שהוא מצד המת ולכך צריך חליצה או יבום וא"כ החולץ סילק הזיקה מצד המח ולכך ליכא תו כרת, ולפי"ז הנה פסקי הרמב"ם והשו"ע סותרים את עצמם דהא קיימ"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל וא"כ העיקר הוא הזיקה מצד המת וקיימ"ל דחליצה בלילה פסולה דהוי תחילת דין וגם יבם אינו כבעל, ומבואר הוא דפסקי הרמב"ם והשו"ע הם נגדו ופרושו בפלוגתא דחליצה כתחלת דין דמי או כגמר דין הוא דלא כפירש"י ז"ל שכתב דחליצה דין משום הכתובה ומה דלזה הוא תחלת דין ולאידך כגמר דין הנה בת' ר' אליה מזרחי שנדפס בס' מים עמוקים להראנ"ח, בסי' ל"ו הובא תשובת ר' ישעיה הראשון לשאלת הר"י או"ז וכתוב שם בשם רבינו יהודה בר' נתן זצ"ל כתחילת דין דמיא דע"י חליצה מתחלת למתבע כתובתה ומד"א כגמר דין דע"י חליצה נגמר דין כתובתה דכגבויה דמיא, וזהו כפירש"י זצ"ל ובהגהת מרדכי הביא זה בשם רש"י ז"ל ור' ישעיה ז"ל כתב שאני אומר דהא דפליגי לענין חליצה הוא לאו מטעם כתובה אלא מד"א תחלת דין מפני שיבמה לשוק בלאו והשתא הוא דמתחיל להתירה. ומד"א כגמר דין מפני שבחיי בעלה היתה באיסור מיתה לשוק מת בעלה פקעה מיתה ועדיין איסור לאו מורכב עליה, חלץ לה פקע לה איסור הילכך דמי לגמר דין עכ"ל, ולפי"ז לכולי עלמא מיירי מהלאו שזקוקה להאח החי ורק לגבי האשה הוי זה כגמר דין דראשונה פקעה איסור מיתה ועתה יהיה פקע איסור לאו וזהו הגמר דין ולדברי הגאון מדווינסק דזה תליא בפלוגתא אם הזיקה מהאח המת נפקע או מצד שזקוקה להאח החי הוא סתירה בפסקי הרמב"ם והשו"ע והם נגדו, אבל הוא אינו חושש לזה, לא להרמב"ם ולא להשו"ע, כי הוא חושב כי עד שבא הוא לעולם לא היתה לישראל תורה כלל כי לא הבינו תורה מאומה וממנו התחילה התורה ובו תסיים וראוי היה לו לומר דכל מי שאינו אומר כמותו יתכן כי הוא עוד גאון אבל אינו עוד גאון עצום ויחיד בדור כמוהו, אבל גאות אדם תשפילנו כתיב לכן הוא בגאותו שחקים משפיל את עצמו כי אמר רק