אב בחכמה פד

של כהן האיך יתכן והלא מעלה הוא דנתן הקב"ה להכהנים דהבדילם מכל ישראל לשרתו ולעבדו יתב' והאיך המה יעשו זר להכשיר בשליחותם הלא הזר לענין עבודה הוא כמו עבד ושפחה דליתנייהו במצות ואי אפשר להם להיות שליח כלל לענין מצוה גם אם הייתי אומר דמהני שליחות כן הוא הזר לענין עבודה דלא שייכה כלל בזר, וכלשון הגמ' קדושין (כ"ג:) ישראל לא שייכי בתורת קרבנות לענין שיעשו הם שלוחים וה"נ לענין שיהיו הם שלוחים מכהן, משא"כ בחליצה דכולם שייכים בזה דהמצוה בכל ישראל בשוה, ולכן האמת הוא דהגמרא דיבמות דנקט שליחות ביבם ויבמה זהו במי שיש לו זיקה ולא במי שאין לו זיקה אבל זהו דוקא התם דמיירי דלא עשו אותו האחים לשליח וכן הצרות לא עשו אותה לשליח ומ"מ אנן אמרינן דאיהו שליחות דאחים קעביד ואיהי שליחותא דצרות עבדה אע"ג דלא שלחוה כלל ואפילו היה זה שלא ברצונם זהו ודאי במי שיש לו זיקה דמוטלת על כל האחין ועל כל הצרות ואמרי' בית אחד הוא בונה א"כ נפטרו כולם מטעם שליחות דהתורה אמרה דאיהו שליח דכל האחים ואיהי שלית דכל הצרות אבל למי שאין לו זיקה אם היבם עשאו שלית או היבמה עשתה שלית מנ"ל ללמוד מזה דלא מהני הא כולם שייכים במצוה זו ואין דומה כלל לזר לעבודה ולהדיבור בנגעים דהתם כתיב כמה פעמים וטהרו הכהן וטמאו הכהן ואמרו במשנה ובערכין ג'. ובתו"כ דאפילו כהן עם הארץ (שוטה לאו דוקא כמש"כ הרא"ש הובא בכ"מ פ"ט מה"צ ובתוס' יו"ט רפ"ג דנגעים) הנה חכם ישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אמור טמא והוא אומר טמא. אמור טהור והוא אומר טהור, וזוהי גזירת הכתוב ואפילו הלך ונתרפא כל הנגע אינו עוד טהור עד שיאמר הכהן שהוא טהור, ומה זה שהביא מהתם דמיון לחליצה, וכן העבודה בכהן הוא דוקא כהן ואינו מהני שליחות כלל ורק בשחיטה דקדשים גלי קרא דכשרה בזר כמ"ש מנחות (י"ט) מדגלי רחמנא ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעי בעלים ושחיטה אינה עבודה ולא יותר והאיך הכהן יעשה שליח על דבר דרצון הקב"ה שהכהן יעבוד דוקא ואינו ענין לחליצה דכולם שייכים במצוה זו וא"כ אפשר דנעשים גם שלוחים ליבם וליבמה

גם מש"כ דגני סמיכה דצריך קרא, שם משום דיש שני גדרים המצוה והפועל בזה ב' דינים, א' שזה מצוה וצריך ברכה. וא' שזה חלק מן הקרבן רק לא מעכב וכו' בזה ב' גדרים, מיעט בקרבן ובדין מצוה, וא"ש מש"כ התוס' במנחות (ס"א:) עכ"ל ולא ידענא מה היה קשה לו בדברי התוס' שכתב דלפי דבריו א"ש מש"כ התוס' ואדרבה דדברי התוס' שהביא הנה הביא בזה נורא לקיניה דהלא התוס' הקשו שם ל"ל קרא למעוטי ידו ולא יד שלוחו תיפוק ליה מקרבנו ולא קרבן חבירו, ותי' דאיצטריך תרי קראי דלא תימא כי שוייה שליח עדיף דשלוחו ש"א כמותו עכ"ל ולמה הוצרכו לזה לימא דמיעט אחד בקרבן ומיעט אחד מדין מצוה ומוכח דליתא לדברי הגאון הזה ובחד מיעט הוי סגי לולי מטעם דשליחות עדיף ואפשר דהוא ט"ס במכתבו וצריך להיות וא"ש מה שהקשו התוס' ולא מש"כ התוס' וכוונתו באמת ליישב קושיות התוס' לדבריו, אבל איך שיהיה הלא מדברי התוס' דלא ניחא להו לומר כן מוכח כמו שכתבתי, ודברי התוס' בודאי עדיף לן, דסתימתן של ראשונים יפה מפירושן של אחרונים

ומסקנת הרב הזה דכל הני דתליא רק ע"י פיו וראיה מה שייך בזה שליח ואף דגבי הפרה הוא פלוגתא בב"מ צ"ו, שם משום דזה ג"כ ב' דברים כי יותר הבעל או האב הוא לעקור הנדר מעיקרא והדין הוא דרק מכאן ולהבא או כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' נדרים רפי"ג וא"ש מש"כ שם הכ"מ עכ"ד, והנה החלטתו דדבר שהוא ע"י פיו וראיה לא מהני ביה שליח הרי זה למד מנגעים והוא דבר תמוה כמש"כ למעלה, וגם משנה מפורשת פ"א דבכורים דשליח מביא ואינו קורא משום שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי ותיפוק ליה דקריאה הוי מצוה שבגופו וא"א ע"י שלית ומוכת דקריאה שבפיו אינה נחשבה למצוה שבגופו ואמרינן דשלוחו ש"א כמותו ובאמת כבר הקדימו הגאון מסאכטסאוו לומר דבקריאה לא מהני שליחות כמו דבק"ש האומר לחבירו שיקרא ק"ש עבורו דל"מ משום דהוי גם כן כמצוה שבגופו ומהרש"ם זצ"ל כתב על זה לחלוק שהרי מבואר בירושלמי דברכות ובר"ן ספ"ג דראש השנה כל הברכות מוציא רבים י"ח חוץ מבהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא יברך, ובק"ש דכתיב ושננתם שיהא כאו"א משנן בפיו וכו', אם כן אין ראיה משם, ועיי' ספרי שו"ת בית אב קמא סי' ל"ב הארכתי שם בביאור הירושלמי הזה אם הפי' שם כהפ"מ, ואכתי היה אפשר לומר דהתם משום דשומע כעונה ולא מטעם שליחות כלל אבל מעם שבשדות דהש"ץ מוציאן משום דאניסי מבואר דאיכא שליחות בזה כמ"ש